"העיוורון הוא יתרון": יונתן ריגר בטור חושפני על ההתמודדות עם מחלה הפוגעת בראייתו

עמדתי מחוץ ל"אסקס האוס", אחד המלונות היקרים והמפוארים בניו יורק, הלב דפק בטירוף, מיששתי שוב בכיס כדי לוודא שהדפים שם. במשך שלושה ימים עשיתי תחקיר מעמיק, קראתי כל כתבה, ראיתי כל סרט בטרילוגיה. קניתי חולצה חדשה בחמישה דולר, בזמנו סכום שיא עבורי. בסאבוויי, בדרך, המשיכו להתווכח על קלינטון, מוניקה: האם הנשיא ויודח או לא יודח מהנשיאות?

עליתי במעלית לקומה ה-14, יצאתי למסדרון היפהפה ומיד נתקלתי בפוסטר הגדול של הסרט ולצידו השלט Welcome to the Star Wars Press Junket. נבהלתי. כמה ימים לפני כן צלצלה העורכת של "גיא פינס" ושאלה אם אני יכול לראיין את היוצר האגדי ג'ורג' לוקאס, שהסעיר חצי עולם כשחזר אחרי 16 שנה ליצור את סטאר וורס החדש, ואת כוכבי הסרט יואן מקגרגור וליאם ניסן. לא הצלחתי להירדם באותו שבוע. זה היה הריאיון הטלוויזיוני הגדול הראשון שלי, הסרט המדובר של השנה, בשנה הראשונה שלי בניו יורק, כשבקושי הצלחתי לשלם שכר דירה, זה היה חלום שמתגשם.

"הורדתי את הדף מהפנים בסוף השאלה, וראיתי שהוא מסתכל עליי באופן מוזר"

60 כתבים מכל העולם הגיעו ליום הראיונות. נכנסתי לחדר עם מר לוקאס, התיישבתי מחויך ולחוץ, "איזראל, יו האב 4 מינוטס", צעק הצלם, הוצאתי את הדף עם עשרות השאלות שכתבתי בכתב היד המכוער שלי, "גוד מורנינג, מיסטר לוקאס", פתחתי בשאלה הראשונה שזכרתי בעל פה, הוא ענה בנחמדות, באתי לשאול את השאלה השנייה שהכנתי, הצמדתי את הדף לפרצוף שלי כמו שאני רגיל לקרוא, ואז זה קרה. הורדתי את הדף מהפנים בסוף השאלה, וראיתי שהוא מסתכל עליי באופן מוזר. התחלתי להזיע. מיד קלטתי. אי אפשר לתקוע את הפנים בתוך הדף כשהמצלמה עליך. זה לא עובר טלוויזיה. זה מביך. בשאלה הבאה ניסיתי שלא להרים את הדף ולהציץ למטה אבל כמובן לא ראיתי כלום. גמגמתי עוד שאלה. "ת'נק יו, איזראל", חתך אותי הצלם לפתע. נגמר הזמן. זה היה ריאיון נורא. בדרך החוצה הצלם השני זרק שאולי כדאי בפעם הבאה שאיכנס לתוך הדף וכולם צחקו. נכשלתי ברגע קריטי בחיי. היה לי ברור שסיימתי עם חלום הטלוויזיה.

נולדתי עם ניסטגמוס (Nystagmus; נִיד עיניים), בעיית ראייה חמורה שבה העצבים בשתי העיניים פגומים ואי אפשר לתקן אותם. זה אומר בגדול שאין לי נקודת פוקוס, העיניים מרצדות לעיתים כי המוח לא יודע מה להגיד לעין כשצריך להתמקד במשהו. משקפיים לא עוזרים. אני לא יכול לקרוא מפרומפטר, אסור לי להוציא רישיון. אני רואה טוב רק ממש מקרוב.

מעורער, אני ממשיך אחרי מבוכת לוקאס לריאיון הבא עם הכוכב יואן מקגרגור. עוד דקה מתחיל הריאיון ואני ממתין מחוץ לחדר. החלטתי שאני לא אוציא בכלל את הדף מהכיס. אבל איך אלמד עכשיו על המקום בעל פה את הציטוטים שהכנתי מכתבות ישנות שלו כדי להפתיע אותו בשיחה? בראש מהדהד אבא שלי, שאומר במבטא אמריקני כבד את אותו משפט שחזר עליו כל הילדות; "תהפוך את החיסרון ליתרון". יש לי זיכרון יוצא דופן. ברור לי שזה קשור לראייה הדפוקה. אבל הלחץ של 4 דקות ראיון, לשלוף פתאום הכול מהזיכרון ולהיות קליל ומשוחרר עם מר מקגרגור, היה כבד. זה היה בימים היפים של הרבה לפני המצאת הטאבלט, והכתבת הצרפתייה יצאה לפניי עם ערימת הדפים שלה. תורי הגיע.

פתאום מצאתי את הייחוד שלי

ראיתי שהוא מופתע כשהתיישבתי בידיים ריקות. התחלתי מהוסס. באמצע הריאיון קלטתי לפתע שיש פה שיחה, שנוצר דיאלוג מעניין, שאני מדבר רגיל ולא מקובע למה שהכנתי, שהוא יותר משוחרר, שאני מקשיב לו, שזה לא הסטייל הרגיל של שאלה–תשובה, של ריאיון בנאלי. מצאתי את הייחוד שלי. הנה "היתרון".

מאז, במשך יותר מ-25 שנות קריירה, אני לא נכנס יותר עם דפים לאולפן טלוויזיה. עודד בן עמי הקסום, בסוף אחת הפינות הראשונות שעשיתי ב"שש עם", שאל איך לעזאזל הצלחתי לזכור את כל המידע בלי דפים עליי. "עודד, אני מתפלא עליך. הרי אתה יודע שהעיוורון הוא יתרון", אמרתי. 

אז כן, יש חסרונות. אני לא יכול להגיש תוכנית חדשותית או מבזקים, כי חייבים פרומפטר. אני תמיד יושב בקולנוע בשורה 3. כדי לצפות בטלוויזיה אני חייב לשבת צמוד למסך. במשחקי כדורגל תמיד היה האוהד שצחק על המשקפת שלי. נהגתי לחייך ולהציע לו להסתכל. בסוף הוא כל כך נהנה עד שקרה שהייתי מפסיד גולים, חושבים שאני סנוב כי אני לא מגיב כשאומרים לי שלום מעבר לכביש. לא יכולתי להעתיק במבחנים. כשקנו לי משקפיים טלסקופיים מיוחדים עם לוק מזעזע נכנסתי לכיתה והודעתי שאני חייזר.

למרות כל זה, לקות הראייה שלי היא מזמן כבר לא סיפור מבחינתי. זה לא מגדיר אותי. אני לא מתעסק בזה. רוב האנשים בכלל לא יודעים שיש לי בעיה עד שהם רואים אותי קורא מסרון עם הטלפון בתוך הפנים. לכל אחד יש הבעיה שלו. הנדנוד של אבא שלי מהילדות ממשיך עד היום להדהד בראשי - אל תהפוך את זה לתירוץ לא להצליח להגשים כל דבר שתרצה בחיים.

חשוב לי לכתוב את הטור הזה לאותם הורים שפונים אליי בחרדה גדולה בחשש שהילד שלהם שמתמודד עם בעיה דומה לשלי יסבול כל חייו. לקראת הכנס של עמותת "לראות", שאותו אנחה ביום חמישי, המיועד לאנשים שמתמודדים עם מחלות רשתית, אני מרגיש צורך לומר לנערים ונערות עם לקות ראייה, שהומור עצמי הוא כלי נהדר להתמודדות עם אנשים שיצחקו עליכם. אינהרנטית, אתם רגישים וקשובים יותר לזולת. אם מפחיד אתכם להגשים חלום מסוים, זה כנראה הדבר שאתם צריכים לרדוף אחריו.

הפכו את החיסרון ליתרון. בלי תירוצים. העולם פרוש לפניכם.

• יונתן ריגר