כ-70 מטפלים מעמותת לב בטוח יצאו בסוף השבוע האחרון לריטריט מטפלים בשורדי מסיבות השבת השחורה. בתקופה שמאופיינת בטראומה קולקטיבית, המטפלים מתמודדים עם עומס נפשי כבד, שנובע מהתמודדות עם כאבם של מטופליהם ומשחיקה. מתוך הכרה באתגרים אלה יזמה העמותה מערך תמיכה גם במטפלים. מעבר לטיפול בשורדים עצמם, עד היום יצאו 150 מטפלים (מתוך 380), בשלושה מחזורים, לסוף שבוע שכלל שילוב של תהליכים קליניים ועבודה גופנית-רגשית, ומטרתו לאפשר למטפלים לעבד את חוויותיהם האישיות והמקצועיות, לחדש משאבים פנימיים ונפשיים וליצור רשתות תמיכה מקצועיות. מאז הוקמה העמותה לפני כשנה, היא מספקת תמיכה שוטפת – ללא מימון מהמדינה – באמצעות הדרכה מקצועית למטפלים ושיפור רווחתם כדי להבטיח את המשך עשייתם החשובה למען הקהילה.
הריטריט התקיים ב"יער הסודי" בקפריסין, שכשמו כן הוא, יער קסום וחבוי בהרים, במרחק 40 דקות נסיעה מפאפוס. ריזורט מפנק ואיכותי, שמכוון את אורחיו לחידוש תעצומות הנפש ואוורור הנשמה. הריזורט הוקם על ידי יוני כהנא, חב"דניק שמתגורר בקפריסין ועוסק במלונאות, שנרתם מאז האסון ואירח כבר עשרות ריטריטים טיפוליים עבור שורדי השבת השחורה. עכשיו הגיע תורם של המטפלים. טיפולי ספא, וולנס ואוכל בריא לצד סדנאות והרצאות חווייתיות ומעצימות.
"המטפלים נמצאים ברמת שחיקה לא נורמלית"
ד"ר איילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית, היא אחת המדריכות של המטפלים בעמותה. "בשבוע הראשון קיבלתי קריאה להגיע לבית של נעדר ממסיבת הנובה", היא מספרת, "תוך כדי שהייתי שם, הגיעו נציגים להודיע שהבחור נרצח. היה כאוס מוחלט והסיטואציה הייתה חשופה מאוד, מחוץ לכל פרוטוקול שאני מכירה. למרות שהגעתי מוכנה וחמושה בידע, הרגשתי מוצפת לגמרי באותו ערב, וקיימתי שיחה עם אחת הקולגות בעמותה, שבה הצלחתי לפרוק ולשתף בחוויה הקשה. אחרי השיחה הבנתי באופן ברור וחד שנהיה חייבים להעניק טיפול גם למטפלים עצמם. השיתוף עזר לי לקבל תיקוף ושיקוף, ובבוקר התקשרתי אליה לומר לה שבזכותה הצלחתי לישון בלילה. ד"ר כהן וידר מסבירה שהרבה מהמטפלים הגיעו מתחום הפגיעה המינית והידע שלהם רלוונטי לאסון: "עבדנו מסביב לשעון. בתור אישה ששומרת שבת, לא פעם נאלצתי להיכנס לחדר העבודה בשבתות ולנהל שיחה טלפונית, כי זה היה פיקוח נפש".
אנשי המקצוע של העמותה עשו את ההתאמות הנדרשות ויצרו מערך הדרכה למטפלים בעמותה: "החומרים והתכנים קשים מאוד, היה לי מטופל שאיבד עשרה חברים וחמישה נוספים נחטפו. יש לי מודרכת שמטופל שלה הגיע לרחוב ואיים באובדנות, או מטופל אחר שהתחבא שעות בבור עד שחולץ". ד"ר כהן וידר מסבירה שהבדידות הורגת את המטפלים, והמדריכים נמצאים שם עבורם: "המדריך יכול להתבונן ממבט על ולהבין את התהליכים בפרספקטיבה רחבה. המטפלים שלנו נמצאים ברמת שחיקה לא נורמלית, הם עובדים במצבים ששום הכשרה לא הכינה אותם אליהם. כולנו מתפקדים על רזרבות, ומתמודדים עם טראומה משנית, חרדות וסיוטים. אנחנו נמצאים באירוע ארוך של שיקום לאומי נפשי, והמדינה חייבת למצוא את הדרך ולהקצות משאבים כדי לטפל במטפלים".
"כולנו מתפקדים על רזרבות, ומתמודדים עם טראומה משנית, חרדות וסיוטים. אנחנו נמצאים באירוע ארוך של שיקום לאומי נפשי, והמדינה חייבת למצוא את הדרך ולהקצות משאבים כדי לטפל במטפלים"
ד"ר איילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית
קצת לפני קבלת השבת החגיגית שנערכה עבור מטפלי העמותה ב"יער הסודי", הגיעה לאחד המטפלים שיחה טלפונית משורדת שאיימה להתאבד. למרות שזה לכאורה "זמן האיכות שלו", הוא כמובן נשאר איתה על הקו והפעיל בשלט רחוק את כל הגורמים שיכולים לסייע באופן מיידי. ניכר שההתמסרות של המטפלים לשורדים ולמצבם לא עוצרת בכל מצב, יום, או שעה.
"השורדים לא חוו את הקלוז'ר ההכרחי להחלמתם"
"במהלך השנה האחרונה דיברתי עם אלפי שורדים, ואני מכירה את רוב הסיפורים", אומרת קארינה דאסו, ממקימות העמותה ומנהלת מערך הטיפול המשלים, "בהתחלה, כמו כולם, הייתי בשיא התפקוד, לאורך החודשים הראשונים קמתי והלכתי לישון עם סיפורי הזוועה. ברור שנוצרה אצלי טראומה משנית שמתבטאת בסיוטים בלילה, התקפי זעם, מחשבות טורדניות, קשיי התארגנות וחרדות מטנדרים לבנים. בלתי אפשרי להחזיק את הדבר הזה לבד. כמטפלים בעמותה אנחנו מחויבים להדרכה וטיפול, כי בסוף המטפל נמצא לבד. אני מודה על כך שלאורך התקופה הייתי מודרכת על ידי פסיכולוגים, וכך יכולתי לפרוק הרבה ממה שהוחזק בתוכי".
לכל שורד יש את סיפורו האישי מהאסון, ולדברי דאסו מה שהשפיע על עומק הטראומה הוא מי היה איתו, מה הוא חווה, מה הוא ראה ושמע. הסימפטומים של פוסט טראומה, לדבריה, רחבים וכוללים חוסר שינה, חרדות, הזעות, התקפי זעם, חוסר תפקוד, קושי בהתארגנות, חוסר או יתר תאבון, נטייה להתמכרויות ואובדנות, ובעמותה מנסים לתפור חליפה אישית שתתאים למטופל ולסיפור שלו. "הקושי בהתארגנות משמעותי, השורדים יודעים שהם במצוקה ושהם זקוקים לעזרה, אבל מתקשים להביא עצמם לטיפול", היא אומרת, "הם צעירים מאוד, בשלבי השאלות המהותיות בחיים כמו מי אני? ולאן אני הולך? והם לא רוצים להיחשב כנכים, למרות שזה מצבם בפועל. האסון גרם לרבים מהם לפתח התמכרויות, מצבי מסוכנות וחוסר תפקוד בסיסי כמו חזרה סדירה לעבודה. כמו שאמרו השותפים שלי, אנחנו טרם סיום האירוע והשורדים לא חוו את הקלוז'ר ההכרחי להחלמתם".
"זכורה לי במיוחד שיחת טלפון שכללה עדויות קשות על אונס, רצח ומראות מהגיהינום. הכעס היה עצום, בעיקר על חוסר התפקוד של המדינה וההפקרה. אחרי השיחה אני זוכרת שהתפרקתי לגמרי, התוכן היה בלתי נסבל לדעת האנושית"
קארינה דאסו, מנהלת מערך הטיפול המשלים בעמותה
את יכולה לומר שבהגשת הטיפול הראשוני והמהיר הצלתם חיים?
"אני אומר בזהירות שהצלנו את חייהם של הרבה שורדים. המענה המהיר שהמערכת הציבורית לא ידעה לתת שיחק ומשחק תפקיד משמעותי בהבראתם של השורדים ובשילובם חזרה לחיים משמעותיים ואיכותיים למרות האסון. אני בקשר עם שורד נובה שהגיע למילואים מהמסיבה. הוא לא הצליח לישון כמה לילות, והגשתי לו סיוע ראשוני שגרם לו לווסת את עצמו ולהצליח לישון לפני הכניסה לעזה. עד היום אנחנו בקשר, והוא קורא לי 'המלאך השומר שלי'. זכורה לי במיוחד שיחת טלפון שכללה עדויות קשות על אונס, רצח ומראות מהגיהינום. הכעס היה עצום, בעיקר על חוסר התפקוד של המדינה וההפקרה. אחרי השיחה אני זוכרת שהתפרקתי לגמרי, התוכן היה בלתי נסבל לדעת האנושית".
"חרתנו על דגלנו - הטיפול ייעשה ללא שיפוט או ביקורת"
"להרבה מהשורדים טיפול פסיכולוגי לא מספיק, והם זקוקים למעטפת רחבה יותר", אומרת טל זגורסקי, פסיכולוגית קלינית והאחראית על מקרי קצה ומקרים מורכבים בעמותה, "במקרי הקיצון אנחנו פוגשים פסיכוזה, נטייה לאובדנות, פגיעות עצמיות, מסוכנות סביבתית והתמכרויות. מיום הקמת העמותה חרטנו על דגלנו שהטיפול ייעשה ללא שיפוט או ביקורת, היה חשוב לנו שהמטפלים יכירו ויבינו בפסיכודליה מעבר לניסיון בטראומה. אני באופן אישי יצאתי מחניון רעים יום לפני האסון, שם השתתפתי כמטפלת ב'מרחב בטוח' של מסיבה אחרת. במסיבה פגשתי מאבטחים ופרמדיקים שרובם נרצחו, ובכל פעם שאני נזכרת בזה קשה לי מאוד. עמדנו על אותו חול, מתחת לאותם עצים, והם כבר לא איתנו. בתחילה הייתי בהיפר תפקוד, ומה שהכי כואב לי זה שיש מקרים שנופלים בין הכיסאות ואין להם מענה. מצבים שלא מתאימים למחלקה סגורה אבל גם לא לבתים מאזנים. כיום אין במדינה צוות מקרי קצה שיכול לתת מענה למקרים אלה".
ליאת טל, קרימינולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת כעשור ומכירה את מסיבות הטבע כצעירה שבילתה בהן. "מהשבת השחורה הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, ומאז אני בסוג של מילואים". טל משתפת שבקליניקה היא מתמודדת עם אשמה של המטופלים, שאלות כמו האם הייתי צריכה לפנות ימינה או שמאלה, ואף מחשבות שאולי היה עדיף לסיים את האירוע כנרצח ולא להתמודד עם הקושי הנפשי. נוסף לכך, היא אומרת, השורדים מתמודדים עם סטיגמות שיש על בלייני מסיבות הטבע, והטיפול בהם מתמקד בתפקודים בסיסיים כמו חזרה למעגל העבודה ומערכות יחסים: "אף אחד לא הכין אותנו לאסון הזה. כמטפלים היינו צריכים לצאת מהקופסה, להכניס יצירתיות שהיא מעבר לפרוטוקול, ולקבל החלטות לא רגילות בהכרח, שיסייעו לשורדים".
"המטפל שותף ל'תוצר הלוואי' הנוסף של הטראומה, שהוא שבר משמעותי בתפיסת העולם. כל מה שידענו, חשבנו, האמנו, קיווינו על העולם התנפץ - הביטחון, האמונה והשליטה"
דנה שור, מטפלת באומנות ופסיכותרפיסטית
טל משתפת שכמטפלת, היא החזיקה עצמה אחרי האסון, מהמקום המקצועי: "הבנתי מה תפקידי באירוע, ולא נתתי לעצמי להישבר. עם הזמן והחשיפה לתכנים עצובים וקשים, הרגשתי את הפגיעה שהגיעה בדמות שחיקה וכובד נפשי. היו רגעים עם פלאשבקים של תכנים ששמעתי בחדר הטיפולים, ובעיקר דאגה עמוקה לשורדים. הייתי מותשת ועייפה, והבנתי שאני גם חייבת להיות מטופלת. למזלי יש לי עוגנים, אנחנו מטופלים ומודרכים בעמותה, ונמצאים עם עוד הרבה מטפלים שעוברים חוויות דומות. מהרגע שהגענו ליער הפכתי לאדם הכי עטוף ונראה שיש, ההגנות והפחדים ירדו, ותחושות נעימות החלו לעלות. התחלתי להרגיש אמון, תחושה שלא הרגשתי בגוף מעל שנה. מצאתי מקום שבו אני ראויה לקבל בחזרה, והצלחתי לא לחשוב בכל רגע על הקשיים. הגוף קיבל חמצן, ניגנו, שרנו, בכינו והתחברנו לטבע. סוף-סוף צחקתי אחרי שלא חייכתי ימים שלמים. קיבלנו מענה וחוויה עוטפת ותומכת. אני מרגישה שהייתי ברחם שלושה ימים והוזנתי 24/7. אני חוזרת עטופה, מלאה, נרגשת ועם כוחות. עם אנשים כאלה, יש תקווה למדינה הפצועה והשסועה שלנו ויש אור בתוך החושך".
דנה שור, מטפלת באומנות ופסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, הגיעה גם היא לריטריט. שנים שהיא מתעסקת בטראומה ולומדת עליה במגוון גישות, והיא מרגישה שכל הקריירה שלה כוונה לאירוע המכונן הזה: "הגעתי לאסון מוכנה ומלאה ברצון לתת ובידע". שור משתפת שכתוצאה מהטראומה הקולקטיבית שעברה על כולנו גם היא חוותה רגעים של דאגה קשה: "אני בוכה עם המטופלים. המגע הוא אנושי ובלתי אמצעי, ויש לכך מחירים. משהו בתחושת הביטחון התפורר לכולנו, אבל אני מרגישה משמעותית, וזו טכניקה שאני מנסה להעביר גם לשורדים. טראומה היא חוויה כל כך מטלטלת, מלאה בהדים וברסיסים שחוזרים שוב ושוב. המטפל שותף ל'תוצר הלוואי' הנוסף של הטראומה, שהוא שבר משמעותי בתפיסת העולם. כל מה שידענו, חשבנו, האמנו, קיווינו על העולם התנפץ. הביטחון, האמונה והשליטה - ולכך שותפים, מטבע הדברים, גם המטופל וגם המטפל".
"אנחנו מבינים שגם המטפלים זקוקים לתמיכה, ויצאנו לריטריט כדי לתת להם מקום לביטוי, שיוכלו לשתף בתהליך וברגשות שצפו במהלך השנה", מתארת מנכ"לית העמותה, עו"ד אפרת אטון, "המטפלים, ששמעו את הזוועות ממקור ראשון, החזיקו והכילו, עברו שנה קשוחה, ובעצמם הם חווים את הטראומה הלאומית שנחתה על כולנו. זוהי טראומה משנית, כתוצאה מהריצה הנפשית לתוך האש של השורדים. את הריטריט מימנו על ידי תרומות, וכרגע המדינה לא משתתפת או מתקצבת את התמיכה במטפלים". אטון מזכירה שהאירוע עדיין לא הסתיים: "אנחנו עדיין במלחמה, החטופים עדיין לא חזרו וקשה לאמוד את הנזק שנגרם, רק כשהאירוע יסתיים נוכל לאמוד אותו, גם לגבי השורדים וגם לגבי המטפלים שלהם".
"המטפלים, ששמעו את הזוועות ממקור ראשון, החזיקו והכילו, עברו שנה קשוחה. זוהי טראומה משנית, כתוצאה מהריצה הנפשית לתוך האש של השורדים. את הריטריט מימנו על ידי תרומות, וכרגע המדינה לא משתתפת או מתקצבת"
עו"ד אפרת אטון, מנכ"לית עמותת לב בטוח
"השורדים חוו טראומה ענקית שמייצרת נפיצות גדולה"
"התחלנו לעבוד כבר באותה שבת", מספר שירן מאור, איש הייטק שמגיע מעולמות הניהול, ממייסדי העמותה ויו"ר העמותה בהתנדבות, "האנשים שהקימו את העמותה נמצאים שנים בעולם של מסיבות הטבע, כחלק ממה שנקרא 'מרחבים בטוחים' שמפעילים ארגונים כמו 'חוף מבטחים', 'אנשים טובים' ו'SAFE ZONE'. הם היו שם שנים לפני, כמגישי עזרה ראשונה במסיבות, וסייעו למבלים שצרכו חומרים משני תודעה. מיד בבוקר האסון הבנו שהשיא של חוויית חומרים משני התודעה הוא בדרך כלל בבוקר, לקראת הזריחה, ושהשורדים חוו טראומה ענקית שמייצרת נפיצות גדולה". מאור מסביר שמחקרים מראים שהתערבות מהירה ממזערת נזקים, לכן הם רצו להגיש לשורדים מענה כמה שיותר מהר: "מטבע הדברים והמצב הנוראי ששרר בארץ, כולם נרתמו בהתנדבות. לאנשי העמותה היה חשוב לגייס מטפלים שמבינים את העולם הפסיכדלי, כדי להעניק את מה שנקרא 'טיפול מיודע פסיכדליה', כדי שהשורדים לא יחוו ביקורת או שפיטה, ללא דעה קדומה, ותוך כיבוד הבחירות שלהם. השורדים ברחו במשך שמונה שעות ויותר ממחבלים, וזהו טווח זמן ארוך של אירוע מסכן חיים. הם היו עדים לאונס, רצח וזוועות, חלקם ראו את חבריהם נחטפים. במקביל הם היו על חומרים משני תודעה, שגרמו להם לתפיסת מציאות שונה ולתודעה ורגש מועצמים".
את דבריו מגבה מאור בתוצאות ראשוניות של מחקר תומך שמקיימת העמותה בשיתוף פרופ' רועי סלומון מאוניברסיטת חיפה, שבחן כיצד השפיעו חומרים משני תודעה על הטראומה. "הבנו שהריפוי יכול להתבצע דרך חומרים משני תודעה שצרכו השורדים ולא בניגוד אליו. לקחנו מדדים מ-1,200 שורדים וידענו מי צרך ואילו חומרים. ראינו באופן מובהק שמי שצרך MDMA חווה פחות תסמינים של פוסט טראומה ממי שלא צרכו חומרים או שצרכו LSD, קנאביס, קטמין או אלכוהול".
"השורדים ברחו במשך שמונה שעות ויותר ממחבלים, הם היו עדים לאונס, רצח וזוועות, חלקם ראו את חבריהם נחטפים. במקביל הם היו על חומרים משני תודעה, שגרמו להם לתפיסת מציאות שונה ולתודעה ורגש מועצמים"
שירן מאור, יו"ר העמותה
אחת מהשורדות, משתף מאור, התחבאה בשיחים במשך שמונה שעות כשהיא על LSD: "היא הרגישה שהשיח הוא המלאך ששומר עליה, היה לה באותן שעות חיבור עצום לטבע וזה אִפשר לה לשרוד ובמקביל לעבד מחדש את הטראומה שעברה".
בחודש הראשון הם קיבלו 2,500 פניות של שורדים, וניזונו מתרומות שהגיעו בין השאר מפדרציית יהודי ניו יורק (UJA), התנועה למאבק באנטישמיות (CAM) וקרן רוטשילד. חודש לתוך האירוע החליטו להקים את העמותה, והיום, כשנה אחרי, היא פועלת בשיתוף פעולה הדוק עם משרד הבריאות, ביטוח לאומי, הקואליציה הישראלית לטראומה ומשרד הרווחה, והמדינה מספקת עד 48 טיפולים לשורדים. "קיבלנו חיבוק חם ומובהק ממשרדי הממשלה, שהבינו שהסיטואציה מורכבת ולנו יש את הכלים לסייע", הוא אומר.
במוצאי שבת, לקראת סיומם של שלושה ימים מלאי חמלה והכלה למטפלים, התקיים מפגש סיום מרגש. המטפלים ישבו במעגל, שרו, הדליקו נרות והיו בהודיה מלאה על כך שמישהו עצר להביט בהם ולדאוג גם להם. הם נשאו תפילה לשובם של החטופים, להחלמתם של הפצועים בגוף ובנפש, לשלומם של החיילים בחזית, לריפוי ואהבה, ולשיקום וצמיחה של המדינה. לקינוח, הם רקדו במסיבה עד השעות הקטנות של הלילה, שם ניכר שהם לא אותם מטפלים שחוקים ועייפים שהגיעו לריטריט. הם הצליחו לפרוק, לשתף, להתחבר, וצברו כוחות נפש משמעותיים להמשך הדרך הארוכה והסיזיפית שעוד צפויה להם.