החותם הגנטי של השבי: כיצד הטראומה עלולה להשפיע על הדורות הבאים

בעוד אנו ממשיכים להיאבק על המשך שחרור החטופים והחטופות ועולות שאלות לגבי המשך העסקה, והאם בכלל ניתן להתחיל מסלול השיקום כאשר לא כולם חזרו הביתה עדיין, מחקר מדעי חדש מאיר סוגיה מטרידה נוספת: הטראומה של החטופים עלולה להשפיע לא רק עליהם, אלא גם על ילדיהם ואפילו על נכדיהם שטרם נולדו.

מחקר חדש שפורסם בימים אלה בכתב העת הנחשב Nature, על ידי חוקרים מאוניברסיטת פלורידה, חושף כי אירועי אלימות קיצוניים, כמו אלה שחוו החטופים בשבי, משאירים "חותם גנטי" שעובר בירושה. ממצאים אלו מקבלים משמעות קריטית כעת, כשהמדינה נדרשת להבין פעם נוספת את משמעות הדחיפות בשחרור החטופים, וכמובן את החשיבות בטיפול לחוזרים מהשבי ולמשפחותיהם.

כיצד טראומה משאירה חותם גנטי?

הגנים שלנו אינם משתנים בשל חוויות החיים, אך האופן שבו הם מתבטאים יכול להשתנות על ידי מנגנונים אפיגנטיים – מעל גבי הגנים. תגובות למצבי לחץ קיצוניים מובילות להוספה או להסרה של תגיות כימיות (כגון מתילציה) על גנים מסוימים, מה שעשוי לשנות את פעילותם. מחקרים הראו שאנשים שנחשפו לאירועי אלימות חמורים, כמו ניצולי שואה או קורבנות מלחמות, מראים שינויים אפיגנטיים שעשויים להשפיע על תגובותיהם לסטרס, על מערכת החיסון שלהם ועל הסיכון שלהם למחלות פסיכיאטריות וגופניות.

מחקר על פליטי מלחמה ואלימות

המחקר החדש שפורסם שופך אור נוסף על המנגנונים האפיגנטיים. המחקר עקב אחר שלושה דורות של מהגרים סורים, שחלקם חוו את המצור האלים על העיר חמה בשנות ה-80. ממשלת סוריה כיתרה אז את העיר, והרגה עשרות אלפי אזרחים באלימות אכזרית. ארבעה עשורים לאחר מכן, המורדים השתמשו בזיכרון הטבח כדי לרתום את האזרחים והמשפחות כדי לקבל סיוע בהפיכה נגד משפחת אסד שפיקחה אז על המבצע. כלומר, אותם מורדים השתמשו בזיכרון היסטורי, אך לא ידעו שבמקביל הם גם רותמים את הזיכרון שנטמע עמוק בגנים של אותן משפחות סוריות.

החוקרים מצאו כי לנכדיהם של נשים שהיו בהיריון בזמן האירועים האלימים היו שינויים אפיגנטיים ייחודיים. זאת אומרת, למרות שהנכדים עצמם מעולם לא חוו את האלימות, גופם נשא סימנים ביולוגיים למתח שאמותיהם וסבתותיהם חוו.

בנכדיהם של ניצולי חמה גילו החוקרים 14 אזורים בגנום ששונו בתגובה לאלימות שחוו סבתותיהם. 14 השינויים הללו מוכיחים ששינויים אפיגנטיים הנגרמים על ידי סטרס ואלימות אכן עשויים להופיע בדורות הבאים, בדיוק כפי שרואים במחקרים בבעלי חיים. זהו אישוש משמעותי לכך שטראומה יכולה להיחרת בגנום ולעבור הלאה.

המחקר גם חשף 21 אתרים אפיגנטיים בגנום של אנשים שחוו את האלימות באופן ישיר. החוקרים מצאו גם שאנשים שנחשפו לאלימות בעודם ברחם אמם הראו עדויות להזדקנות אפיגנטית מואצת, כמו רגישות למחלות הקשורות לגיל.

"ממצאי המחקר מדגישים את החשיבות הקריטית של שחרור החטופים ומתן טיפול מקיף ומיידי לשבים. אך מעבר לכך, הם מחדדים את הצורך בתוכניות שיקום שיתייחסו לא רק למצבם הנפשי המיידי אלא גם להשלכות הביולוגיות ארוכות הטווח של טראומת השבי"

מה זה אומר עבור החטופים והחברה הישראלית בכללותה?

אירועי 7 באוקטובר והשלכותיהם, כולל החוויות הקשות של השבי, האובדן והחרדה הקולקטיבית, עלולים להשפיע לא רק על מי שחווה אותם ישירות אלא גם על צאצאיהם העתידיים. חטופים שנחשפו לאלימות קשה וסבלו ממצבים של חוסר אונים קיצוני עלולים לפתח דפוסים אפיגנטיים שיועברו לילדיהם, בדומה למה שנמצא בקרב צאצאי ניצולי שואה וניצולי עימותים צבאיים אחרים. בנוסף, משפחות החטופים, שחוו טראומה ממושכת, עשויות לפתח שינויים אפיגנטיים שקשורים לרגישות יתר ללחץ, חרדה ודיכאון. ממצאים אלו מדגישים את החשיבות הקריטית של שחרור החטופים ומתן טיפול מקיף ומיידי לשבים. אך מעבר לכך, הם מחדדים את הצורך בתוכניות שיקום ארוכות טווח שיתייחסו לא רק למצבם הנפשי המיידי אלא גם להשלכות הביולוגיות ארוכות הטווח של טראומת השבי.

האם אפשר לשנות את החותם האפיגנטי?

אף שהתופעה האפיגנטית עשויה להעביר טראומה מדור לדור, ישנן דרכים לשנות את החותם הביולוגי הזה. מחקרים מראים כי סביבה תומכת, טיפול נפשי, חוויות חיוביות ופעילות גופנית יכולים לשפר את ביטוי הגנים ולמתן את ההשפעות של טראומה אפיגנטית. כלומר, התמיכה בנפגעי אירועי ה-7.10 ובמשפחותיהם אינה רק חובה מוסרית אלא גם צורך בריאותי וחברתי שישפיע על עתיד החברה כולה.

המדע מראה כי אלימות וטראומה אינן חוויות רגעיות – הן עלולות להותיר חותם עמוק ומתמשך בגופנו ובדורות הבאים. ההבנה כי טראומה אינה מסתיימת עם מי שחווה אותה אלא עשויה להמשיך ולהשפיע על צאצאיו, מחייבת אותנו כחברה להשקיע בטיפול, בשיקום ובמניעה. החובה שלנו כלפי החטופים, משפחותיהם והנפגעים היא לא רק להחזיר אותם לחיים תקינים, אלא גם לוודא שהשלכות האירוע לא ימשיכו להדהד בגנום של הדורות הבאים.

ד"ר ליאת יקיר היא ביולוגית וחוקרת הורמונים מטעם מכון ויצמן למדע, ומייסדת "האקדמיה למדעי הרגש"