לעבור דום לב ואירוע מוחי לפני גיל 30. אף אחד לא יכול להכין את עצמו לתסריט זוועות שכזה, אבל יום אחד חיי השתנו ללא היכר. את שנות ילדותי העברתי עם שני אחיי הגדולים ביישוב קהילתי בגליל, בת לזוג הורים מקסימים עם ילדות שגרתית ומאושרת. עושה וי כמו כולם על המסלול הכמעט קבוע של בני דורנו: צבא, טיול למזרח, תואר באוניברסיטה ועבודה. שום דבר לא רימז על הדרמה הגדולה שעומדת להתחולל בחיי ולשנות את חיי ואת חיי משפחתי מהקצה אל הקצה.
לפני גיל 30 נסעתי בעקבות האהבה עד אלסקה הרחוקה. את הבחור, אהבת חיי באותם ימים, הכרתי בישראל, ובאופן נועז החלטתי להצטרף אליו להרפתקה ולהמשיך את לימודי התואר השני שלי מכל המקומות בעולם דווקא שם. ארזתי שתי מזוודות ענקיות, עזבתי דירה בתל אביב, עבודה טובה, נפרדתי מהמשפחה והחברים ונסעתי. ההתחלה הייתה מופלאה, טיילנו והכרתי חברים חדשים. כשבוע לפני יום הולדתי ה-30, לפנות בוקר, התעלפתי בחדר האמבטיה, זו כנראה לא הייתה התעלפות רגילה כי בן הזוג הזמין אמבולנס. למרבה המזל גרנו בסמוך לבית החולים והאמבולנס הגיע ממש מהר. בחדר המיון אבחנו קריש דם ענקי שחוסם את החמצן אל הריאות שלי, מצב הנקרא תסחיף ריאתי, והחלו מיד במתן דילול דם מאסיבי במטרה להמס את הקריש. מצבי הידרדר וקיבלתי דום לב, ומשם הדרך להחייאה במכות חשמל הייתה קצרה. לא ראיתי את "המנהרה עם האור" אך השיבו לי את חיי. עם זאת, המחסור בחמצן ואירוע הלב הובילו לאירוע מוחי שממנו יצאתי בדרך נס, אך עם נזק לצמיתות. למרות סיכויי הישרדות כמעט אפסיים, הרופאים ניתחו אותי והצילו את חיי.
מזכרת לכל החיים
קריש הדם המנוול אמנם לא הצליח להרוג אותי אבל השאיר לי מזכרת לכל החיים. פגיעה משמעותית בתפקודים רבים המתבטאים בזיכרון רעוע לטווח קצר שמקשה עלי לזכור שמות, פרצופים, סדר יום וכד'. הראייה נפגעה, טונוס שרירים פגוע שמשפיע על הדיבור שלי, ההליכה ותפקודי הידיים. ובכלל על כל הגוף. השרירים מכווצים ואפילו נאלצתי להעביר דומיננטיות מיד שמאל שהייתה היד החזקה שלי ליד ימין שנפגעה פחות.
ומאלסקה הגעתי אחרי כשישה שבועות של אשפוז היישר למחלקת שיקום בבית החולים לוינשטיין. עוד בבית החולים באלסקה כינו אותי הרופאים "Tough cookie'', כינוי באנגלית לאדם נחוש שלא מוותר. בבית החולים לוינשטין הוכחתי זאת. אושפזתי במחלקה לשיקום נוירולוגי בניצוחו של ד"ר סורוקר. בבית חולים עברתי שנה של שיקום אינטנסיבי, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ועוד פעילויות. במשך השנה הזאת הייתי צריכה לרכוש שוב את המיומנויות הכי בסיסיות שיש כמו לאכול לבד, להתלבש, להתרחץ וכו', ואם לא די בכך הרי שדי בתחילת תהליך השיקום הודיע לי בן זוגי שהוא עוזב אותי. עוד מכה בזמן הכי לא מתאים. בהפוך על הפוך ובראייה לאחור אני יכולה לומר שהפרידה הזו הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי באותה תקופה, משום שהדבר דרבן אותי להמשיך הלאה ולהתמקד רק בי ובשיקום שלי. לאחר שנת השיקום אמר לי ד"ר סורוקר, ואני מרשה לעצמי לצטט בגאווה מהזיכרון, כי "הוא הרבה שנים בתחום וכמעט שראה מישהו חרוץ כמוני שעובד כל כך קשה ובכזו נחישות". קשה לתאר את ההרגשה לשמוע משהו כזה ממישהו בסדר גודל כזה.
לאחר שנה של שיקום בבית לוינשטיין המשכתי בתהליך השיקום בקהילה ובאופן פרטי על ידי הידרותרפיה, רכיבה טיפולית, טאי צ'י וכל דבר שהיה עשוי לעזור. בתום אותה תקופה הרגשתי שאני שוב על הרגליים, והשתוקקתי לנסות לחזור הכי קרוב לחיים שהיו לי לפני הנסיעה לאלסקה. חזרתי לגור בתל אביב, חזרתי ללמוד באוניברסיטה, ואז הכרתי את בן זוגי לחיים, אהובי ואבי ילדיי העתידים.
בעת שהחלטנו להרחיב את המשפחה ערכנו בירור מקיף אצל כמה רופאים. אלה המליצו לי מאוד שלא להיכנס להיריון, מכיוון שהשינויים ההורמונליים בהיריון עשויים לעורר מצב של קרישיות יתר ולהגדיל את הסיכון לאירוע חוזר. מובן שלא לקחנו את הצ'אנס הזה ופנינו להליך פונדקאות.
עוד ב-mako בריאות:
>> כמה פעמים ביום אתם אמורים לעשות פיפי?
>> הבטן מתנפחת אחרי האוכל? תנסו את הדבר הבא
>> 5 מזונות אנטי אייג'ינג שאתם חייבים להוסיף לתפריט
למה זה קרה לי?
לפני כמעט שלוש שנים וחצי נולדו לנו תאומים מקסימים בן ובת. כמשפחה אנחנו אוהבים לבלות ביחד, לשחק במחבואים ולטייל ברחבי הארץ. בחופש האחרון אפילו עשינו קמפינג בדרום הארץ ורכבנו על גמלים. אתגר האימהות קשה מאוד. אימהות לתאומים קשה פי כמה מאימהות לילד אחד, ואימהות לתאומים בתור אמא עם מגבלות פיזיות היא בכלל אתגר. אבל אני מברכת על האתגר הזה יום יום, ובהתחשב באלטרנטיבות אני באמת מאושרת. גם היום בגיל 42, אני רוצה להאמין שאילולא הנחישות שלי וההתמדה לא הייתי מצליחה לבנות בהצלחה את חיי מחדש.
השאלה למה זה קרה לי הטרידה אותי רבות. כל חיי הייתי בריאה, לא מעשנת, ללא עודף משקל, ללא היסטוריה משפחתית של קרישיות בדם. נוסף לכך, נשללה האפשרות שהמצב הזה נגרם כתוצאה מגן תורשתי הקשור לקרישיות יתר. ההנחה היא שאולי נטילת גלולות נגד היריון היא שגרמה לקריש, וזה גם מה שאני מאמינה שקרה.
היום אני מבינה שקרישיות יתר יכולה להיגרם לכל אחד במצבים שונים. אצל נשים בגלל סיטואציות שונות כמו נטילת גלולות היריון ולידה. ובעת טיפולים הורמונליים בגיל המעבר הסיכון עולה משמעותית. המודעות לנושא חשובה כדי לנסות לאתר את הבעיה בשלב מוקדם ולטפל בה. נחשפתי לפעילות של עמותת דלית, העוסקת בהגברת המודעות לקרישיות יתר, ולכן בחרתי לספר את הסיפור שלי מתוך מטרה להגדלת המודעות לגילוי בעיות קרישה.
כששואלים אותי מניין מצאתי את הכוחות להתמודד עם כל כך הרבה קשיים - אני עונה שפשוט לא ראיתי שיש לי ברירה אחרת. לוותר ולהרים ידיים? זו לא אני. וכששואלים האם יש גם משהו טוב במה שקרה לי? קשה להאמין שכן. הרי למתבונן מהצד נראה ששום דבר טוב לא יכול להיות קשור לדבר כזה, ועם זאת אני יכולה לציין כמה דברים. קודם כול למדתי להעריך את החיים באופן הכי לא קלישאי. למדתי כמה כוח רצון ואמונה יש לי בעצמי, למדתי לקבל באהבה עזרה, למדתי את הכוח של האהבה שקיבלתי מהמשפחה ומהחברים. אם יש בכוחו של הסיפור שלי לעזור ולו אף לאישה אחת ולמנוע ממנה וממשפחתה מה שעבר עלינו, אני את שלי עשיתי.