פאולינה פינסקי עברה עשור מאז שכתבתה על החלמה מהפרעת אכילה. היא התעייפה מלכתוב על הנושא – בעיקר כי חשבה שהבעיה נפתרה. "חשבתי שכולנו אימצנו את ערכי 'הגוף החיובי', והיינו מוכנים להאכיל לא רק את רעבוננו, אלא גם את תשוקותינו וסקרנותנו. באופן קולקטיבי, החלטנו שאנחנו הרבה יותר מהמראה החיצוני שלנו, ושתרבות הדיאטות איבדה מהרלוונטיות שלה. למדנו שאפשר להיות בריאים בכל גודל גוף", היא כתבה בטור אישי מטלטל ב- Huffington Post הבריטי, ושיתפה שם את המסע האישי שלה מהתמודדות עם הפרעת אכילה בגיל צעיר, שנבעה מלחץ תרבותי וסביבתי להיות רזה כשהיתה מתעמלת החלקה על הקרח בצעירותה, ועד לתהליך ההחלמה שלה. היא נדרשה לרדת אז במשקלה כדי להצליח, מה שהוביל לאכילה קיצונית וליחס שלילי כלפי גופה. רק בקולג', לאחר שהתרחקה מהחיים שהובילו אותה להרס עצמי, החלה תהליך החלמה שכלל טיפול ושינוי תפיסותיה על גוף ומשקל.
"ואז הופיעה 'תרופת הפלא'", היא כותבת, "ופתאום נראה שכולם – כולל אלו שטענו שהם אוהבים את גופם או מחבקים את הרעיון של חיוביות הגוף – היו מוכנים לרוקן את חשבונות הבנק שלהם כדי להיות רזים. אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי: 'הייתי היחידה שבאמת ניסתה להתנתק מתרבות הדיאטות?'
"לא העזתי לעבר את רף 1,200 הקלוריות ביום"
בין גיל 5 ל-18 הייתה פינסקי מתעמלת מקצועית בהחלקה על הקרח, ולכן המאמנים שלה, אמה והתזונאית שלה דרשו ממנה לרזות. "מגיל 8, הגוף שלי הפך לבעיה. אם רציתי להחליק על הקרח, הייתי חייבת לרזות. התזונאית, שביקרתי מדי שבוע, שקלה אותי ואמרה לי מה מותר לי לאכול.
בגיל 12, אכלתי חטיף של 100 קלוריות ולא העזתי לעבור את רף 1,200 הקלוריות ביום. שייקים חמים ללא שומן או גבינה דלת שומן סיפקו לי את החלבון. כשלא היה זמן לאכול – וזה היה הדבר היחיד שחשבתי עליו, מתי אוכל לאכול שוב – שש פחיות של דיאט קולה נראו סבירות.
"החלקה על הקרח כבר לא הייתה אהבה או תשוקה – היא הפכה למבחן של מחויבות ומשמעת. כל כך הרבה כללים לא כתובים שעדיין מהדהדים לי בראש: חלמונים נחשבו שומניים מדי, וגם אבוקדו. כשגופי החל לעבור את תהליכי ההתבגרות, היסודות שגופי היה זקוק להם כדי לשרוד ― פחמימות ושומנים טבעיים ― הוכרזו כאויבים שלי... לא היו אז רשתות חברתיות, אך צהובוני הסלבריטאים מילאו את החלל ברעש חזק מספיק. בגיל 12 הורדתי את הקילוגרמים שכולם סביבי דרשו שאוריד. זה הרגיש כמו ניצחון במלחמה שקטה. חברותיי להחלקה ואמהות בבית הספר שאלו אותי איך הצלחתי לרזות כל כך. הזוהר שביכולת לעשות את מה שאף אחד אחר לא הצליח: להיעלם בגלוי".
"הייתי צריכה להגיע לשפל כדי להתחיל בדרך להחלמה"
רק בסמסטר השני שלה בקולג', כשהייתה רחוקה מהחלקה על הקרח ומהקונטקסט שבו גדלה, הבינה פינסקי כמה הגוף שלה סובל. היא מצאה את עצמה על ברכיה מול האסלה בבית ילדותה, אחרי יום שבו הקיאה שמונה פעמים, ולא יכלה להתעלם יותר מהעובדה שהיא גורמת לעצמה להיות חולה. בגיל 19 חזרה ללימודים, פנתה למטפלת והתחילה תהליך כן של החלמה מהפרעת האכילה שלה.
"ברגע שיכולתי לקרוא בשם למלחמה השקטה שהתחוללה בתוכי, לא יכולתי להתעלם מתחושת הזעם", היא כותבת, "הכעס הופנה כלפי כל הכוחות התרבותיים שתמכו והצדיקו את ההרס העצמי שלי ושל נשים רבות אחרות. הבנתי שהרעיון לשכנע נשים שהגוף שלהן הוא הפרויקט החשוב ביותר שהן צריכות להתמקד בו, שומר עליהן רעבות מדי מכדי לרדוף אחר חלומות אחרים. עם הגעתי לבגרות, הבנתי שהרעב שלי השאיר אותי שקטה וממוקדת יתר על המידה במשהו שלא אפשר לי להשפיע על העולם או לעסוק בתחומי העניין שלי".
"הבנתי שהרעיון לשכנע נשים שהגוף שלהן הוא הפרויקט החשוב ביותר שהן צריכות להתמקד בו, שומר עליהן רעבות מדי מכדי לרדוף אחר חלומות אחרים"
חיוביות הגוף: התקווה שהציתה את תהליך ההחלמה
בשנות ה-2010, האתוס של חיוביות הגוף הרגיש לפינסקי כמו נקודת אור. הרעיון שלא חייבים להתאים למודל אחד של יופי או לרדוף אחרי רזון הפך להיות הבסיס להחלמתה. היא למדה שאפשר להיות בריאים בכל גודל גוף. ההנחה שמדובר בדאגה לבריאות כשמעלים נושא של משקל היא לא רק מזיקה אלא גם שקרית לחלוטין – משקל אינו תמיד אינדיקציה לבריאות. "ידעתי שאנשים סביבי לא באמת דואגים לבריאותי; הם פשוט רוצים שאיראה רזה ויפה".
המפנה הגדול: ללמוד להיות ניטרלית כלפי הגוף
המטפלת של פינסקי אמרה לה שעליה להקדיש לפחות את משך הזמן שבו סבלה מהפרעת האכילה כדי להחלים ממנה. שבע שנים. היא נאחזה במספר הזה כאילו הוא תאריך השחרור שלה מכלא עצמי. "במהלך התהליך, גיליתי את עקרון הניטרליות כלפי הגוף שלי – גישה שהייתה קרובה יותר לפרקטיקה שלי של חיוביות גוף", היא כותבת, "הפסקתי לעשות דיאטות והתחלתי להקשיב לרעב שלי, ללמוד איך להזין את גופי ואת נשמתי. כשהבטתי במראה והופיעו מחשבות שליליות, לא עסקתי בהן, ולאט-לאט, אחרי שנים של אי-התייחסות, הן נעלמו".
13שנים מאוחר יותר, גופה כבר אינו כלא אלא מקום מבטחים. "המשקל שלי עלה וירד, ואני בסדר עם זה. עם היסטוריה של דיאטות קיצוניות מילדות, הגוף שלי עדיין מתכוונן מחדש", היא מספרת, "כשנגמלתי מאלכוהול ב-2021, ירדתי 9 ק"ג, פשוט כי הפסקתי לעשן באנג ולאכול עוגות בלילות. התגובות של האנשים סביבי – ההתרגשות מה'גוף המוקטן' שלי – הזכירו לי את התקופה שבה הייתי בת 16, מוקסמת מכך שאנשים חגגו את היעלמותי."
אבל אחרי עשור של החלמה, היא הבינה שמשהו עמוק יותר קורה. לאחר פרידה קשה ותחושת שפל, הגוף שלה היה בטראומה. אם אכלה מעבר לתחושת שובע, הרגישה מיד צורך להקיא – דחף שחשבה שכבר נעלם, אך התגלה כחי וקיים.
"אם ניתנה לנו ההזדמנות להיות רזים, נשלם על כך. נסתדר עם הבחילות אם זה אומר להתכווץ בלי מאמץ. אפילו ניתוח להוצאת כיס המרה או דלקת בלבלב לא יהוו מכשול אם סוף-סוף נוכל להיות רזים"
השיעור החשוב ביותר: המשקל תמיד חוזר
העניין עם ירידה במשקל הוא שהוא תמיד חוזר. בכל פעם שאנו עושים דיאטה, הגוף שלנו מעלה את המשקל הטבעי הבסיסי שלו, כך שהמשקל לא רק חוזר – הוא גם גדל. כך זה עובד. בריאות, רווחה ושלווה לא נמדדות במשקל או במראה החיצוני. הן מתחילות בלמידה להקשיב לגוף שלנו ולהפסיק לנהל מלחמה נגד עצמנו.
"עם הזמן, כשהתפכחתי ונשארתי נקייה, המשקל חזר", היא מספרת, "מצאתי את עצמי מתאבלת על הרגע שבו ירדתי במשקל בלי להתכוון, למרות שזה היה אחד מהזמנים הטראומטיים ביותר בחיי. התקופות שבהן הייתי הכי רזה תמיד חפפו את הזמנים שבהם הייתי הכי אומללה."
בשנת הפיכחות השנייה של פינסקי, בעודה הולכת בשדה התעופה באטלנטה, הפרסומות זעקו מכל עבר על זריקות ההרזיה. באינסטגרם שלה, זרים נראו כאילו הם התכווצו בחצי בן לילה. משפיענים שבנו קריירות על הרעיון של קבלת הגוף בחרו לשנות את גופם, להפוך להיות בדיוק מה שהם טענו שהקהל שלהם לא חייב להיות. "אף אחד לא מוכן להודות בזה", היא טוענת, "שאם ניתנה לנו ההזדמנות להיות רזים, נשלם על כך. נשלם 1,000-500 דולר בחודש. נסתדר עם הבחילות אם זה אומר להתכווץ בלי מאמץ. אפילו ניתוח להוצאת כיס המרה או דלקת בלבלב לא יהוו מכשול אם סוף-סוף נוכל להיות רזים. כל עוד נוכל להיות הדבר שהתרבות טוענת שיהפוך אותנו למה שתמיד רצינו להיות, נשלם כל מחיר".
חשוב להבהיר: ירידה במשקל יכולה להיות בחירה חיובית לגוף
פינסקי מסייגת לבסוף את דבריה ואומרת כי ירידה במשקל יכולה להיות מאמץ מתמשך ואמיתי לשינוי, הכולל תזונה בריאה, פעילות גופנית ואורח חיים מאוזן. חלק מתהליך חיובי שבו אנו לומדים לחיות טוב יותר עם גופנו. אך זה לוקח זמן – זה לא שינוי מיידי בלחיצת כפתור. ומה קורה כשהתרופה נגמרת, והרעב חוזר? הסייקל ממשיך, שוב ושוב, למעלה ולמטה.
"אני צופה כיצד אנשים עם 'גופי אוזמפיק' חדשים מתביישים בתמונות של גופם הגדול יותר ומדגישים את המצב הנוכחי שלהם. אף אחד לא מוכן להודות: 'אני מוכן לעשות הכל כדי להיות רזה, אפילו אם זה ישפיע על בריאותי בעתיד', או גרוע יותר: 'אני אעשה הכל כדי להיות רזה, כי זה כל מה שרציתי אי פעם'", היא מסכמת, "והחלק הגרוע ביותר? אם את או אתה לא מוכנים לקחת את 'תרופת הפלא', אתם נתפסים כמי שמזניחים את בריאותם. אבל אני מסרבת להיות מרומה. זה לא קשור לבריאות; זה קשור להיבריס. זו פשוט אותה תעמולה רעילה שכולנו ניזונו ממנה במשך שנים, רק בעטיפה חדשה".