"הכל בראש", מצהיר תא"ל דרור פלטין, שנפצע אנושות במהלך תאונת צניחה חופשית בעת אימון שגרתי. סיפורו מעורר ההשראה מוכיח כיצד בעזרת כוח רצון ועזרה מקצועית, שקיבל מאנשי מקצועות הבריאות בעת תהליך השיקום הארוך שעבר, אפשר לנצח הכל. וכך זה התחיל – במהלך אימון צניחה שגרתי, תא"ל פלטין פרק את הכתף כשיצא מהמטוס לכיוון הקרקע. ממש ברגע האחרון, לפני שהיה מאוחר מדי, הוא הבין שהדרך היחידה לפתוח את המצנח הרזרבי היא בעזרת ידו השמאלית, הפחות חזקה. אלא שאז, אחרי שעבר כמה גלגולים באוויר ודווקא לאחר שהמצנח נפתח, התרחשה הדרמה שכמעט עלתה לו בחייו.
"מאחר שיכולתי לתפעל את המצנח רק ביד אחת באופן די מסורבל, התרסקתי על הקרקע במהירות של 70 קמ"ש. נפצעתי באורח אנוש: סבלתי משבר פתוח בירך ימין אשר פגע בעורק ראשי ובפועל הוביל לאיבוד רב של דם. האגן שלי התפרק ואוויר נכנס בין הקרום לבין הריאות. בנוסף, סבלתי מקרעים בשרירי הבטן, שגרמו לזיהומים", הוא מספר.
"כבר אחרי 3 חודשי שיקום צלחתי את הכינרת"
מה שהציל את תא"ל פלטין לדבריו, היה למעשה הטלפון הנייד שסחב עימו בכיס הסרבל. "אני בדרך כלל לא נוהג לקחת איתי את הנייד לטיסות. אבל ממש באותו יום אח שלי השתתף בתחרות 'איש הברזל' בגרמניה, וגיסתי דאגה להעביר לי דיווחים שוטפים אז החלטתי לשים אותו בכיס. בדיעבד הבנתי שאלמלא הצעד הזה לא הייתי פה היום". תא"ל פלטין היה לבדו בשטח בעת ההתרסקות. כשהוא פצוע וכאוב הוא הושיט יד למכשיר הנייד והתקשר לנהג שלו שמיד דאג לשלוח כוח הצלה.
מה קורה מאותו הרגע?
"ביליתי 10 ימים בטיפול נמרץ. מונשם, מחובר לאינפוזיות, מוניטורים ושאר ה'חגיגה'", הוא נזכר. "עברתי 3 ניתוחים לקיבוע השברים עם פלטינות ומשם עברתי למחלקת הטראומה. שם במחלקה התחלתי לעבור סדרה של פיזיותרפיה נשימתית".
איך מגיבים בסיטואציה כזאת?
"בהתחלה הייתי בשוק טוטאלי. אמרו לי שאני אמנם לא משותק, אבל שאצטרך לבלות לפחות חצי שנה על כיסא גלגלים. שכבתי במיטה וטיפלו בי כמו בתינוק. אני זוכר שהפיזיותרפיסטית שטיפלה בי כל הזמן ניסתה לרומם את רוחי והצחיקה אותי. אני חושב שזה אחד הדברים שהכי עזרו לי באותם רגעים", מספר פלטין.
תוכל לספר על אנשי המקצוע שבהם נעזרת?
"מתחילת האשפוז במחלקת טיפול נמרץ ועד לסיום השיקום נעזרתי בפיזיותרפיסטים", הוא מוסיף. "בתחילה, נעזרתי בפיזיותרפיה נשימתית עקב הבעיה שהייתה לי בריאות, ולאחר מכן - בשיקום הרגל והאגן שנערך בעיקר במחלקה האורתופדית ואח"כ בשיקום בתל השומר. הפיזיותרפיסטיות שטיפלו בי עזרו לי המון בכל דבר: החל מתרגול המעבר מהמיטה אל כיסא הגלגלים, בעזרתה האדיבה של נירית גבע במחלקה האורטופדית; ועד לעבודה על הגדלת טווחי תנועה ולמידת הליכה מחדש במחלת השיקום ע"י מירית עמיקם. הן עזרו לי בפן הפיזי ולא פחות חשוב מכך – בפן המנטלי. הן ידעו מתי ללחוץ לעבודה ומתי להרפות, מתי צריך לזרוק בדיחה להעלאת מצב הרוח ומתי לדרוש ממני עבודה קשה כדי שאוכל להתקדם בשיקום".
ומה לגבי עזרה נפשית?
"כשהגעתי למחלקת השיקום, הבנתי מה מצבי ונכנסתי לדיכאון", הוא מספר בכאב. "הייתי אכול רגשות אשם על מה שקרה ועל זה שלא הצלחתי למנוע את המצב שאליו נקלעתי. אני זוכר שנעזרתי בפסיכולוגית נחמדה, שדיברה איתי ועזרה לי מאוד, אבל האמת היא שמשום מה אני מתקשה לזכור את תוכן השיחות עצמן".
חלק ממנגנון הדחקה?
"מאוד יכול להיות. סה"כ לא קל לאיש צבא שרגיל להתמודד עם סיטואציות קשות, להודות שהוא נזקק לעזרה. אני כן יכול לומר, שהפסיכולוגית היא זו שנתנה לי מוטיבציה להמשיך להשקיע באימוני השיקום. ובאמת השקעתי. אם למשל היה לי אימון של ריפוי בעיסוק, הייתי מגיע חצי שעה לפני הזמן ונשאר עוד חצי שעה אחריו. אני מניח שאלמלא עזרת הצוות המסור של אנשי מקצועות הבריאות שעמלו במשך כל חודשי השיקום, לא הייתי מצליח להשלים אותו כראוי", אומר פלטין.
אז מה המסקנה?
"שהכל בראש", הוא מדגיש, "עובדה שבסופו של דבר העבודה הקשה השתלמה. לא נזקקתי לכיסא גלגלים במשך חצי שנה אלא רק 3 חודשים. כבר אחרי 3 חודשי שיקום צלחתי את הכינרת, ואחרי 5 חודשים השתתפתי בתחרות טריאתלון באילת. מאז התאונה עשיתי 7 פעמים את 'איש הברזל', וגם השתתפתי בהרבה מרתונים ובאולטרה מרתון אחד. היום אני משתתף בתחרויות 'איירון מן' בעצמי. אני סובל מ-60 אחוזי נכות אבל לא מוותר לעצמי – אני עושה מילואים, מתאמן כל יום, רץ, שוחה ורוכב. בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל צוותי הרפואה שתמכו בי בשיקום בבית החולים ולאחר מכן במהלך השיקום הביתי".
"העובדה שהיום אני מדברת היא ללא ספק נס עבורי"
תא"ל פלטין אינו היחיד שנעזר בשירותיהם של אנשי מקצועות הבריאות, בארץ פועלים כ-10,000 עובדים במקצועות אלה: פיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, תזונאים וקלינאי תקשורת. שוחחנו עם ורדה קטרון ואסתר עובדיה, שסיפרו על הטיפולים שהחזירו אותן למסלול החיים.
"זה קרה ביום שבת – 3 ימים אחרי שחגגתי יומולדת 50", נזכרת אסתר עובדיה, שעברה אירוע מוחי קשה. "הייתי בבית והרגשתי לא טוב. סבלתי מכאבי בטן והרגשתי תחושות של חום וקור לסירוגין. גיסי הגיע מיד לעזור, אך תוך כמה דקות איבדתי את ההכרה והוא הזמין ניידת טיפול נמרץ. למזלי הרב הצליחו להציל את חיי, אבל העובדה שהיום אני מדברת היא ללא ספק נס עבורי, שלו שותפים בעיקר אנשי מקצועות הבריאות שליוו אותי לאורך התהליך".
לאחר האירוע, אסתר עברה 3 חודשי שיקום ב"איכילוב", במהלכם למדה לדבר מחדש ולבצע פעולות בסיסיות שלפתע לא היו מוכרות לה. "ענת, המרפאה בעיסוק המדהימה שליוותה אותי, לימדה אותי איך להתלבש. הייתי צריכה ללמוד פעולות פשוטות כמו למשל לסגור חזייה. היד שלי משותקת וזו בהחלט לא הייתה משימה קלה, אבל בזכות העזרה שלה ועם מעט כוח רצון, היום אני מצליחה להתנהל טוב מאוד. בנוסף, אני זוכרת שאחרי השבץ לא הצלחתי להוציא מילה אחת שלמה מהפה. קלינאית תקשורת בשם עמית, עזרה לי להגות מילים מחדש. רק בזכותה היום אני מצליחה לדבר ולתקשר".
גם ורדה קטרון יכולה להעיד על העזרה המקצועית שלה זכתה. היא סובלת מאי ספיקת כליות כבר 30 שנה. לדבריה, רוב החולים שלא מטופלים כראוי על ידי צוות רב מקצועי, הכולל דיאטנית, מגיעים בשלב מוקדם יותר לדיאליזה. חשוב להסביר שדיאליזה הוא טיפול חלופי לכליות ומשמש כטיפול מציל חיים. מטופלי דיאליזה מגיעים שלוש פעמים בשבוע למכון הדיאליזה לקבל טיפול במשך 4 שעות. "העובדה שהצלחתי להחזיק מגיל 50 עד גיל 80 בלי הצורך בטיפול הזה, היא רק בזכות הרופא המטפל שלי ברמב"ם ובעיקר בזכות יעל דבוש – הדיאטנית המקסימה שליוותה אותי שם", אומרת קטרון. "יעל בנתה לי תפריט מיוחד שכולל מעט מאוד חלבון, שעזר מאוד לשמור על מדדים טובים ולדחות את הדיאליזה. אני מודה על הזכות שהייתה לי להיות מטופלת על ידי אנשי מקצוע כאלה אכפתיים ומקצועיים, שתרמו רבות לאיכות חיי".
איגוד מקצועות הבריאות בהסתדרות מאגד בתוכו את עובדי הסקטור הפרא-רפואי ברחבי הארץ. האיגוד פועל לקידום רווחת העובדים במערך מקצועות הבריאות, תוך ייצוג המקצועות השונים בכנסת ובוועדות המייעצות במשרד הבריאות. מאז שהוקם, האיגוד חתם על הסכמים פורצי דרך שעזרו לשפר את מעמד העובדים בתחום. להצטרפות לחצו כאן