שלושה חודשים חלפו מאז האסון הנורא שאירע ביישוב הדרוזי מג'דל שמס, כאשר רקטה ששיגר חיזבאללה פגעה במגרש הכדורגל והביאה למותם של 12 ילדים ולעשרות פצועים.
פאיז אלקלעאני, מגיש עזרה ראשונה במד"א שמתגורר ביישוב, טיפל בפצועים באירוע. בראיון ל-mako בריאות הוא מספר על המראות הקשים שלא עוזבים אותו עד היום. "אני חי את האירוע כאילו זה קרה אתמול", הוא אומר. "לפני שש שנים התחילו לי התקפי חרדה כשאבי וסבתי נפטרו, אבל אחרי האירוע הזה, ההתקפים חזרו בצורה חמורה יותר. כל אזעקה או פיצוץ שאני שומע אני נכנס לסטרס, מרגיש כאילו זה מגיע לכיווני. בכל יום יש נפילות בקריית שמונה ובקצרין, וכל אירוע כזה שקורה, עם הרוגים או פצועים, מחזיר אותנו למה שקרה פה. אני מתקשה לישון בלילה".
"הם היו רק ילדים שיצאו מהבית לשחק. אני מרגיש כאילו איבדתי את הילדים שלי"
אלקלעאני היה בין הראשונים שהגיעו לזירת האירוע במגרש הכדורגל באותה השבת. "כששמעתי את האזעקה הייתי בבית. היה קול פיצוץ גדול, ואז התקבלה קריאה במד"א והבנתי שהנפילה הייתה אצלנו. מיד יצאתי למגרש והמראות היו קשים מאוד. התחלתי לסייע, לעשות החייאה לפצועים, לתת עזרה ראשונה למי שהיה אפשר, אבל לצערי לא הצלחנו להציל את 12 הילדים". בעודו מטפל בהם, הוא גילה שהוא מכיר את חלקם באופן אישי. אחת מקורבנות האסון היא קרובת משפחה של אשתו. "הפנים שלהם לא יוצאות לי מהראש. הם היו רק ילדים שיצאו מהבית לשחק. אני מרגיש כאילו איבדתי את הילדים שלי".
אלקלעאני, אב לשניים, מספר כי לפני האסון הוא ובנו בן ה-6 היו נוהגים לבלות באותו מגרש הכדורגל. "היום הוא לא מסכים ללכת לשם, זה הכניס גם אותו לסטרס, הוא מפחד שזה יקרה שוב. גם כשאני יושב בתחנת הדלק ליד, אני מביט על המגרש, וחושב על מה שהיה, התמונה מהאסון מיד עולה לי בראש".
לצד האבל הכבד, התושבים במג'דל שמס משתדלים למצוא את הדרך לשוב לשגרת חייהם ככל שניתן. "אנשים חוזרים כי אין מה לעשות, אנחנו צריכים להתרגל למצב, אבל רבים מהם עדיין בשוק, זה כמו חלום בלהות שאף אחד לא התעורר ממנו עדיין".
"המלחמה השפיעה עליי. קשה מאוד לשמוע על חיילים שנפלו, על אזרחים שנפגעו בבתים שלהם"
האירוע הטרגי במג'דל שמס, היה למעשה בין האירועים הראשונים שבהם פעל פאיז כמתנדב במד"א. הוא בחר להתנדב בארגון לאחר שעבר אירוע מטלטל בעצמו, כאשר לקה בדום לב יום לאחר שפרצה מלחמת חרבות ברזל. "בשעה 10 בבוקר הגעתי לקופת החולים כי התחיל לכאוב לי הגרון. הם אמרו לי שזו בטח שפעת והכל בסדר, אבל אחרי שעה בדיוק חזרתי למרפאה כשאני מזיע וסובל מדקירות וכאבים חזקים בחזה". למקום הגיעו צוות מד"א, ובהם פראמדיק וחובשים. "פואד עבד אלולי, הפאראמדיק, הסתכל עליי ושאל אותי איך אני, ובאותו רגע כבר התחלתי להרגיש שאני מאבד את עצמי", משחזר אלקלעאני. "כשנכנסתי לניידת לקיתי בדום לב והתמוטטתי". יחד עם צוותי המרפאה, ביצע בו צוות מד"א פעולות החייאה מתקדמות כולל שימוש במפעם (דפיברילטור) – מה שהציל את חייו. "לא האמנתי שאחזור לחיים בכלל, והכל בעזרת הרופאים ומד"א. מבחינתי 8 באוקטובר הוא תאריך יום ההולדת החדש שלי. מהרגע שחטפתי דום לב הרגשתי שאני רוצה לתת יותר, להתנדב, לעזור לאנשים, לטפל בהם כמו שטיפלו בי. אני אוהב את זה, והמשפחה מאוד תומכת בי". בימים אלה הוא נמצא בתהליך הכשרה לתפקיד חובש רפואת חירום ונהג אמבולנס.
בצל ההסלמה בצפון והמלחמה המתמשכת, מאחל אלקלעאני לימים טובים יותר. "אנחנו לא רגילים לחיים כאלה בשגרה, אנחנו רוצים לחיות, לעבוד, רוצים שלום ולא מלחמות", הוא אומר. "אני בטוח שגם דום הלב שחטפתי, קרה כי המלחמה השפיעה עליי. קשה מאוד לשמוע על חיילים שנפלו, על אזרחים שנפגעו בבתים שלהם, הלוואי שהמלחמה תיגמר".