זיכרון
טלי: יש רגעים כאלה, לא הרבה, שנצרבים בזיכרון כמו בסרט. רגע אחד כזה היה הרגע שבו הגיע אלינו אריאל לבקש את ידה של נועה שלנו. יום חמישי, 28 במאי 2020, שש לפנות ערב, חוץ, חצר בית ברמת גן. שבועיים לפני כן עברתי בדיקת ממוגרפיה ואולטרה-סאונד שגרתיים, אבל באותו בוקר צלצלו מ"מכבי" וביקשו שאגיע לממוגרפיה נוספת. בשבוע שעבר בין אותו ערב לבין מסיבת האירוסין שהתקיימה בבית הוריו הספקתי לעשות עוד ממוגרפיה ולעבור ביופסיה.
נועה: יש רגעים שמספרים לך עליהם בדיעבד ואת תוהה איפה היית ומה עשית. אני מוצאת את עצמי נוברת במחשבה הזו ותוהה למה היא לא סיפרה לי כבר אז, ואיך היא שמה את האושר שלי לפני הדאגה שלה. בהתחלה זה הכעיס אותי מאוד, "איך היא לא אמרה לי כבר אז?", אבל מאז שאני אמא בעצמי – אני לגמרי מבינה.
טלי: הדאגה העיקרית שלי במסיבת האירוסין הייתה שנועה לא תחשוד שמתחת לשמלה שלבשתי יש תחבושת. החיוך על פני היה אמיתי לגמרי. אושר גדול.
נועה: מסיבת האירוסין, שהייתה הפתעה גמורה עבורי, הייתה באמת אושר גדול. אני מסתכלת על התמונות שצולמו ורואה את אמא שלי עם חיוך שאולי מנסה לחסום בכי שיכול לצאת החוצה. מה היא עברה באותם רגעים? כמה מחשבות בוודאי רצו לה בראש. לא ראיתי את התחבושת, רק חיבקתי אותה חזק חזק.
טיימינג
טלי: התשובה הגיעה כמה ימים אחר כך, והיות שהבן שלנו אמור היה לחזור משנתיים של לימודים בארה"ב, החלטנו לחכות עם הבשורה לבואו ולספר לשני הילדים שלנו יחד, מתוך מחשבה שאולי יקבלו את זה קשה ויזדקקו אחד לשני. אלא שאני כנראה סיפרתי את הסיפור כך שהוא בכלל לא נשמע נורא. לא שיקרתי. אמרתי את האמת - שעשיתי ממוגרפיה שגרתית, שאחריה זומנתי לביופסיה, שהתוצאה הראתה שמדובר בגידול ממאיר ולכן אצטרך לעבור ניתוח. נועה שאלה איך הבוס האהוב שלי הגיב, וכשאמרתי שהוא מאוד דואג כי לדעתי הוא בכלל בפוסט טראומה מפני שגם לאשתו היה סרטן שד, היא שאלה בתדהמה – מה, זה סרטן שד? ובחיי שמדובר באשה צעירה ואינטליגנטית.
נועה: אמא שלי כינסה אותנו, ללא בני זוג, בחצר הבית בו גדלתי. היא סיפרה לנו על זה כאילו זו חלק מרשימת מכולת שצריך לסיים. יש לי גידול, צריך להוציא, כבר קבעתי תור לניתוח, זה ממש קטן – ולא צריך לדאוג. אני חושבת שיש משהו מכונן ברגע בו מספרים לקרובי המשפחה. אצלנו לא היה פחד, לחץ או אבל. יכול להיות שזה מה שאמא שלי הרגישה מבפנים, אבל אנחנו לא קיבלנו את זה ככה. הניהול הזה, מהרגע הראשון, כאילו הכווין את הדרך. עד היום אני מצטערת שלא הבנתי במהלך הטיפולים שאני צריכה גם לקחת את ההגה. שגם האדם הכי חזק, הכי "מנהל", צריך שלפעמים ייקחו ממנו את המושכות ויתנו לו לנוח.
סרטן
טלי: אני יודעת שסרטן, כל סרטן, נכנס מיד להיכל התהילה של המשברים. אלא שההתמודדות שלי לא עשתה אותי גיבורה ולא הכניסה אותי להיכל התהילה. בסופו של דבר, הסיפור שלי די שכיח: הסיכון ללקות בסרטן שד עולה עם הגיל, התבגרתי, חליתי ובזכות העובדה שמדובר היה בגילוי מוקדם – החלמתי.
התמודדתי עם משבר שדרש ניהול. לא דיברתי במונחים של מלחמה – לא ניצחתי ולשמחתי גם לא הפסדתי; לא עסקתי בשאלות של שכר ועונש וגם לא בשאלה למה דווקא אני. להבנתי אני חלק מהסטטיסטיקה.
נועה: לפני שאמא שלי בישרה לי שהיא חולה, החברה הכי טובה שלי אובחנה עם סרטן שד גנטי. עברה 16 טיפולי כימו, הקרנות וניתוח. אני לא יכולה לדבר בשם מי שהייתה חולה, ונזהרת מאוד לעשות זאת – כי זה לא היה שלי. אבל אני כן יכולה לומר שקבוצת התמיכה שנמצאת מסביב לחולה היא חלק בלתי נפרד מההחלמה. לפעמים לא יודעים מה או איך לומר, וחשוב גם לומר את זה: "אני לא יודע/ת מה לומר, אני חושב/ת עליך". סירים עם אוכל, זר פרחים, פשוט להגיע ולהיות – זה עולם שלם.
קבוצת סיכון
טלי: המחלה שלי הכניסה גם את ילדיי למעגל הזה. מרגע שחליתי, ועל אף שאינני נשאית של הגנים הידועים כמגבירים את הסיכון למחלה, הכנסתי את ילדיי, שלא באשמתם, לקבוצת סיכון.
על אף הצער הגדול, והחשש הגדול עוד יותר שאחד מהם יחלה, אני לא מרגישה אשמה. צער כן. פחד כן. לא אשמה. אני זוכרת את אבא שלי, שנפטר מסרטן הלבלב, נושם לרווחה כשהסתבר שהוא לא נשא של הגן (שאחרי על סיכון מוגבר לסרטן ערמונית, לבלב ושד). היה לו חשוב לדעת שהוא לא מוריש לבנותיו שום סיכון.
נועה: הצטרפתי למועדון לא אקסקלוסיבי במיוחד, אבל כזה שמתזכר אותי פעם בשנה ללכת להיבדק. עם התמנותה של אמא שלי למנכ"לית "אחת מתשע", בחרתי השנה לתת כתף בגזרה פחות מטופלת: הטיקטוק. שם הרמנו קמפיין בשם #את_קובעת קורא לנשים מעל גיל 30 ללכת להיבדק. הסיבות למה לא ללכת ברורות: זה מפחיד, מה אם ימצאו משהו? אני צעירה מידי, אין לי היסטוריה משפחתית. אבל אנחנו רואים שהסטטיסטיקה לא פועלת לטובתנו – והמודעות חייבת להופיע לכולנו ביומן אחת לשנה.
אחריות
טלי: הלוואי שיכולתי גם אני למנוע מילדיי את הסיכון. אני רק מקווה שחינכתי אותם לקחת אחריות על חייהם ועל בריאותם, להיות קשובים לגופם וללכת להיבדק בזמן.
נועה: ברגע שצולחים את הפחד של בדיקת המישוש הראשונה, צריך לקבוע אחת נוספת מיד לשנה הבאה. זו אחריות אישית ומשפחתית. גילוי מוקדם מציל חיים.