לשלושת הרופאים שהתראיינו לכתבה יש מכנה משותף: מעבר לעובדה ששלושתם כירורגים המטפלים בילדים במרכז הרפואי שניידר, הם כולם ויתרו על קריירה בתחום שונה לחלוטין לפני שהחליט לעבוד במקצוע. ד"ר גל יקותיאל היה ג'ודואי שהשתתף בשתי אולימפיאדות וזכה במדליות זהב בטורנירים נחשבים בעולם; ד"ר יעל דרזניק עבדה בתפקיד בכיר מאוד במשרד האוצר וד"ר מאיה פארן הייתה רקדנית בין-לאומית.
"בגיל 28 נרשמתי ללימודי רפואה. הייתי האמא היחידה"
ד"ר יעל דרזניק, 44, מספרת שההחלטה קרתה ברגע. "הייתי בתפקיד ניהולי במשרד האוצר. התחלתי להתקדם בעבודה, ואז קמתי בבוקר והבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות. דוד שלי כירורג, ותמיד הסתכלתי עליו בהערצה אבל לא האמנתי שאהיה רופאה. בשלב מסוים זה פשוט קרה, זה היה ממש פתאומי. ברגע אחד החלטתי שאני רוצה, ובגיל 28 נרשמתי ללימודי רפואה. הייתי האמא היחידה".
למה דווקא כירורגיית ילדים?
"רציתי להתעסק בתחום שיאפשר לי להציל חיים. אני אוהבת תחושה של לתקן עם הידיים וזה מה שאני עושה, להוציא גידול או לתקן מום למשל. עבורי, רגע של סיפוק הוא לכרות גידול ולשלוח ילד בריא הביתה. למרות הקושי בעבודה הכרוכה בשעות מרובות, תורנויות ארוכות ומתישות – אין מספק וממלא מכך".
"בג'ודו הכישלונות לא פוגעים באף אחד בניגוד לרפואה שבה מתעסק בחיים ומוות"
לפני שלבש את חלוק הרופא, ד"ר גל יקותיאל היה גו'ודואי בנבחרת ישראל. הוא אפילו זכה במקם חמישי באולימפיאדת בייג'ין, ובמדליות זהב בטורניר גביע העולם. "מגיל 6 עד גיל 26 הייתי בתוך הג'ודו. היה לי נהדר ומספק. אל עולם הרפואה הגעתי בהדרגה. עשיתי תואר בביולוגיה מתוך מחשבה להיות וטרינר. כשסיימתי את הקריירה של הג'ודו, ידעתי שאני רוצה לעבוד עם בני אדם , חיפשתי מקום שבו אוכל לעשות בו דברים מעניינים ומאתגרים. למדתי פיזיותרפיה ותוך כדי נחשפתי לאפשרות של רפואה. מעבר לתחרותיות שלי עם עצמי שהייתה לי בג'ודו, רציתי גם לעזור לאחרים. התחלתי ללמוד רפואה בגיל 31, וכיום אני עובד במחלקת כירורגיית ילדים בבה"ח שניידר.
אתה מוצא דמיון כלשהו בין העולם הישן שלך לחדש?
"כירורגיה זה מרתק בעיני, כי זה תחום שבו אתה כל הזמן רק הולך ומשתפר. זה מסע בלתי נגמר. זה אכן קצת דומה לג'ודו או לכל ספורט תחרותי - אתה עושה את הכי טוב שלך אחרי שהתכוננת לזה תוך התמודדות עם לחץ קיצוני. אל עולם הרפואה לקחתי מהג'ודו את היכולת להתרכז, להתאמן להתכונן, וגם להתחיל מנקודה מסוימת ולהשתפר משם. בעיקר לא ליפול ולוותר כשאתה נכשל, וכשאתה מצליח במשהו - לא לעוף על עצמך. ההבדל הגדול הוא שבג'ודו הכישלונות לא פוגעים באף אחד בניגוד לרפואה שבה מתעסק בחיים ומוות".
"יצאנו אל האמא ובישרנו לה שהצלנו את הבן שלה. רגעים כאלה שווים הכל!"
ד"ר מאיה פארן, 32, הייתה רקדנית מקצועית באנסמבל בת שבע במשך שנים. "החברים מעולם הריקוד היו מאוד מופתעים כשסיפרתי להם שאני רוצה לעבור לרפואה. זה משהו שהתבשל בתוכי לאט ובהדרגה. כילדה רקדתי במשך שנים מבוקר עד ערב. זה היה כל החיים שלי, כך שהיה טבעי וברור שאמשיך, אבל לאט-לאט התבשלה בי מחשבה על רפואה. אף פעם לא אהבתי את הקטע של ההופעות, כלומר אהבתי לרקוד אבל לא להופיע. הבנתי שלא כדאי לחכות יותר מידי. שני ההורים שלי רופאים, כך שרפואה הוא תחום לא זר בשבילי".
מתי הבנת שבחרת נכון?
ד"ר פארן מספרת על רגע מרגש אחד שא תשכח לעולם: "יעל ואני ניתחנו ילד בן 5 וחצי שהגיע אלינו אחרי תאונת דרכים קשה מורדם ומונשם, זה אחד הרגעים הכי מדהימים להציל ילד.
בהחלטה של רגע החלטנו להכניס אותו לניתוח חירום ולהוציא לו את הטחול שדימם מאוד. הוא התייצב. יצאנו אל האמא ובישרנו לה שהצלנו את הבן שלה. רגעים כאלה שווים הכל!"
