על פי נתוני משרד הביטחון, כ-126,000 אזרחים ישראליים חיים כיום מחוץ לבתיהם. 126,000 אזרחים שהחל מה-7.10 מתגוררים בבתי מלון או בפתרונות דיור אחרים, לא אחת בצפיפות, הרחק ממקום העבודה שלהם ומהמסגרות של הילדים. 126,000 אזרחים שחלקם לא יודעים אם הבית שלהם עדיין עומד על תילו; אם יש להם לאן לחזור. 126,000 פליטים במדינה שלהם.
נכון לעכשיו, אף אחד לא יודע באמת מתי יחזרו אותם הפליטים אל ביתם. אבל לא פחות חשוב מזה, קשה מאוד לדעת מה תהיינה ההשלכות של ההיעדרות הממושכת הזו מהבית. היעדרות שנכפתה בהפתעה מוחלטת ובמיידיות על הורים וילדים, על צעירים וקשישים, אזרחים שכל חטאם הוא שהתגוררו קרוב מדי אל הגבול, במדינה קטנטנה שכמעט כל נקודה בה קרובה במידת מה לגדר גבול כלשהי; מדינה שבה כל עיר נמצאת בטווח הרקטי של אחד מארגוני הטרור שפתחו במלחמה נגד ישראל באותו בוקר שבת מקולל.
איך ריחוק כה ממושך מהבית משפיע לטווח הארוך? איך בכלל מתמודדים עם תחושת חוסר הוודאות הכרוכה בריחוק שכזה, ובהיעדר מידע מהימן שיאפשר למפונים לדעת מתי הם ישובו אל ביתם (אם הוא בכלל קיים)? ואיך מתווכים את התחושות הללו לילדים, שרבים מהם נותרו ללא מסגרות ובמקרים רבים ללא חבריהם הקרובים ביותר?
"אירוע מסדר גודל שלא הכרנו עד היום"
הלחימה שהחלה ב-7.10, וכפתה פינוי אוכלוסייה בהיקף שלא היה כמותו בישראל, עוררה את הצורך לספק מענה מידי לקהילת המפונים לא רק בהיבטים פיזיים וכלכליים, אלא גם בהיבט הפסיכולוגי. ההתארגנות המהירה שנאצלו לעשות אנשי השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) במועצה האזורית שער הנגב, היא דוגמה בולטת לגמישות הרבה שנאלצו גופים שונים להפגין לנוכח המצב.
"בשגרה, שפ"ח שער הנגב מונה 5 פסיכולוגים חינוכיים", אומר חיים פליישמן, מנהל שפ"ח שער הנגב. "בעקבות אירוע השבת השחורה – אירוע מסדר גודל שלא הכרנו עד היום – מרבית אוכלוסיית המועצה התפנתה ל-23 מוקדי פינוי: ממשמר העמק ומזרע בצפון ועד אילת בדרום. בעקבות זאת, היה עלינו להרחיב, ולמעשה להקים מחדש את המערך הטיפולי. הבנו שאנחנו צריכים לגייס כוח אדם מהמערכות הציבוריות בערים וביישובים הקולטים, אליהם הגיעה האוכלוסייה העקורה משער הנגב וכן מהקליניקות הפרטיות ומקרב אנשי מקצוע שזה מכבר פרשו לגמלאות. המערך החדש כולל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי טיפול נוספים. אנו עומדים בפני טראומה מרובת-מוקדים, שמוקדיה השונים משפיעים באופן מורכב ומרובד על הקהילה, מערכות החינוך, המשפחה והפרט – ומתוך כך גם על גיבוש תוכניות טיפוליות מתאימות".
"כיום המענים הפסיכולוגים של השפ"ח גדלו כמעט פי 10!", מאשרת לבנת איטלי, פסיכולוגית חינוכית ורכזת המערך הפסיכולוגי של מרכזי המפונים של מועצת שער הנגב. "הפעילות הנרחבת לא הייתה יכולה להתקיים ללא התמיכה של פדרציית ניו יורק, אשר התגייסה לתמוך, בין השאר, גם במענים הרגשיים של תושבי מועצה אזורית שער הנגב.
"בשגרה אנחנו מאמינים שהמענה הרגשי הנכון ביותר עבור הילד הוא דרך המבוגרים המשמעותיים בחייו - ההורים והצוותים החינוכיים. לכן, חלק גדול מהעבודה של פסיכולוגים חינוכיים נעשה באופן עקיף. אולם המציאות של היום הפגישה אותנו עם אחוזים גבוהים ביותר של צרכים פסיכולוגים אשר דורשים מענה טיפולי ישיר. בנוסף, המצב הנפשי של המבוגרים, אשר חוו טראומה, עקירות ולעיתים גם אובדן, מקשה על הפניות הרגשית שלהם לילדיהם".
למה הפינוי הוא אירוע כל כך טראומתי?
אנחנו נוטים להתייחס לפינוי מהבית כאירוע טראומתי באופן כמעט מובן מאליו. אבל מדוע בעצם? מה הופך את הפינוי לאירוע כל כך קשה בעבור כה רבים? כמובן שחלק מהמפונים, ובעיקר אלו שפונו מיישובי עוטף עזה, חוו טראומה קשה ביותר ב-7.10, שההשלכות שלה ניכרות עד היום, אבל לפחות חלק מהמפונים לא חוו באופן ישיר אובדן או תחושת סכנה ממשית באותו יום ארור, ובכל זאת – עצם הפינוי מביתם הופך אט-אט לטראומה מתמשכת.
לבנת איטלי מסבירה: "אנחנו מדברים כיום על משולש הטראומה, אשר מונה שלושה קודקודים מרכזיים: טראומת השבת השחורה והעדר הביטחון; חווית האובדן, האבל והאבל העמום (אנשים אשר ימים ארוכים לא ידעו מה מצבם של יקיריהם עד לקבלת הבשורה); חווית העקירה. כל המפונים מתמודדים לפחות עם שתיים מתוך שלוש הטראומות.
”ראשית, החוויה שהבית אינו מקום בטוח, עד כדי כך שעלי לעזוב אותו; אובדן האמון במדינה ובמערכות. בנוסף, חווית העקירה. במצב של משבר, אחד הדברים הקריטיים למניעת פוסט טראומה הוא שמירה על רציפויות, וחווית העקירות קטעה את כל הרציפויות הבסיסיות של החיים: הבית אינו הבית שלי, האוכל אינו האוכל המוכר, סדר היום משתנה, הפרנסה משתנה, כל מערכת הלימוד קרסה, ובמידה וחזרה אנשי החינוך השתנו. אין שום וודאות ושום בטחון. מידי שבוע מתקבלות ידיעות שונות לגבי השאלה הבסיסית ביותר - מתי אנחנו חוזרים הביתה? משפחות רבות עברו כבר מספר מעברים מאז ה 7.10. כל אלו, על רקע הטראומה של השבת השחורה והמלחמה שברקע, לא מאפשרים את היציבות, הוודאות והבטחון שהינם כל כך בסיסיים לשמירה על חוסן מנטלי".
"המאפיין הייחודי של המציאות הנוכחית הינו עוצמת המורכבות של הטראומה - הצטברות של מספר אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי כל אחד בפני עצמו", מוסיף חיים פליישמן. "ועוצמת האירועים עוררה השלכות נפשיות מרכזיות נוספות: אובדן תחושת ביטחון בסיסית בגורמי סמכות, ובעיקר אלה המייצגים את רשויות המדינה; חוויה של נבגדות, נטישה והפקרה מצד המדינה, אשר יצרה שבר בתפיסות עולם בסיסיות. השלכה נוספת קשורה לטראומת העקירה וחווית הזמניות. אלו גורמות לצמצום יכולת התכנון ותפיסת העתיד. העיסוק בהשלכות עתידיות של האסון והתוכניות לעתיד מעסיק גם ילדים ובני נוער ולא רק מבוגרים. הקטיעה הדרמטית בתחושת הרציפות על כל רבדיה, פוגעת באופן משמעותי בתחושה של שליטה ומסוגלות בחיים, עד כדי תגובות קשות של דיכאון ושל חרדה. גם בקרב צעירים".
חשוב להבהיר: לא כל חוויה טראומתית תהפוך להפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD). למעשה, הרוב המוחלט של האנשים החווים אירוע טראומתי לא יפתחו פתולוגיה במהלך השנים. עם זאת, לפחות בעבור חלק מהתושבים, הפינוי מהבית בהחלט עלול להתפתח ולהפוך להפרעה של ממש. "אנחנו יודעים כיום שטראומה הינה חוויה סובייקטיבית, וקשורה גם למשאבים וכוחות מוקדמים שהיו לאדם, למעגלי התמיכה, וגם למשתנים מולדים" מסבירה איטלי. "חשוב לזכור שכל האוכלוסייה מהנגב המערבי היא אוכלוסייה אשר מתמודדת כבר 20 שנה עם מבצעי לחימה וחוסר יציבות ביטחונית. נוסף לחוויית ההתפרקות של מעגלי התמיכה הטבעיים, זה שם את אוכלוסיית המפונים בסיכון גבוה לפתח תחלואות פסיכולוגיות אופייניות למצבי דחק. גם עצם חווית השהות במרכזי המפונים עלולה להיות חווית דחק כשלעצמה".
האם ניתן למנוע PTSD?
רוב המחקרים תמימי דעים לגבי ההשלכות הפסיכולוגיות הקשות של פינוי חירום מהבית. מחקר שנערך בבריטניה ב-2017 בחן את מצבם הפסיכולוגי של מאות אזרחים שפונו מבתיהם בשל שיטפונות, ומצא שרובם ככולם הראו רמות גבוהות יותר של דיכאון, לחץ ותסמינים של פוסט טראומה. זאת בהשוואה לנבדקים שחוו את אותם השיטפונות אבל לא פונו מבתיהם. המחקר, שפורסם בכתב העת Lancet Planet Health, מראה שחומרת התסמינים עולה ככל שמשך הזמן הרחק מהבית ארוך יותר. התקופה ה'ארוכה יותר' במחקר הוגדרה כיותר מ-6 חודשים מחוץ לבית. אם להשליך את תוצאות המחקר על המצב בישראל, הרי שהמסקנה היא שמצבם הרגיש של המפונים רק עשוי להחמיר, אם לא יימצא בהקדם פתרון הולם למצוקתם.
מחקר דומה נערך בקנדה, בקרב אוכלוסייה של 1,500 אנשים שפונו מבתיהם עקב שריפה גדולה שהתרחשה ב-2016. גם כאן, נמצאה עליה חדה בנתוני דיכאון, חרדה, פוסט טראומה ואף בהפרעות שינה ובשימוש בחומרים מסוכנים. כשנה לאחר השריפה, יותר משליש מהמפונים סבלו מהפרעות פסיכיאטריות מובחנות, מה שמבהיר ביתר שאת את ההשלכות ארוכות הטווח שעלולות להיות לפינויים של תושבי עוטף עזה ויישובי הגבול בצפון, אם לא יזכו לטיפול הולם מהמדינה ומהרשויות. כמה ארוך טווח? מחקר אחר שנערך באוניברסיטת לונדון ב-2009 בחן את מצבם הפסיכולוגי של גברים ונשים בריטים בגילאי 62-72, אשר בילדותם פונו מבתיהם מחשש להתקפות של הצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה. יותר מ-60 שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה, הראו המשתתפים במחקר רמות גבוהות יותר של דיכאון וחרדה. עוד נמצא במחקר כי משתתפים שפונו מבתיהם כשהיו בגילאי 4 עד 6, הראו רמות קשות יותר של תסמינים לעומת כאלה שפונו בגילאים מעט מבוגרים יותר. המסקנה כאן ברורה מאליה: אם לא נדאג לילדים המפונים עכשיו, הם עלולים לסבול מההשלכות עוד הרבה מאוד שנים קדימה.
"כדי למנוע PTSD רצוי לבצע התערבות כמה שיותר קרוב לזמן האירוע", מבהיר פלשמן. "יש מספר התערבויות מבוססות מחקר שמתאימות להתערבות בשלב הראשוני, האקוטי. לא כל התערבות מתאימה, ולכן רצוי שאנשי מקצוע מנוסים בתחום הטראומה יבצעו אותה. גם לגבי מניעת פתולוגיות אחרות, חשוב שהמטפלים יחזיקו בעמדה אקלקטית ויכירו מגוון טכניקות מגישות שונות, המדגישות היבטים שונים של הטראומה ותוצאותיה. לנוכח המציאות המורכבת שנתונים בה כיום מאות רבות של משפחות, חשוב לתת את התמיכה הנדרשת בתוך הקשר סביבתי, תרבותי וקהילתי. הרכיבים הללו הם בעלי השפעה רבה על תהליכי התייצבות והחלמה, ואף שיקום בהמשך. יש לשים דגש על העצמת ההורים והחזרת השליטה ככל האפשר לידיהם ולידי בני המשפחה, בהחלטות מעשיות כמו גם בהחלטות טיפוליות שונות".
"דאגתנו הגדולה היא ליום שאחרי", איטלי מסכמת. "מה יקרה כאשר התושבים יחזרו לנגב המערבי? כיצד נצליח לגייס כמות גדולה כל כך של כוח אדם מקצועי לאזור שהוא פריפריאלי באופן מובהק? המדינה תהיה חייבת להתגייס בתמריצים משמעותיים".