ככל שחולף הזמן מ-7 באוקטובר, הולכים ומצטברים סיפורי הגבורה של הלוחמים האמיצים שמשרתים בשטח. הם עוזבים קריירה, משפחה ועושים ימים כלילות כדי להבטיח את הבטחון של כולנו, כדי שלעולם לא נצטרך להתמודד עם מציאות נוראית כזאת שוב.
כשמביטים מקרוב על פצועי המלחמה הקשים, אי אפשר שלא לתהות אם היו חוזרים שוב על לחימתם בעזה, לו רק היו יכולים לחזות מראש את הקושי הבלתי נתפס שחוו ובעיקר - את המחיר הגופני והנפשי הכבד ששילמו. לרגל ציון היום הקשה, הישרנו אליהם מבט וביקשנו תשובה כנה משלושה לוחמים שנפצעו קשה מאוד וכעת עובדים על מסע השיקום שלהם לחיים: האם הייתם עושים את זה שוב?
"הגעתי אליהם בקושי נושם, ירקתי מלא דם"
במרכז השיקום שבהדסה הר הצופים, מתמודד כבר חודשים ארוכים סא"ל במיל' יונתי (יונתן) בהט סמח"ט 646, עם תהליך השיקום המורכב והאינטנסיבי שהוא עובר לאחר הפציעה האנושה בעזה.
יונתי עבר שבועות ארוכים של לחימה עצימה בעומק רצועת עזה יחד עם חייליו. החיילים השתתפו בפעילויות מבצעיות רבות שנחלו הצלחות רבות, אך גם גבו מחירים כבדים. "עצרנו מחבלים עם דם על הידיים, איתרנו מנהרות, ביצענו פעילויות התקפיות והשמדנו מבני טרור, אבל היו גם נפגעים לכוחותינו", הוא מספר. באחד האירועים, כוח של החטיבה נתקל במחבלים ויונתי והלוחמים שלו נקראו לאזור כדי לסייע.
"הייתי בטוח שאני אמות. לא חשבתי שיש סיכוי שאני אצא מזה"
סמח"ט יונתי
"כשהגענו מיד ירו עלינו טיל אר פי גי שפספס אותנו", הוא מספר. "פרקנו מהרכב ולפני שהבנו היכן נמצאים המחבלים חטפתי כדור בכתף שמאל". בזמן שיורים עליהם מכל הכיוונים, יונתן והחיילים שהיו איתו ברכב ניסו להיחלץ ולמצוא מחסה מהירי: "חטפתי את הכדור בכתף וממש הרגשתי איך הוא עובר דרכי. הבנתי שאם אני לא אזוז משם אין לי סיכוי אז פשוט התחלתי לרוץ". כשהוא ירוי בכתפו ואז גם ברגליו, יונתן החל לרוץ עד שפגש בחיילים שלו מעבר לבניין נטוש. "הגעתי אליהם בקושי נושם, ירקתי מלא דם. ממש הרגשתי שאני עומד למות. צעקתי להם שיזעיקו רופא - ונפלתי".
כשהוא מחוסר הכרה, כוח הפינוי הגיע לחלץ אותו ולפנותו במסוק אל בית החולים, משם הועבר יונתי כשהוא עדיין במצב קשה, מונשם ומורדם אל בית החולים הדסה עין כרם. במשך שבועות טיפל בו הצוות ביחידה לטיפול נמרץ ופעל באינטנסיביות עד להתאוששותו. "כשנפצעתי הייתי בטוח שאני אמות. לא חשבתי שיש סיכוי שאני אצא מזה. התעוררתי לראשונה בבי"ח, אחרי שהייתי מונשם ומורדם. טיפלו בי מסביב לשעון כדי שאחיה. בהתחלה בקושי יכולתי לנשום לבד. התהליך האינטנסיבי איפשר את המעבר למחלקה הכירורגית ואז לשיקום בהדסה הר הצופים. כאן התחלתי דרך ארוכה מאוד, ועברתי מסע שאי אפשר לתאר במילים. התחלתי את הדרך פה כשאני בקושי עומד, בקושי נושם, חלש בהרבה ממה שאני היום, זקוק לעזרה של אשתי, של המשפחה ושל כל מי שתמך בי כאן. היום אני הולך, מחוזק ויש בי יכולות מטורפות שלא נראו הגיוניות כשהתחלתי את השיקום. יש עוד קצת עבודה כדי שזה יזרום חלק, אבל אני כאן – עכשיו והיום, עושה הכל לבד, חוזר לחיים".
האם היית עושה את זה שוב?
״נכנסתי למלחמה בידיעה שעלול לקרות לי משהו, ובכל זאת עשיתי את זה בלב שלם מתוך הרגשה שזו מלחמת קיום על המדינה שלנו ושכל אחד חייב להיות חלק מזה. גם כשראיתי את התוצאה של הפציעה הקשה שעברתי ולמרות תהליך השיקום הארוך, אני עדיין חושב שהייתי עושה את זה פעם נוספת. עכשיו מה שנשאר זה לנצח, להכריע את חמאס, כדי שההקרבה שלי ושל מי שהקריב יותר ממני לא יהיו לשווא. אני חושב שכדי שזה יקרה, לא מספיק שננצח, אנחנו גם צריכים שאחרי הניצחון האזרחים ירגישו שכל ההקרבה הזאת הייתה שווה את זה ושהמדינה תהיה שווה את כל מי שנלחם למענה״.
"כפראמדיק, הבנתי מיד את חומרת הפציעה שלי"
סמל ג׳ מנוקדים, משרת כפראמדיק ביחידה הרב-ממדית. במרץ 2024 , היום שבו סיים את קורס הפארמדיקים, הוא נכנס עם היחידה לראשונה לעזה, ובמשך כארבעה חודשים השתתף במבצעים מורכבים ואינטנסיביים.
ביולי האחרון הוא נפצע באורח אנוש בכניסה לעיר עזה. במסגרת מבצע לכיתור מפקדת מג"ד של חמאס בבית ספר של אונר״א בעיר עזה, ג׳ נכנס עם הכוחות, ובזמן הכניסה ירו לעבר הכוח פצמ״רים. אחד מהם נורה ליד הרכב הצה"לי שבו התנייד.
״הפצמ״ר נפל מטרים ספורים ממני", הוא משחזר כעת. "נפצעתי באורח אנוש וחייל נוסף נפצע באורח קל. מיד דיווחתי על הפציעה, ורק לאחר שהחייל שהתלווה אליי הכניס לי יד לגב שלי והרגיש את הדם, הבינו שאני סובל מפציעה חמורה. אמרתי מיד למ״פ להזמין מסוק. כפראמדיק, הבנתי מיד את חומרת הפציעה שלי. כששאלו אותי איך אפשר לטפל בי אמרתי להם שאין מה לעשות, כי זאת פציעה שאי אפשר לטפל בה בשטח. אחרי כרבע שעה של נסיגה כשאני יושב כאוב מאוד הגענו למקום בטוח שם כוח הפינוי הוציא אותי מההאמר וטיפל בי בשטח. כשהורידו אותי מהרכב הבנתי שאני לא מסוגל להזיז את הרגל. במקביל, דיברתי עם הפראמדיק ולוחם הרפואה שטיפלו בי ונתתי להם קצת הוראות לטיפול. אחרי שבדקו שלא נפצעתי במקום נוסף בגוף, לקחו אותי למנחת ותוך כדי פתחו לי עירוי לווריד, נתנו לי תרופות לכאב ווידאו שאני בהכרה ולא קורס להם".
לאחר מספר דקות הגיע המסוק שפינה את ג' לבית החולים. ״מרגעי המסוק אני זוכר בעיקר ששאלו אותי אם הכל בסדר, סימנתי שכן אבל ניסיתי לסמן להם שהרגל שלי לא מגיבה. שם במסוק קרסתי. בדיעבד אני יודע שקיבלתי מנת דם, ולא ידעתי לאן מפנים אותי".
ג׳ פונה לאיכילוב באורח אנוש, ובעזרת מנת הדם שקיבל במסוק מצבו התייצב. עברו דקות ספורות מהרגע שבו נחת במנחת בית החולים עד שהגיע לחדר הטראומה - וככל הנראה, בזכות המהירות הזאת חייו ניצלו. "אני זוכר שהצלחתי לדבר איתם בדרך לחדר הטראומה ומעבר לכך אני לא זוכר״, הוא מספר.
"הייתי נכנס שוב ושוב והייתי מוכן גם לשלם מחיר גבוה יותר אם צריך"
סמל ג'
סמל ג׳ נפצע באורח אנוש. רסיס של 6 ס״מ חדר לגופו דרך האגן, ריסק 2 עצמות, קרע וריד מרכזי בגוף, פגע בעצב ובאיברים פנימיים. הרסיס פצע גם את השכבה החיצונית של עורק מרכזי. מומחי המחלקה מסבירים כי אם היה נפגע עוד מילימטרים בודדים, היה נקרע ומדמם בצורה משמעותית שהייתה יכול להוביל למותו. ג׳ איבד הרבה דם, ובחדר הטראומה של איכילוב הוא קיבל את מנות הדם שהן היה זקוק. לדברי ד"ר איל חשבייה, הרופא המטפל, אם היה מגיע שתי דקות מאוחר יותר לא ניתן היה להצילו. הוא היה מורדם ומונשם במשך 36 שעות, ואושפז במחלקת הטראומה במשך שבועיים וחצי. בתחילת אוגוסט הגיע לבית החולים השיקומי לפצועי המלחמה של איכילוב - בשביל״ם. שם הוא עובר מסע שיקום ארוך ומשמעותי, אל עבר חיים חדשים. "במהלך השיקום אני בעיקר עובד על הרגל ועל סגירת הפצע, התחושה ברגל לאט-לאט חוזרת וממש לאחרונה חזרה כמעט באופן מלא, בזכות ההתמדה שלי ושל הצוות הרפואי שתומך בי".
האם היית עושה את זה שוב?
״כן, הייתי עושה את זה שוב ועכשיו אני מביט קדימה. אני מקווה לחזור שוב ליחידה ולהילחם איתה. לא הייתי מחליף עם אף אחד אחר. הייתי נכנס שוב ושוב והייתי מוכן גם לשלם מחיר גבוה יותר אם צריך".
"כלום לא מובן מאליו"
נריה, 37, נשוי ואבא לשלושה, הוא צנחן המשרת במילואים כבר מ-7 באוקטובר. במהלך ינואר הוא נפצע באורח קשה מאוד בעת פעילות מבצעית בשכונת זייתון בעזה. "ירו עלינו אר.פי.ג'י והמון רסיסים פגעו בי - מהצוואר ועד לעקבים", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "חוויתי איבוד דם מהיר והייתי בסכנת חיים מיידית".
נריה הוטס לבילינסון הישר לחדר הניתוח. "הייתי מורדם ומונשם במשך שלושה ימים בטיפול נמרץ כללי, וכל הזמן הזה רופאים התרוצצו מסביבי לאורך שעות היממה". לאחר מכן הוא עבר למחלקה לכירורגיה פלסטית בבילינסון, שם טופל במשך כחודשיים. הוא עבר מספר ניתוחים ועבר טיפולי פיזיותרפיה. אדוה קופר, הפיזיותרפיסטית שטיפלה בו, איפשרה לו לרדת מהמיטה לראשונה לאחר שישה שבועות מהפציעה, ולהיעזר בהליכון. "אני לא אשכח את הרגע הזה. כלום לא מובן מאליו", הוא אומר בהתרגשות.
אחרי שהניתוחים הסתיימו, נריה עבר למחלקת השיקום בבילינסון. "אלה היו חודשיים שבהם התחלתי לחזור לעצמי לאט-לאט, וגם לשוב למסלול החיים בצעדים קטנים, עם הרבה עזרה מצוותי הריפוי בעיסוק, הפיזיותרפיסטים, הסיעוד והרופאים. גם אחרי שהשתחררתי מבית החולים, השיקום עדיין לא נגמר ויש לי עוד דרך ארוכה. כעת אני מטופל בשיקום יום בכפר השיקומי עדי נגב".
האם היית עושה את זה שוב?
"ברור שכן. אומנם עברתי תקופה מאתגרת מאוד במשך ארבעת החודשים שבהם אושפזתי בבילינסון, הרסיסים בגוף יישארו איתי כמזכרת לכל החיים והעתיד עדיין מעורפל. אני מוגבל בהליכה והגוף מאוד מצולק משתלי עור וכוויות ובהחלט אי אפשר להתעלם מכך. יחד עם זאת - הייתי עושה את זה שוב. נקודה. שרתי במילואים האלה כחלק ממשהו מאוד גדול וחשוב שיש לו ערך קיומי והיסטורי של מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר התייצבתי למילואים. פעלנו בשבוע הראשון בתוך קיבוץ בארי. הצלנו חיים של אנשים, חווינו היתקלויות עם מחבלים. אלה אירועים שיהיו נצורים אצלי בלב לעד. בגלל השבוע המיוחד והחשוב הזה בבארי ובזכות כל מה שעשינו בעזה עד שנפצעתי, בהחלט הייתי משלם את המחיר היקר הזה שוב".