הבוקר הלכה לעולמה חני ויינרוט בת ה-34, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן בשמונה השנים האחרונות. ויינרוט, כלתו של עו"ד יעקב ויינרוט, תיעדה במשך השנים את מחלת הסרטן שלה וקראה לעצמה "סלב סרטן", בבלוג עם עשרות אלפי עוקבים, חשבון אינסטגרם פופולרי ושני ספרים. ויינרוט הובאה למנוחות היום בצהרייים. אנחנו מביאים כאן לזכרה ראיון שפורסם ב"מגזין נשים" לפני מספר חודשים.
"מהרגע שהבנתי שאין 120 שנה, התחלתי לצבור חוויות מיקרוסקופיות כמו במעבדה
וגיליתי שאין סוף לזום-אין שאפשר לעשות לתוך רגע אחד.
ועכשיו אני מרגישה עשירה, טובעת בעושר של זיכרונות
כמו זקנה שחיה אלף שנה."
(חני וינרוט, מתוך "עולם הפוך ראיתי")
אפשר ליפול בקלות למלכודת שבה רואים את חני וינרוט רק כ"סלב סרטן" מצליחה כפי שנהוג לכנותה, סמל הגבורה והאופטימיות. היא סופרת מוכשרת ורגישה שספר הביכורים שלה נהפך לרב מכר, מרצה מרתקת שמוזמנת להופיע על במות בארץ ובעולם, מרואיינת מבוקשת עם חיוכים בשפע ומראה זוהר. אך כשדלת ביתה נפתחת, מתגלה גם הצד השני של המטבע: עובדת זרה שנמצאת שם לא מטעמי פינוק, וחני עצמה, חיוורת, עייפה וכאובה מטיפולי הכימותרפיה, מסתירה את הקרחת רק בצורה חלקית באמצעות כובע מצחייה. למרות הכול, היא מתעקשת להתראיין ולרדת לעומקם של דברים. הרצון שלה לחיות, להביע, ליצור ולגדול זועק מכל פעולה שהיא עושה.
חני, בת 33 בלבד, מעדיפה להתמודד עם מחלת הסרטן הקשה שתקפה אותה באמצעות מילים שמבטאות את החיפוש המתמיד שלה אחר גרעין האמת והמשמעות של החיים, ואת הדיאלוג האישי הבלתי פוסק שלה עם בוראה. לא היה לה שמץ של מושג שהמילים האלה, האישיות כל כך, יהפכו אותה לדמות מוכרת ואהודה בקרב קהלים כה רבים. לאחר שספרה הראשון "בארץ החיים" (בעריכת חיים ולדר) הפך אותה לסופרת בעלת שם ולמרצה מבוקשת, היא מוציאה כעת את ספרה השני "עולם הפוך ראיתי" (בעריכת ישראל מאיר) - ספר על משמעות, אמונה בזמן משבר, תובנות לדרך ואיך מחשבים כל יום מסלול מחדש בהתחשב בנסיבות החיים. ספרה המרגש אינו פונה רק לחולי סרטן אלא לכל אדם שמתמודד עם קושי או מחלה. את התובנות שלה מלווים צילומי שמיים ונופים יפים שאספה בעדשת המצלמה שלה לאורך הדרך.
איך את מסבירה את העובדה שהפכת לדמות כל כך מוכרת ואהודה?
"אולי כי אנשים רואים שיש לי חלק בחיים האלה גם כשאני לא במיטבי, שאני לא מחכה לעשות רק כאשר הכול טוב, שאני בעשייה וביצירה גם כשאני לא מומחית. אולי בסוף זה מה שמושך אנשים. אילו הייתי סוּפֶּר מוצלחת, היו שונאים אותי; אילו הייתי מרחמת על עצמי, זה היה מעייף ולא היו נותנים לי במה. זה המסר שלי – איך ממשיכים להרגיש חיים מלאים כשכביכול הם כל כך לא מלאים. אמרו לי: את כבר לא תוכלי ללדת, לא תוכלי לעבוד כמו פעם, להיראות כמו פעם. את לא אימא כמו שרצית להיות, פסיכולוגית כמו שרצית להיות. אז איך החיים יהיו מלאים? על זה אני מנסה לענות וזה אולי מה שמושך את הקהל אליי".
"שבר אמוני בשליחות שלי"
היא גדלה בבני ברק במשפחה חרדית, שלישית מבין שבעה ילדים. הוריה, רואה חשבון ומורה באולפנה, דגלו בחינוך לפשטות, צניעות ולשוויון בין כולם. הוריה מעולם לא חשבו שמישהו טוב יותר מפני שהוא עשיר או חכם יותר. בין האחים לא הייתה תחרות, אלא בעיקר שותפות. "לא נתנו לי תחושה שאני מיוחדת ושונה, אלא שאני רגילה, כמו כולם וכולם שווים, וכך זה טוב", היא מספרת. "ודווקא בתקופה האחרונה התחלתי לפגוש אנשים מהעבר, כמו גננת שלי מגיל שלוש שניגשה אליי בחתונה ואמרה לי: אותך אני לא אשכח, תמיד היית דומיננטית ומוכשרת. אנשים שהכירו אותי בעבר לא מופתעים שפתחתי את הפה. 'ככה דיברת גם בגיל עשר', אמרו לי, אבל אותי זה שובר. עד לאחרונה סיפרתי לעצמי סיפור שהייתי ילדה רגילה והמסר שלי היה שכל אחד יכול לעשות את מה שאני עושה ושאני לא מיוחדת. ראיתי את עצמי כמישהי שפשוט קרה לה משהו נורא ומצאה כוחות ולכן האמנתי שכל אחד יכול למצוא כוחות. עכשיו אני כבר מרגישה לא בנוח להעצים נשים ולומר להן: אם אני יכולה גם את יכולה. דווקא מהמקום שאני מבינה שיש לי כישרון מיוחד, זה מוריד לי את היכולת להיות במקום של שליחת ציבור, וזה מצער אותי. פעם חשבתי שכל אחד יכול להרצות או לכתוב ספר, אבל עכשיו אני שואלת 'האומנם?' כבר מרגישה פחות שאני מייצגת משהו בגובה העיניים, יש לי פחד לנופף במתנות שקיבלתי ולא בהישגים שרכשתי בדם. האמירה שלי בעבר הייתה שכל אחד יכול להשיג בדם את מה שהוא רוצה, אם עושים מעשה נכון יש תוצאה נכונה; אבל פתאום אין לי כוחות לומר זאת. כנראה אם אתה נצמד למה שאתה טוב בו זה עדיין עוזר לאחרים".
חני מתארת את עצמה כנערה שהשתדלה לחמוק מעבודות הבית ואהבה לקרוא בספרייה השכונתית הממוזגת כי בביתם לא היה מזגן. "אימא שלי תמיד אמרה לי שאני צריכה להתחתן עם בעל עשיר ושתהיה לי פיליפינית", היא צוחקת. "היא לא ידעה כמה הנבואה תתגשם".
ואכן בגיל 18, דרך חברים, הכירה את בעלה, דובי וינרוט, בנו של פרקליט הצמרת החרדי עו"ד יעקב וינרוט, שלו יש שורה ארוכה של לקוחות מפורסמים, ביניהם ראש הממשלה בנימין נתניהו. דובי הוא עורך דין ורואה חשבון בהשכלתו, עובד במשרדו של אביו, וגם הוא שולח את ידו בכתיבה כתחביב לנפש. לפני כשנה הוא הוציא לאור ספר ילדים מושקע ומרהיב שנקרא "בארץ החיות" יחד עם הסופר חיים ולדר.
לאחר שנישאה והבינה שהיא לא צריכה לדאוג לענייני פרנסה, בערה בה התשוקה ללמוד. היא למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה וכן לימודי תעודה במכון "אדלר", תוך כדי כך ילדה את שלושת ילדיה: שירה שכיום בת 12, שלמה בן ה־11 ונעמי בת התשע, ואף חלמה על תואר שני. בשנת 2007, חודשים ספורים לאחר לידת בִּתה הצעירה, גילתה דם בחלב ההנקה שלה. היא הפסיקה להיניק, אבל הדם לא נעלם. בגיל 24 וחצי היא אובחנה כחולת סרטן שד, עברה טיפולים לא פשוטים וניתוח והוכרזה כמי שנרפאה מהמחלה. "אבל בתוכי לא הרגשתי כלל שיצאתי מזה. זו חוויה לא פשוטה בגיל כזה צעיר", היא מספרת. "בחוויה שלי כל עולמי היטלטל קשות, שום דבר לא במקום שלֵו יותר וצריך ללמוד ללכת מחדש. כשהמחלה מסתיימת יש ציפייה מהחברה וגם מעצמך בעצם, כי החברה היא הקולות שמופנמים בתוכך לקום ולהמשיך כרגיל, זהו נגמר". אבל המחלה כלל לא הסתיימה. שנה וחצי לאחר מכן ב־2009 חזר הסרטן, הפעם עם גרורות בכבד. הרופאים הבהירו לה שהיא תמשיך לקבל טיפולים כדי להאריך את חייה, אבל את הסרטן הזה כבר לא ניתן לחסל לגמרי. לבני משפחתה הם אמרו שנותרה לה חצי שנת חיים בלבד, תשעה חודשים לכל היותר. התחזית הקודרת התבדתה, אך בכל יום חני ממשיכה להתמודד עם הלא נודע.
"זה היה הרגע שבו התחלתי לכתוב, עד אז לא כתבתי כלום. כתבתי שלא על מנת לפרסם. בטח שלא כדי להוציא ספר. זו הייתה תרפיה בכתיבה, דרך מאוד אינטואיטיבית להתחבר ולהשאיר משהו לילדים שלי שהיו אז קטנים מאוד. מאז שחליתי אני לא ישנה הרבה, יש לא מעט לילות לבנים בגלל חרדות, לחצים ופחדים. אז כתבתי בלילות. התחלתי עם קובצי וורד, אבל מפני שפחדתי שהם יימחקו או שמשהו יקרה למחשב, הורדתי הכול לבלוג, לא מתוך כוונה להתפרסם, אלא כדי שהחומרים יהיו שמורים ברשת".
מי שהציע לאגד את החומרים בבלוג לספר הוא חיים ולדר, סופר שחני העריצה עוד בילדותה ושגר בסמיכות לביתה בבני ברק. "בכל פעם שהוא פרסם ספר, אבא שלי נתן לי 20 שקל, והייתי ניגשת לביתו של ולדר ורוכשת ממנו את הספר החדש. לפני כמה שנים התקשרתי אליו כדי לבקש עזרה בנוגע לארגון שעוזר לילדים. הוא זיהה אותי ואמר שהוא עוקב אחר הבלוג שלי ושאני כותבת מאוד יפה, הופתעתי. הוא הציע לי להוציא ספר דרך ההוצאה שלו ושהספר יהיה מבוסס על התכנים שכתבתי. לא רציתי. לא חשבתי שזה מעניין מספיק או מקצועי מספיק. זה נראה לי פרטי מדי ומנותק. הוא מאוד לחץ. הוא אמר לי שבכל מקרה אלה חומרים שיתפרסמו אז כדאי שאיהנה מזה עכשיו, שאלה מילים חשובות של קדושה, שאני מעניקה במתנה את יתרונות המחלה לאנשים בריאים. זה היה דיבור חדש לי, מטלטל, לא מוכר. פעם ראשונה שמישהו התייחס למה שאני כותבת".
כך יצא הספר "בארץ החיים" ומהדורתו הראשונה אזלה לאחר עשרה ימים. מהדורה שביעית כבר הודפסה וכנראה השמינית בדרך. במגזר החרדי הספר פופולארי בקרב כל גוני האוכלוסייה, במגזר החילוני הוא מתקשר יותר למי שעבר שכול או אסון, והוא פופולארי מאוד בקרב פסיכולוגים, מרפאים, רופאים אונקולוגיים ועובדים סוציאליים. את ספרה החדש היא כבר בחרה להוציא בהוצאה עצמית, דווקא מתוך הרצון שלא להיות מזוהה רק עם סופרים חרדיים וכדי לפנות לכלל האוכלוסייה.
אלוקים לא עובד אצלנו
בעקבות הספר החל הביקוש להרצאות, שאותן מעבירה חני ברחבי הארץ והעולם במקביל לעבודתה כמפתחת תוכניות פסיכו חינוכיות במרכז "חוסן" בתל אביב. "אני עובדת שם מגיל 20, זו עמותה לילדים בסיכון. היום אני חלק מצוותי החשיבה והפיתוח בעמותה, לא מגיעה יומיום ברמה המשרדית, אבל לא מוותרים עליי כי רואים שאני תורמת בדרכי. זכיתי שלא גורשתי מחוץ למחנה כי לא כל חולה סרטן שנחלש זוכה לכך שהעבודה שלו תחזיק אותו ותראה לו שהוא עדיין יכול לתרום.
"בהרצאות שלי סיפרתי על עצמי ועל הספר שלי. הרגשתי שאני יותר על במות מאשר בחיים, זה היה טירוף, בלי יחסי ציבור, בלי מישהו מאחוריי או מלפניי. היה לי חשוב לקחת תשלום כי למדתי שכשלא משלמים לא מעריכים. לקח לי זמן להבין שזו העבודה שלי. ואז נולד הרעיון של הספר השני, ספר שנולד מתוך ההרצאות. זוהי יצירה משותפת שלי ושל ישראל מאיר העורך שלקח את הקלטות ההרצאות שלי והפך אותן לתוכן של ממש שמתאים לספר". חני לא נעצרה שם. ספר ההמשך ל"בארץ החיים" עומד גם הוא לצאת לאור ונקרא "חמש דקות ביום" ובו היא מספרת על ההתפתחות הרוחנית שלה.
"חיים ולדר אמר לי שבספר השני אפילו השתבחתי, שאני מעלה בו קנאת סופרים כי אני כותבת בלי פילטרים. אמרתי לו שזה הסרטן, אם הייתי היום בריאה עם קריירה מבוססת לא יודעת אם הייתי מצליחה לכתוב בלי פילטרים. היום פשוט אין לי מה להפסיד, אני אפילו לא יודעת אם אהיה בחיים כשאוציא את הספר הבא, זו פריבילגיה. אני לא כותבת לקהל ולא מנסה למצוא חן ודווקא זה גורם לקהל לאהוב אותי יותר. אני נאמנה רק לעצמי, כותבת גם על רגעים דביליים, חושפת לא רק את היופי אלא גם את הכיעור והדביליות. אילו הייתי עובדת בלהיות סלב או סופרת, הייתי צריכה אולי להיות עם אמירה יותר מגובשת; אבל יש לי חופש מדהים, ליצור דברים שטותיים או עמוקים, שאולי לא יבינו אותי. העשייה שלי אפשרית מפני שהתפנה לי מקום בראש מהישות הדמיונית הזו של החברה, הקהל, הקהילה שאותה אנחנו מנסים לרצות כל הזמן בתוכנו".
את שואלת את עצמך או את בורא עולם למה זה קרה לך?
"בהתנהלות העולם היום יש תפישה של סיבה־תוצאה. עשיתי ככה, קיבלתי ככה. אם אתה חי חיים שגרתיים אתה רגיל שלדברים יש היגיון. אם חלית, איפה ההיגיון? אין לי סיפור תורשתי משפחתי, הייתי צעירה מאוד כשחליתי, לא שייכת לשום קבוצת סיכון. זה הגיע אאוט אוף דה בלו. ואז יש רגע שאתה נזרק: רגע, מה לא עשיתי נכון שגרם לי לחלות? איפה טעיתי? זה קרה לי בסרטן הראשון ונרפאתי מהמחשבות האלה בסרטן השני. העמדה הזו שאדם חושב שהוא מרכז היקום היא עמדה מודרנית ומאוד לא יהודית, זו עמדה אפיקורסית אפילו. יש משהו מאוד אמריקני במובן השלילי באמירות האלה שאדם אחראי לגורלו, תוצאה של הבחירות שלו. שטות אחת גדולה בעיניי. אתה יכול לעשות הכול נכון ולא יקרה מה שרצית. התפישה הזו שהאדם הוא האלוקים החדש ואתה יוצר את המציאות שלך זו תפישה חדשה. כשהגעתי לבעלי עם השאלות האלה הוא ענה לי: 'הקב"ה מנהל את העולם, לא אנחנו'. קורים דברים שלא תמיד ידועים לנו וחובתנו תמיד אותה חובה, להרבות טוב.
"הקשר הישיר שלי עם בורא עולם הוא לא עם 'אלוקים שהוא אני', אלא עם אלוקים שהוא גדול ממני, שאני עובדת אצלו. התפישה היום אומרת שאני אמצא אלוקים בעצמי ואז אעשה הכול נכון, אזמן לעצמי נסיבות נכונות להצלחה. לקח לי זמן להבין שהשם יותר גדול ממני, ואני צריכה למצוא אותו ולמצוא ערוץ שאני יכולה לדבר איתו ולזעוק אליו. הקשר של סיבה־תוצאה שאותו אני מחפשת הוא ילדותי ולא אמוני. בין הסרטן הראשון לשני הסתובבתי עם ייסורי נפש ורוח מה אני צריכה ללמוד מזה, מה עשיתי שזה קרה, איך אמנע את זה בפעם הבאה. למרבה האבסורד, כשהסרטן השני הגיע הייתה לי הקלה כי הרפיתי מכל השאלות. זה קרה כי זה מה שהשם רצה. לא יכולתי למנוע את זה כי זה התיקון שלי והייעוד שלי. אולי עשיתי דברים לא נכונים בדרך, אבל זה לא מצדיק מחלה כזו קשה ושהילדים שלי יהיו חלילה יתומים. אני רואה אנשים חולים שנמצאים בשלב הזה שהם בחיפוש מאוד היסטרי, מבולבל, נבוך וחרד אחר הנוסחה של איך מתקנים, איך עושים מחדש. אני חומלת על השלב הזה, אך זה שלב שצריך לעבור אותו. זה שלב לפני ההתמודדות. זה מרגיש כמו התמודדות, אבל זה לא. ההתמודדות האמיתית היא שאת לא יכולה לעשות הכול נכון ואז יהיו לך תוצאות נכונות, ואת זה הרבה יותר קשה לקבל. להבין שאנחנו כאן לא מנהלים את העולם. שאלו אותי בריאיון בטלוויזיה: 'אמרו לך חצי שנה, מה עשית נכון שנשארת בחיים שבע שנים?'. אני אומרת: כלום. זה מבאס את המראיין. היו אנשים שהלכו איתי בדרך שעשו דברים טוב יותר ממני והשם לקח אותם. יש אשליה שאתה אדון לחיים שלך, אנחנו עובדים בזה. ההתפוצצות של האשליה הזו מאוד קשה, אבל אז מתחיל תהליך חדש, אמיתי יותר, מדויק יותר שחוזר אליך ככוח. החיפוש הקודם אחר נוסחה לא חזר אליי ככוח, זה היה רק טירוף. בעלי אומר בבדיחות: 'ברור שיש סיבה, אבל אנחנו לא תמיד יודעים אותה. היו כמה מטוסים שאיחרתי אליהם והם לא התפוצצו...".
ואיך את מקבלת את הטיפולים הקשים שעוברים עלייך?
"טכנית אני מאוד נעזרת במה שאפשר להיעזר, הכימו לא משאיר לי הרבה כוח. אנשים לא נעזרים טכנית מסיבות עמוקות. התפישה המודרנית העכשווית שאדם אחראי לגורלו ולכן הנחת היסוד היא שאנחנו צריכים להיות מאושרים כל הזמן. אנחנו יודעים שאין דבר כזה, אבל אנחנו שואפים לזה. אנחנו צריכים להיות בשליטה, להיראות טוב, להרגיש טוב וכל הזמן צריך לשאוף לשם. זו תפישה אידילית של החיים, ולכן בקשת עזרה מוגדרת ככישלון או כבושה. מי שלא מרגיש טוב הוא עכשיו בדיכאון כי הוא לא בחיים. הוא עכשיו בנכשלים. אני הבנתי שיש מקום לכולם, גם לאנשים שהם לא סופר מצליחים, נראים טוב וכו'. הכישלונות וההצלחות הם לא עליי. כולם ילדים של השם.
"הדרך שלי לעבור את התקופה הזו שהיא לא זוהרת זה לקבל את החיים כשהם לא זוהרים. גם במקומות שאני לא זוהרת, זה גם החיים. אני לא עושה פעולות לצאת מהקושי. אני לא בדיכאון מזה שאני בדיכאון. הקושי הוא לא הסרטן או הקרחת או הבחילות. היריון ולידה זה יותר קשה, אבל הפרשנות שאנחנו נותנים לחוויה מקלה על הקושי. התחושה שמה לא בסדר אצלי, ואני צריכה להיות שמחה, להרגיש טוב, לראות טוב, חוזרת אליך בסוף כקללה. החיים זה הכול, טוב ורע, ופוטוגני ולא פוטוגני. התרחקות והתקרבות, התנועה היא החיים. גם אם היום הרגשתי רע, זו לא באסה, זה היה יום ראוי שהוא חלק מהימים שלי. לא לספור רק ימים טובים. תפקידי הוא רק לעשות הכי טוב שאני יכולה וזו עבודת חיים".
מבחוץ זה נראה שאת תמיד מחויכת ואופטימית.
"אני לא תמיד חני האופטימית, זו לא הדרך שלי. אין סוד. אין משהו שאני עושה אחרת. אני משקיעה פחות אנרגיה בלקרוא לדברים בשם - טוב או ברע. אני עוזרת לקבל, לא את עצמנו, אלא את העובדה שהעולם הוא רצף של התמודדויות, ניסיונות, מכשולים וזה מה שיפה בו. אז אתה לא מרגיש שהחיים שלך השתבשו, אתה לא כועס אם ישנת כל היום. אתה לא כועס אם בזבזת שעתיים שחיכית לתור שלך. רגעים לא שווים – מכניס אותם לספירה של רגעים שווים, להיות חי זה כולל להיות עצוב, חלש. לספור גם את הדרך ולא רק את המטרה. זה גם מסר שהילדים שלי מקבלים. אני לא מגוננת עליהם מפני המחלה ולא מכרתי להם שהם רק צריכים להיות מאושרים ולהגשים את עצמם בכל דבר שירצו. החיים זה דבר שיכול להשתבש ובחיים יש הפתעות, זו מורכבות שהיא קיימת והם לומדים אותה".
עם השנים ליווית חברות חולות כמוך שנפטרו, זה לא משא כבד מדי על כתפייך?
"לאבד חברות זה אחד הדברים הקשים ביותר שאני עוברת. אלה חברות שהייתה להן אותה מחלה כמו שלי ונכחתי במוות שלהן וזה לא כל כך אסתטי. אני יודעת שגם אני יכולה להיראות ככה; אבל אני מרגישה שכך אני גם נוגעת בחיים, אני עדיין רוצה את זה. החיים זה לא רק סקי באוסטריה, החיים זה גם לשבת עם חברה חולה ולצחוק איתה, החיים זה משהו מרגיש. אם אני רוצה לחיות אז אני רוצה גם את זה. אלה רגעים קשים מאוד, אבל הם שלי".