אנו חיים בעולם שבו הקנקן לא פעם חשוב יותר ממה שיש בו, והחברה שבה אנו חיים מייחסת חשיבות אין קץ למראה החיצוני של בני אדם. אין לכן פלא שענף הניתוחים הפלסטיים מגלגל מדי שנה סכומי עתק, במיוחד בניתוחים לא דחופים לשיפוץ של חלק גוף זה או אחר למטרות קוסמטיות.
אך הרפואה הפלסטית נולדה במקור מתוך כורח היסטורי במצב קשה ואכזרית. תחילתה היא בירייה שהדהדה בכל רחבי העולם – רצח הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו בירת בוסניה והרצגובינה ביוני 1914, שהוביל לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה. בזירת הקרב התכתשו מעצמות המרכז בראשות גרמניה והאימפריה העות'מאנית מול מדינות ההסכמה בראשות בריטניה וצרפת. בתוך ארבע שנים גבתה המלחמה את חייהם של כ-16.5 מיליון איש, ולמעלה מ-20 מיליון נפצעו.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
חלק ניכר מהמלחמה חקוק עד היום בזיכרון ההיסטורי כמלחמת חפירות, מאחר שחיילי הצבאות היריבים התחפרו אלה מול אלה בשוחות מבוצרות וניהלו מהן קרבות ירי וארטילריה עקובים מדם. נוסף על היקפה העצום, הייתה זו המלחמה הראשונה שבה חלק הארי של פציעות הירי נגרם מפגיעת פגזים, מאש מקלעים ומגזים רעילים. כל אלה היו כלי נשק רבי עוצמה, שהסבו נזקים גופניים חמורים לאין שיעור לעומת מלחמות קודמות. בפרט בלטו הפגיעות הקשות והצלקות המחרידות שנותרו על פניהם של רבים מהפצועים.
תנאי הלחימה הקשו על צוותי הרפואה הצבאית לטפל בפצעים הללו בחזית, והתוצאות היו הרות אסון: לוחמים רבים שניצלו בעור שיניהם ממוות בשדה הקרב, איבדו את היכולת לאכול או לשתות, ולעיתים אף טופלו בישיבה מחשש שייחנקו אם ינסו לשכב. ועוד לא הזכרנו את המצוקה הנפשית הנוראה שהסבו לפצועים המומים הגופניים והצלקות שנשאו, והחרדה שחשו מתגובת הסביבה ובני משפחותיהם למצבם המעוות ומכמיר הלב.
רפואה פורצת דרך
לתמונה האנושית האומללה הזו נכנס הרופא יליד ניו זילנד הרולד דֶלף גיליס (Gillies), ששירת בחיל הרפואה הבריטי המלכותי. גיליס היה הצעיר משמונת ילדיהם של אב מדינאי שהלך לעולמו כשבנו הרולד עוד היה ילד, ואם שנוסף על עבודתה כאחות הייתה אחייניתו של משורר האיגיון אדוארד ליר (Lear). בהגיעו לבגרות למד גיליס רפואה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה והתמחה כמנתח אף-אוזן-גרון בבית החולים סנט ברתולומאו בלונדון. ב-1911 נישא לקתלין, לה היה נשוי עד מותה ב-1957.
עם פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914 התגייס גיליס לחיל הרפואה המלכותי של בריטניה ונשלח לצפון צרפת, שם שימש כעוזרו של רופא השיניים הצרפתי-אמריקאי אוגוסט צ'רלס ואלאדיה (Valadier), שהיה בין הראשונים שביצעו ניתוחי השתלת עור לפצועי המלחמה.
צרפת הייתה זירת הקרבות הקשה ביותר בחזית המערבית של המלחמה: בשני קרבות אכזריים במיוחד שנערכו על אדמתה בשנת 1916 – קרב ורדן והקרב על הסום – נפלו למעלה ממיליון חיילים משני צידי החזית, ומספר הפצועים היה עצום. בשנה הזאת נסע גיליס בין השאר אל מנתח הפה הנודע איפוליט מורסטן (Morestin) בפריז, שפיתח אז טכניקה רפואית חדשה: הוא הסיר גידול מפניו של מטופל, ולאחר מכן כיסה את הפצע בפיסת עור שנלקחה מלסתו של אותו מטופל.
היה זה רעיון חדשני לתקופתו, שהצית את דמיונו של גיליס. בשובו לבריטניה הוא שכנע את קצין הרפואה הראשי הבריטי לפתוח מרפאה לטיפול בפציעות פנים. באמצע שנת 1917 המרפאה אכן הוקמה בשכונת סידקאפ (Sidcup) בלונדון. המטרה שהציב לעצמו גיליס בהקמת המרפאה, הייתה לספק לפצועים טיפול ניתוחי שישיב להם את היכולת לתפקד בצורה שגרתית וסבירה להמשך חייהם. במוקד מאמציו עמדו טכניקות של השתלת עור, שעד אז לא היו בשימוש נרחב.
באחת הטכניקות המוצלחות, שכונתה "גבעול צינורי" (Tubed pedicle), הגביהו הרופאים רצועות עור סמוכות למקום הפצע, גלגלו אותן לצורת גליל והצמידו אותן זמנית לאזור הפגוע כדי לאפשר התפתחות של רקמת עור בריאה. אחרי שהעור השתקם היו מסירים את מתלה העור. כיסוי הפצע בצורה הזאת אִפשר להזרים דם טרי אל הרקמה הפגועה, ובאותה הזדמנות גם להקטין את הסכנה של התפתחות זיהום חיידקי במקום – תוספת רבת חשיבות בתקופה הזאת, כעשרים שנה לפני תחילת השימוש באנטיביוטיקה. עד תום המלחמה טיפלו גיליס ועמיתיו ביותר מ-5,000 חיילים, וביצעו כ-11 אלף ניתוחים. לימים הפכה המרפאה לבית החולים על שם המלכה מרי.
אחד הניתוחים המפורסמים של גיליס היה זה שנעשה למלח האנגלי וולטר יאו (Yeo), שנפצע בקרב יוטלנד במאי 1916. יאו סבל מפציעה חמורה בפניו, שבה איבד את עפעפיו ועורו ניזוק באזור המצח והאף. הוא נותח בהצלחה בשיטת הגבעול הצינורי, שהעניקה לו זוג עפעפיים מתפקדים חלקית ושיפור משמעותי באיכות חייו. הוא חזר לשירות צבאי לשנתיים נוספות, הוליד שני ילדים וחי עם אשתו בפלימות' עד מותו בגיל 70.
משיקום פצועי מלחמה להתאמה מגדרית
על תרומתו המשמעותית בשנות המלחמה זכה גיליס לימים בתואר אבירות. גם בשנים שבין שתי מלחמות העולם הוא לא קפא על שמריו ופתח מרפאה פרטית שהייתה לשם דבר בתחום הרפואה הפלסטית. כמו כן הִרבה להרצות ברחבי העולם על נושאי מומחיותו. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש גיליס יועץ לשר הבריאות הבריטי, וגם לחיל האוויר ולצי המלכותי, הוביל את הקמתן של יחידות לרפואה פלסטית בצבא הבריטי והדריך דורות חדשים של מנתחים.
בתום המלחמה היה גיליס אמור לצאת לגמלאות, אך העדיף להמשיך לעבוד משיקולי פרנסה. וכך, ב-1946 הוא נכנס לתחום שהיה חדש לחלוטין לו ולעולם הרפואה כולו – ניתוחים להתאמה מגדרית. גיליס אומנם לא יצר את התחום מאפס – ניתוחים כאלה נעשו כבר בהיקף מצומצם מאז שנות ה-20 – אך הוא לקח לקח אותו כמה צעדים הלאה. הוא השתמש לשם כך באותן טכניקות ששימשו אותו בשנות המלחמה, בין השאר לשחזור אזור החלציים של חיילים פצועים.
המטופל הראשון שלו היה הצעיר הבריטי מייקל דילון (Dillon), שנולד בשם לורה. בתוך שלוש שנים, עד 1949, הוא עבר 13 ניתוחים אצל גיליס, עד שהשלים את השינוי המגדרי. דילון הפך אף הוא לרופא ושירת זמן מה בצי הסוחר, אך תשומת הלב התקשורתית שזכה לה בעקבות הניתוחים הכבידה עליו, והוא היגר להודו והמשיך את חייו כבודהיסט.
בשנת 1951 ביצע גיליס ניתוח מפורסם אחר בכיוון ההפוך, כשהפך זכר לנקבה. רוברטה קאוול (Cowell) בת 40, החלה את חייה הבוגרים בתור רוברט – טייס קרב ונהג מרוצים, נשוי ואב לשניים. בסופו של דבר חוסר ההתאמה המגדרית הוביל אותה להתגרש ולהתחיל את התהליך ההורמונלי ל"שינוי המין" שלה לנקבה. קאוול עברה תחילה ניתוח התאמה חלקית אצל דילון עצמו, ובהמשך עברה לידיו המנוסות של גיליס, שהשלים את המלאכה. ההליך שביצע עליה נותר במשך קרוב לארבעים שנה ההליך התקני להתאמה מגדרית של זכר לנקבה.
גיליס לא הפסיק לעבוד כמעט עד סוף ימיו. האיש שעזר לרבים כל כך להתגבר על מכאובי הגוף והנפש ולחיות חיים טובים ותקינים יותר, לקה באירוע מוחי בראשית אוגוסט 1960, בעיצומו של ניתוח שביצע ברגלה של נערה. הוא הלך לעולמו חודש לאחר מכן.
לאחרונה יצא לאור בהוצאת פינגווין הספר "The Facemaker" מאת ההיסטוריונית לינדזי פיצהריס (Fitzharris), המגולל את סיפורו של אבי הרפואה הפלסטית המודרנית. בריאיון לרשת CNN סיכמה פיצהריס היטב את תרומתו של גיליס לאנושות: "הוא תיקן לא רק את פניהם של האנשים, אלא גם את רוחם".