בגיל 38 החיים שלי קיבלו תפנית מפתיעה כשאובחנתי עם סרטן השד. זו הייתה הפתעה מוחלטת. עד לאותו הרגע השתדלתי להקפיד על אורח חיים בריא. את הבשורה הקשה קיבלתי ביום ההולדת של הבן שלי, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שאני מקווה שאהיה פה גם בשנה הבאה כדי לחגוג איתו שוב.
אין ספק שלחלות בסרטן השד בגיל כל כך צעיר היה טראומתי. אבל במבט לאחור, אני מבינה שהסרטן היה עבורי נקודת מפנה בחיים. ממש עם האבחון התחלתי לשתף במסע שלי, פשוט בתור תרפיה לנפש. לאט לאט המשכתי לכתוב גם על מהות החיים, על הטיולים שלי וגם על הסיפור האישי שלי. זה התחיל בפוסט שהעליתי ביום האישה שבו הזמנתי גברים לוותר על מתנה או פרחים וביקשתי מהם שיקבעו לאישה שלהם תור לבדיקת ממוגרפיה. דרך הפוסט גם חשפתי בפעם הראשונה את העובדה שחליתי. לאט לאט מעגל הקוראים שלי התרחב, עד שפוסט ששיתפתי לאחרונה זכה ל-50 אלף צפיות, והתגובות שאני מקבלת מרגשות ומחזקות אותי.
לא שהכל מושלם. אחרי האבחון המשכתי לתפקד כרגיל (כולל לעבוד מדי יום ולייצג לקוחות בבית משפט), אך אחרי שסיימתי את ההקרנות, הרגשתי שאני בדאון. שאני לא בדיוק מי שהייתי קודם, שאני עצובה יותר ומבואסת. אבל בעיקר הרגשתי מאוד לבד. הרגשתי שאנשים לא מבינים איך זה להסתובב בעולם ולדעת שיש לך סרטן. הרגשתי שיש קיר שמפריד ביני לבין העולם. כשהגעתי למעגל תמיכה של עמותת אחת מתשע, התברר לי שאני ממש לא היחידה שמרגישה ככה. שדווקא אחרי סיום הטיפולים מגיע הדאון הכי גדול, התפיסה של אנשים שברגע שסיימת, את כבר "בסדר". אבל רק אז את מתחילה לעכל את מה שעברת. אז התחלתי לטפל בעצמי. בין השאר התחלתי טיפול רגשי אצל מטפלת מדהימה כדי לתת מקום לחוויה שלי. הייתי צריכה מקום לדבר על הפחדים שלי, בתור אמא צעירה, ובתור אישה צעירה שעברה כריתת שד ושואלת את עצמה מה יקרה אם אכיר בחור חדש ואיך הוא יגיב שישמע שחליתי ושיש לי צלקות בשד.
עם כל הקושי בחרתי להמשיך ולהגשים את עצמי בתחומים נוספים, והחלטתי שאני לא חיה יותר בתחושת פספוס. אני חושבת שאחרי שנמצאים, גם אם לזמן קצר, בסכנת חיים, מקבלים פרופורציות. קמים כל בוקר ומבינים באמת ובתמים שחיים רק פעם אחת. התחלתי להתרכז יותר בעצמי ובילדים ווידאתי שהחיים שלנו לא יחלפו בסתמיות. שלא אתעורר בעוד כמה שנים לגלות שהזמן עבר לו ואני עוד עסוקה בלפחד מה יגידו, לרצות אחרים או לפעול לפי נורמה מסוימת.
"הרגשתי מאוד לבד. הרגשתי שאנשים לא מבינים איך זה להסתובב בעולם ולדעת שיש לך סרטן. הרגשתי שיש קיר שמפריד ביני לבין העולם. התברר שאני ממש לא היחידה שמרגישה ככה"
ההבנה הזו, שחיים רק פעם אחת, הביאה איתה החלטה לצאת לטיולים בארץ ובעולם. יום אחרי שסיימתי את ההקרנות כבר הייתי על מטוס עם הילדים לטיול בהודו, וכמה חודשים לאחר מכן טסתי איתם לטרק בנפאל. התחלתי להעריך דברים קטנים שהפכו אותי למאושרת – הקפה בבוקר בגינה, זמן איכות עם המשפחה והחברים, ריצה בחוף הים בשקיעה או סתם לשכב במיטה ולקרוא ספר טוב. החלטתי שאני משקיעה הרבה יותר בספורט והפכתי את האימונים למקצועיים יותר. התחלתי לרוץ ולהתאמן עם מאמנת כושר אישית. הספורט ממש הציל אותי והעניק לי תחושה של מסוגלות וחוזק להתמודד מול האתגרים.
ואז המציאות הכתה שוב
דווקא כשהרגשתי שהחלמתי ושהכל מאחורי, ודווקא כשאני בשיא של חיי, המציאות הכתה בי שוב. יום אחד באמצע אימון הרגשתי כאבים חזקים שהלכו והתגברו עד שכמעט והתמוטטתי. בבדיקות שנערכו לי במיון התברר שאני עוברת אירוע לבבי פעיל, והרופאים היו בהלם שאני עוד עומדת על הרגליים. הדופן הראשית של הלב שלי נקרעה בשלושה מקומות שונים, והיה לי מזל שנשארתי בחיים. הקרדיולוגים אמרו שזה אירוע נדיר ואושפזתי להשגחה של כמה שבועות. בעקבות זאת הרופאים הורו לי להפחית את עצימות האימונים, ולקחת הפסקה של לפחות חודש וחצי, וזה היה הרגע שבו נשברתי. בהתחלה עשיתי מה שהרופאים ביקשו. לאט לאט ככל שהתחזקתי וראיתי שהתוצאות של בדיקות הלב שלי תקינות ושהמצב התייצב, החלטתי שאני חוזרת לאימונים. התחלתי בהדרגה, כדי לוודא שזה אכן הצעד הנכון, והיום אני כבר מרימה משקלים כבדים בחדר הכושר.
היום אני מודה על שגילו את הסרטן מוקדם מספיק. בכל יום אני מודה על הזכות לגדל את הילדים המדהימים שלי ושאני זוכה למלא את החיים ברגעי אושר ושמחה. לאחרונה התחלתי להתנדב בעמותת אחת מתשע. אני מעבירה הרצאות ומספרת על ההתמודדות שלי ועל הבחירה בחיים בתקווה שהסיפור שלי יעורר השראה בקרב נשים שמתמודדות כעת עם המחלה ויסייע להן בהתמודדות שלהן.
עמותת אחת מתשע יצאה בקמפיין גיוס תרומות ומזמינה אתכם לתרום עלות של כוס קפה: 18 שקלים. סכום צנוע, אך משמעותי. ח"י שקלים כדי שנוכל להמשיך להציל חיים.
תגובות