ברקע הוויכוחים סביב חוק הגיוס וסערת המעונות, ישנם לוחמים שעושים ימים כלילות ונותנים את הנשמה למדינה. הרופאים שעמם שוחחנו כבר הספיקו לשרת עשרות, ולפעמים מאות, ימי מילואים מאז פרצה המלחמה, והם לא מתכוונים לעצור. בשיחה עם המדור, הם מספרים על התמרון הנדרש בחייהם, על הרצון לשמור על תפקוד גבוה של המחלקות ובמקביל - להעניק עזרה לחיילים בשטח, על התמיכה שהם מקבלים מהבית ובעיקר על העובדה שאם הם לא יהיו שם אף אחד אחר לא יהיה במקומם.
ד"ר יואב הרשקוביץ, מחלקת טיפול נמרץ – 190 ימי מילואים
ד"ר הרשקוביץ, רופא במחלקת טיפול נמרץ בהדסה עין כרם, עובד מסביב לשעון מאז תחילת המלחמה. הוא התגייס לשלושה סבבי מילואים - שניים בעזה ואחד בצפון. "הדסה הוא מרכז רפואי גדול, ולכן מגיעים אליו הרבה פצועים גם מהצפון וגם מהדרום", הוא מספר בראיון ל-mako בריאות. "כשאתה משרת במילואים אתה מבין את המשמעות של התרומה שלך, וזה מה שמחזק אותך, אבל גם כאן בבית החולים אנחנו מקבלים פצועים ולכן אפשר לומר שאני סביב הטיפול בחיילים כל הזמן והתחושה בהחלט משמעותית".
אתה עושה המון מילואים – איך זה מסתדר עם הצורך של המחלקה?
"הצורך בהחלט קיים, אבל אין מצב של 'ואקום' – כשאתה לא נמצא יש רופאים אחרים שממלאים את מקומך ומסייעים. כולנו לומדים להתנהל עם הצורך הזה - אנחנו עובדים קשה יותר, עושים שעות נוספות אבל זה נעשה מתוך הבנה עמוקה שזה מה שצריך לעשות, ולכן אנחנו עושים את זה עם כל הלב. אנחנו במצב של מלחמה ומתמרנים איפה שצריך וכמה שצריך".
"אני יודע שיש חיילים בשטח שסומכים על הרופאים, שנמצאים שם ויודעים שהם יעשו הכל כדי לפנות אותם ולהציל את חייהם"
ד"ר יואב הרשקוביץ
יש רגע שריגש אותך במיוחד בתקופה הזאת?
"יש לא מעט רגעים כאלה. לאחרונה יצא לי לבקר חייל ששרת איתי בגדוד ואושפז אצלנו בהדסה. הוא נפצע קשה ממטען שהתפוצץ עליו בעזה, סבל מדימום בעורק משמעותי בחזה והיה בסכנת חיים מיידית. אני ורופא נוסף שעובד איתי הגענו לפנות אותו עם הנגמ"ש למנחת, ותוך כדי הנסיעה הצלחנו להשתלט על הדימום המסיבי. נתנו לו תרופות, מנות דם ועצרנו את הדימום. כשראיתי אותו בשיקום ממש התרגשתי – הוא כבר היה אחרי הניתוח ונראה מחוזק. הוא בעיקר רצה לשמוע מה היה באותם רגעים קשים כי הוא לא ממש זכר משהו. הידיעה שהיית במקום הנכון כדי לתת מענה למישהו שהיה על סף מוות וכעת אתה רואה אותו יושב ומדבר, מעניקה תחושת סיפוק משמעותית, והיא בעיקר מזכירה לי בכל יום למה אני עושה את מה שאני עושה. אני יודע שיש חיילים בשטח שסומכים על הרופאים, שנמצאים שם ויודעים שהם יעשו הכל כדי לפנות אותם ולהציל את חייהם".
מה הכי קשה לך?
יש לי שלוש ילדות בנות 8-3. אני מפספס לא מעט מהגידול שלהן בשנה האחרונה, אבל הן יודעות שאבא עוזר לחיילים ושיש להן אמא אלופה שמצליחה לתמרן, וזה מה שמחזיק גם אותי".
מה דעתך על רופאים שבוחרים לעזוב את הארץ דווקא עכשיו?
"אני לא שופט אף אחד וזה בהחלט חלק מהמסלול המקובל, אבל האמת היא שאני דווקא שומע יותר על רופאים שהחליטו לחזור לארץ אחרי התמחות בחו"ל מתוך תחושה שזה הדבר הנכון לעשות עכשיו. יש המון ביקורת על מה שקורה במדינה אבל זה הבית שלנו ויש המון רופאים שעושים לילות כימים בכל הארץ לטובת הרפואה הציבורית בישראל, ואני מנסה להתמקד בזה".
ד"ר ליאור, מתמחה ברפואת ילדים: 180 ימי מילואים "והיד נטויה"
ד"ר ליאור, מתמחה ברפואת ילדים במרכז הרפואי מאיר כבר מתקשה לספור את החודשים שבהם היה בבית החולים או בביתו הפרטי במהלך השנה האחרונה. עד כה הוא כבר עשה כ-180 ימי מילואים ולדבריו "היד עוד נטויה". הוא גויס כבר בתחילת המלחמה ומשרת כרופא בדרגת סר"ן. בבית מחכים לו אשתו ההריונית טלי, רופאת ילדים בעצמה, ושני ילדיהם בני השנתיים והארבע.
"אני כעת בעיצומו של הסבב הרביעי מתחילת השנה. תחושת השליחות הלאומית היא אחד הדברים שמניעים אותי גם ברגעים המאתגרים", הוא אומר. "מהרגע שקרה הנורא מכל ב-7 באוקטובר היה לי ברור שאני רוצה להתגייס ולעשות כל מה שצריך כדי להיות חלק מהמאבק הצודק והחשוב הזה. רציתי להביא את עצמי ואת הדברים שלמדתי לכל מקום שבו הם נדרשים". הוא מספר שתחושת השליחות מגיעה מהערכים שספג בבית. אביו הפסיכולוג פעיל מאוד בקרב המפונים ודואג לרווחתם הנפשית והרגשית, ואחיו הקטן הוא רס"ן במילואים שמשרת גם הוא ברצף מאז 7 באוקטובר.
מה לגבי המחיר האישי?
"אין ספק שהשנה הזאת גובה מחיר אישי ומשפחתי כבד. לאחר הסבב הראשון שנמשך כמעט חצי שנה ברצף, גויסתי שוב למשך כמעט חודשיים בחודשי הקיץ ובימים אלו אני מתחיל סבב נוסף שעתיד להימשך מעל חודשיים. מי שבאמת עומדת כל השנה בגבורה ענקית זו טלי אשתי", הוא מדגיש. "היא העוגן של כולנו - לאורך כל השנה הנוכחית היא החזיקה את הבית, הייתה שם בשביל הילדים בתקופה המטורפת הזאת, ובמקביל המשיכה את דרכה המקצועית למען המטופלים. אני בחיים לא הייתי יכול להחליף אותה".
""מהרגע שקרה הנורא מכל ב-7 באוקטובר היה לי ברור שאני רוצה להתגייס ולעשות כל מה שצריך כדי להיות חלק מהמאבק הצודק והחשוב הזה"
ד"ר ליאור
אתה מרגיש שאתה מקבל תמיכה גם מהסביבה?
"בבית החולים זכיתי להתגייסות של אנשים מדהימים שנותנים לי הרבה זריקות עידוד. מחבריי המתמחים, הצוות הסיעודי, רופאים בכירים ומנהלות היחידות שהיו מתקשרות רבות, ודאגו לתת חיבוק ולהיות בית בין הסבבים. אפילו מנהל בית החולים מתקשר אליי ומציע עזרה מדי פעם".
בסבב האחרון הוא היה חלק מהכוח הצבאי הרפואי הראשון שהוקפץ לזירת פיגוע רצחני שהתרחש באזור השומרון. "אתה נדרש לקור רוח, מקצועיות ודריכות מבצעית עד הרגע עד שהאירוע נגמר", הוא מציין. "לצערי, הפצוע האנוש שהיה במקום לא שרד. העובדה שהוא היה בדיוק בן גילי, עם סטטוס משפחתי דומה הוכיחה לי שוב שבצבא כמו גם בעבודתי בבית החולים, אני מגלה כל יום מחדש עד כמה החיים שבריריים וששום דבר לא מובן מאליו".
איך עושים את המעבר בין העבודה למילואים?
"מצאתי את עצמי 'לוקח' את המילואים לעבודה ולעבודה - את המילואים, מאירוע בשדה אחד לשדה האחר. אבל למרות הכל, ברור לי שלא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר בשנה הזאת".
ד"ר קובי דסקל, רופא בכיר בטיפול נמרץ: מעל מאה ימים ועוד 70 בדרך
ד"ר דסקל כבר רגיל לעבוד קשה. הוא רופא בכיר בטיפול נמרץ בהלל יפה, אבל את השנה האחרונה העביר במשך ימים ארוכים בשטחים כרופא גדודי. כששוחחנו איתו הוא אמר: "אין ברירה, מישהו צריך להיות שם".
אחד האירועים הקשים ביותר שהוא זוכר מהתקופה האחרונה היה האירוע בבא"ח גולני, ובמהלכו הוא קיבל את החיילים הפצועים בזמן משמרת שעשה בבית החולים. כזכור, ארבעה חיילי צה"ל נהרגו ועוד 51 נפצעו, בהם שבעה קשה מפגיעת הכטב"ם בבא"ח גולני הסמוך לבנימינה. "לשמחתי, הצלחנו לייצב את כל הפצועים שבהם טיפלנו", הוא מספר.
אבל כידוע, לא תמיד אירועים כאלה מסתיימים כך בארצנו, בייחוד בשנה החולפת כשפצועים מגיעים מכל עבר. לפני כשלושה שבועות הוא טיפל בפצוע מהפיגוע בחדרה – אברך, אבא לשישה ילדים. "עבדתי כל הלילה כדי להציל אותו ובסוף הוא מת לצערי", הוא מספר.
ד"ר דסקל מציין שיש לו משפחה שמהווה עבורו השראה ותמיכה. גם אחיו משמש ככירורג בבית החולים וכרופא במילואים ויש לו אישה וחמישה ילדים שמשמשים עוגן עבורו בתקופה הזאת. "ברור שקשה לאשתי אבל היא מתמודדת כמו לביאה", הוא אומר.
מאיפה קור הרוח?
"נולדתי כך, אני מניח שאם לא הייתי כזה אז לא הייתי עומד בדרישות המקצוע", הוא אומר בחיוך לסיום.