כבר שלושה חודשים וחצי שאנחנו מצויים במלחמה, אבל בעבור מעיין נצבטייב, גם ימי שגרה הם ימים בהם היא נחשפת למראות קשים ולחוויות אנושיות לא פשוטות על בסיס יומיומי. מעיין, 27, היא אחות במחלקת האשפוז האונקולוגית באיכילוב. ב-7.10 היא עוד תפקדה במשמרת של עשר שעות במחלקה, אבל מיד למחרת היא כבר עלתה על מדים, ובשמונה בבוקר כבר הייתה בבסיס, אי שם בצפון. מאז היא מטפלת בפצועים ובנפגעים מסוג שונה לחלוטין.
מה את עושה במילואים?
"אני חובשת בחיל הרפואה, בבסיס חימוש. בבסיס שבו מתקנים כל דבר כבד – טנקים, נגמ"שים וכו'. במלחמה בנו פה צוות אבטחה, כשהבינו שהאנשים שמתקנים טנקים כנראה יהיו מטרה בפני עצמם. אז בהם אני מטפלת, בין היתר במי שהולכים לחלץ כלי הרכב או לתקן אותם. אנחנו אחראים על כל הגזרה הצפונית".
באזרחות את אחות בבית חולים, במילואים את חובשת, מה ההבדלים בין שני התפקידים?
"העבודה היא די דומה, עדיין מדובר פה ברפואה אחרי הכל. אני אחות אונקולוגית אבל אני גם מתמחה בפצעים. פצעים זה התחום שלי, אז הפציעות פה בצבא מוכרות לי. ככה גם הגעתי להיות אחות. כשהתגייסתי צה"ל החליט שאהיה חובשת, ואני בכלל פחדתי מדם ומחטים. הפכתי לחובשת, התאהבתי בתחום הרפואה, הלכתי להיות אחות ואני מאוד גאה להמשיך לבוא למילואים".
באזרחות את עוסקת במלאכה חשובה ובהצלת חיים. מה המוטיבציה להיות במילואים עכשיו?
"אני עם שני כובעים, כובע של אחות בבית חולים שמבינה את החשיבות של התפקיד שלי, ועדיין יש בי מחשבות של לעזוב ולעזור ולהציל אנשים שם, ובכובע השני אני חובשת במילואים. זו המדינה שלנו. אם יש לי את האופציה לעשות מילואים אז אני אעשה מילואים, ואעשה את זה בשיא הגאווה וכך גם הילדים שלי יעשו. אין גאווה גדולה מזו.
כמישהי שנחשפת באופן יומיומי לסיפורים קשים ומרגשים, משהו עוד יכול להפתיע אותך?
"קורות פה פציעות ולרוב זה לא מרגש אותי, אני מטפלת בצורה הכי טובה ואני טובה בזה. בצד השני יש מישהו שנפצע, שנפגע, אז קשה לי לזכור את זה כמשהו שנשאר איתי, שנחקק. אבל כמובן שיש פה ושם דברים, בעיקר כאלה שתופסים אותך לא מוכן. למשל נסענו לבסיס אחר לארוחת ערב, ופתאום הקפיצו אותי כי משאית אזרחית נשרפת בכניסה לבסיס. הלוחמים שלנו ישר טיפלו בזה, והנהג יצא עם פציעות מינימליות. אבל אלו הם הדברים שגורמים לך להגיד 'אני משמעותית, אפילו בהפסקות שלי'. אתה גאה בזה שאנשים מודים לך, שאנשים אומרים 'אני רגוע כשאת פה מאחוריי'.
"אחד הלוחמים פה, גילו לאמא שלו סרטן. אז הייתי כאן בשבילו כאחות אונקולוגית שמחזיקה לו את היד. כי העבודה שלי בבית החולים היא לא רק לתת כימו, היא גם לחבק את המשפחות ואת החולים, להחזיק להם את היד. אז הייתי פה איתו בתהליך הזה. לצערנו, אחרי חודש אמא שלו נפטרה"
איך בית החולים מסתדר בהיעדרך? אני מניח שאת לא המילואימניקית היחידה
"אצלנו במחלקה אני היחידה שבמילואים, ועדיין – אחיות אחרות צריכות לעשות את המשמרות שלי. אז זה יכול להשליך גם על המטופלים. אז קשה, אבל לכולנו קשה. להן קשה, למטופלים קשה, לכולם קשה. אבל זו תקופה שתעבור".
יצא לך לעבוד בבית החולים מאז תחילת המלחמה?
"לא יצא לי. אני מגיעה לערבי צוות, אם מתאפשר לי אז גם לישיבות, אבל פיזית בבית החולים הייתי רק כשבאתי לבקר, להגיד שלום למטופלים, שהם מבחינתי כמו משפחה. ביקשתי התרעננות מהמילואים, מוציאים אותי בעוד חודש כנראה. אני מרגישה שאני צריכה רגע לחזור לכובע האחר שלי. אז אשתחרר לכמה חודשים, וברגע שאשתחרר, אני ישר חוזרת לבית החולים. ואז אחזור שוב למילואים.