השבוע הזדעזענו כולנו לקרוא את דוח משרד הבריאות שהוגש לדווחית האו"ם בנושא עינויים. הדוח מתאר את ההזנחה, ההתעללות, העינויים וההשפלה שעברו החטופים ששבו או שחולצו משבי החמאס. אך הזעזוע לא נבע רק מהתיאורים הגרפיים הקשים, אלא מעצם החשיפה, הפרת הסודיות הרפואית והפגיעה בפרטיות השבים שעמדו בבסיס דוח זה.
מה עבר על החטופים ששוחררו בעודם בשבי החמאס? מה עובר על 100 החטופים שעדיין שם? השאלות האלה מעניינות כל אדם במדינת ישראל, ויש להן גם חשיבות ציבורית עצומה. הרי כדי לקרוא לשחרורם של החטופים, הנמצאים בעזה כ-450 ימים, צריך לספר לעולם כולו על הזוועות שחוו המשוחררים, שמהן ניתן רק להתחיל להסיק מה עובר על החטופים שטרם הושבו. מובן שכדאי שגם גורמים פוליטיים במדינת ישראל יפנימו את גודל האימה והזוועה, כדי שיבינו את המחיר של החלטותיהם בכל שלב במשא ומתן על עסקת החזרת חטופים, וכך גם האזרחים, המשפיעים בעמדותיהם על הגורמים הפוליטיים. עד כאן, הסיבות הקריטיות שבגללן צריך לחשוף את שעבר ועובר על החטופים בשבי חמאס. אז מה בעצם הבעיה עם הדוח החשוב לכאורה הזה?
"ספק אם השיקולים המקצועיים הם המכריעים את הכף"
כבכל פעם שעוסקים בנפגעי עבירות חמורות במקרים בעלי ערך תקשורתי גבוה (high profile cases), הדילמה בין הפרסום לציבור לבין השמירה על צנעת הפרט הופכת למורכבת, ואין זה משנה אם מדובר בנפגעת אונס, במשפחה של נרצחת, או בחטופה בשבי. ההבדל המרכזי הוא בכך שנראה שקיימת בציבור תחושה ש"החטופים שייכים לנו", שהכל מותר, שהדלת פרוצה ואפשר לפרסם כל פרט מחייהם, גם אם הוא אינטימי וחושפני ביותר. גרוע מכך, במקרה של החטופים ששבו ובני משפחותיהם, יש לעיתים תחושה ברורה שדווקא הגורמים האמונים על שלומם ושיקומם שכחו מושכלות יסוד של חיסיון רפואי (כולל נפשי) ושל הגנה על הפרטיות, שני ערכים חיוניים לשיקומם של השבים, בייחוד הקטינים והפגיעים שבהם.
"יש לעיתים תחושה ברורה שדווקא הגורמים האמונים על שלומם ושיקומם שכחו מושכלות יסוד של חיסיון רפואי (כולל נפשי) ושל הגנה על הפרטיות, שני ערכים חיוניים לשיקומם של השבים, בייחוד הקטינים והפגיעים שבהם"
בעולם אידיאלי שבו היה נשקל אם לפרסם מידע מסוים או לא, על כף המאזניים האחת הייתה נמצאת זכות השבים לשיקום, תוך הגנה על פרטיותם, ובכף השנייה – הצורך בחשיפת פרטים כדי להעלות מודעות וכדי לקדם עסקה. בעולם כזה, אפשר לחשוב על פתרונות שיאפשרו את שני הדברים. קודם כל – לבקש את הסכמת השבים ואת הסכמת בני משפחותיהם לפרסום פרטים שנמסרו לצוותי רפואה או מטפלים אחרים. ברגע שמידע מפורסם ללא הסכמה, הפגיעה כפולה ומכופלת. נוסף לכך, היה אפשר לקבוע מנגנונים ברורים של הסוואת זהות החטופים שבהם מדובר, תוך שינוי גיל, מגדר ופרטים מזהים נוספים. הבעיה גדולה במיוחד בדיווח על פגיעות מיניות, אז זוהי עבירה פלילית של ממש. חוק העונשין קובע כעבירה פלילית פרסום כל פרט העלול לזהות נפגע.ת עבירת מין. המשמעות היא שכאשר קיימת אפשרות שמדובר בחטופה מתוך קבוצה קטנה, הרי שזו עבירה על החוק, גם אם גורמי המקצוע עצמם הם שפרסמו את המידע.
גרוע מכך, אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, וספק אם השיקולים המקצועיים הם המכריעים את הכף. די היה לראות את החומר הפורנוגרפי כמעט שהופץ לתקשורת בישראל, אך לא עבר לדווחית האו"ם, או את הריצה של חלק מגורמי המקצוע לאולפני הטלוויזיה, כדי להבין כמה מהאינטרסים הנקיים פחות העומדים מאחורי פרסומים מסוג זה. באצטלה רפואית נחשפו לא פעם הסודות הכמוסים ביותר של החטופים. זכורה במיוחד רופאה שטרחה לציין מצב רגיש מאוד של ילדים, מתוך קבוצה כה קטנה שמיד כולם ידעו במי מדובר. לכך אפשר גם להוסיף שימוש בנתוני חטופים ששבו, ללא הסכמתם, לצרכים מחקריים, לעיתים תוך חשיפתם, כשייתכן שלנגד עיני החוקרים עומדת לא רק טובת המחקר העולמי אלא גם קידומם האישי.
"באצטלה רפואית נחשפו לא פעם הסודות הכמוסים ביותר של החטופים. לכך אפשר גם להוסיף שימוש בנתוני חטופים ששבו, ללא הסכמתם, לצרכים מחקריים, כשייתכן שלנגד עיני החוקרים עומדת לא רק טובת המחקר העולמי אלא גם קידומם האישי"
השורה התחתונה ברורה: אין דבר חשוב מהשבת החטופים, ואין דבר חשוב משיקומם של השבים ובני משפחותיהם. לכן, נדרשת הערכת מצב זהירה מאוד ביחס לפרסום כל פרט העלול לפגוע בפרטיות. העקרונות של סודיות רפואית ושל הגנת הפרטיות לא נקבעו סתם. אין דבר חשוב יותר לקשר הטיפולי מאשר הרגשתו של המטופל שסודותיו שמורים עם המטפל בו. פרסום יכול לשרת את המטרה העליונה של שחרור השבים, אולם כזה שיהיה מוגבל יותר, או (מחשבה זרה לחלק מגורמי המקצוע כנראה) פרסום שיכוון כלפי הגורמים המקצועיים בלבד, בלי תפוצה רחבה באמצעי התקשורת. כדוגמה, אוכל לומר שדווחית האו"ם דיברה בעצמה עם שורדות שבי, אולם דבר מכך לא יצא לתקשורת. כאנשי מקצוע האמונים על טובת השבים, ופועלים מתוך התנהלות מיודעת טראומה, השמירה על הכבוד, תוך בקשת הסכמה, והשמירה על הפרטיות חייבות להיות בבסיס כל פעולה.
פרופ' דנה פוגץ' היא מומחית לזכויות נפגעי עבירה, הקריה האקדמית אונו