במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין ברעננה, יש לא מעט פצועים שמגיעים מאשפוז לשיקום. נכון לרגע זה, נמצאים שם 55 חיילים ממלחמת חרבות הברזל, ולא כולם יגיעו הביתה כמו שהיו כשעזבו אותו. רובם יצטרכו עוד חודשי שיקום רבים, וגם אז לא בהכרח ישובו להיות כפי שהיו. שם במדשאות הפסטורליות האלה של בית לוינשטיין נוצרה קהילה תומכת של נשים; נשות מילואמניקים, שחייהן התהפכו ביום אחד. איך הן מתמודדות? מה עובר עליהן? שוחחנו עם שתיים, ששמות בעליהן לא נחשפו, מטעמי בטחון ומטעמי אינטימיות. הן שם כבר שלושה חודשים, בני זוגן היו ממש מראשוני הפצועים.
מיטל דויטש, 38, היא עובדת סוציאלית בבית החולים סורוקה. בעלה, א', הוא מאלף כלבים. לזוג ארבעה בנים, הגדול בן 17 והקטן בן 4. א' היה הפצוע הראשון ממלחמת חרבות ברזל שהגיע לבית לוינשטיין. מיטל ובעלה מתגוררים ביישוב רתמים שבנגב, סמוך לרביבים וכ-20 דק' מצאלים, ובאותו הבוקר הם התעוררו מרעש גדול. א', שבין היתר מתנדב במד"א, היה כונן ויצא מיד עם ההודעות שמשהו מתרחש בעוטף. ביחידת המילואים שלו יצאה הודעה שמי שיכול להגיע שיגיע, וביישוב כבר ניתנה הוראה להישאר בבתים. "ההורים שלי ושתי האחיות שלי היו אצלי באותה שבת של שמחת תורה, ונשארנו בבית", מספרת מיטל.
"בסביבות שש בערב צלצלה אלי אחות מטיפול נמרץ בסורוקה, הייתי בטוחה שמדובר בנושאי עבודה, אבל היא אמרה שהוא לידה וביקשה שאבוא. ידעתי שאף פעם לא מבשרים בשורה כזאת בטלפון, רק עובדת סוציאלית מודיעה הודעה כזאת, אבל באותו היום היה בסורוקה כאוס מטורף. למרות שהאחות צלצלה ואמרה שהוא נתן לה את הטלפון שלי, מבחינתי באותו הרגע הייתה תחושה שקרה הדבר הכי נורא בחיים שלי. אין לי מושג איך סיפרתי לילדים ולמשפחה, הכל די מעורפל מאותם רגעים. בלאקאאוט. לא ידעתי מה מצבו, ונסעתי עם אחותי ועם עוד חבר מהיישוב לסורוקה, לטיפול נמרץ. הוא היה מאוד חלש, מאוד כאוב, לא הרגיש את הרגלים. את הידיים הוא הרגיש אבל לא היה מסוגל להזיז. באותו יום החליטו לא לנתח אותו. למחרת הוא עבר ניתוח של חמש שעות".
איך הוא נפצע?
"הם הגיעו עשרה חבר'ה לקיבוץ חולית, אחרי שמישהו מהקיבוץ יצר קשר. זאת לא הייתה משימה מוגדרת. פשוט תגיעו, תחתמו על נשק וצאו לדרך. השער של הקיבוץ היה הרוס. הם התחילו לסרוק את הבתים ופתחו עליהם באש. הוא וחבר נוסף נפצעו. הוא היה במצב מאוד קשה. מישהו צעק 'חובש חובש', ובעלי אומר לו 'אני חובש', ותדרך אותו איך לעצור את הדם. הטנקיסטיות שהסיפור שלהן כבר פורסם בתקשורת הגיעו, הן פרצו את השער של חולית ולקחו אותו על הרכב הצבאי. הם חברו למד"א באופקים ומשם הוא פונה לסורוקה. הוא קיבל כדור בגב, בעמוד השדרה. היה לו חזה אוויר, ובאמבולנס הפרמדיק הציל אותו כשהכניס לו צינור נקז. היינו ארבעה ימים בטיפול נמרץ ויצאנו לשיקום".
"אני אוספת את עצמי ואז נשברת שוב. אוספת שוב, ונשברת שוב"
במשך ימי השיקום סבל א' מסיבוכים שונים כמו נוזלים בריאות וחום מאוד גבוה, שבעקבותיהם הובהל לבית החולים מאיר. משם הוא חזר שוב לשיקום. "אנחנו כבר שלושה חודשים פה. מ-11 באוקטובר. בהתחלה הייתי מאוד זקוקה לדד-ליין, לדעת מתי יוצאים הביתה, ואז ראיתי סרטון של מישהו שאמר שהוא לא יוצא מפה עד שהוא לא עומד על הרגליים", אומרת מיטל. "באותו רגע עשיתי סוויץ' במוח. הבנתי שזה לא חשוב מתי יוצאים, אלא איך יוצאים. גם אם זה ייקח עוד חצי שנה, אני משחררת. המטרה היא לצאת מפה במצב הכי קרוב למה שהוא היה לפני. הזמן פה לא פקטור. כשזה קרה לו הוא חשב שימות, הוא אמר 'אשתי תהרוג אותי שמתי לה בחגים'."
איך אתם עכשיו?
"כרגע הוא עדין משותק מהחזה ומטה. הידיים מתפקדות. הוא יוצא לשבתות, זה מאתגר אבל שווה את זה. זה ללמוד הכל תוך כדי תנועה. כל יום שעובר אנחנו לומדים איך לעשות את זה. יש מעטפת מאוד גדולה של המשפחה, של הקהילה, של החברים במילואים, אבל בסוף זה אני ובן זוגי. לפני כמה ימים נסעתי לצימר כי הרגשתי שאני צריכה רגע להיות אני, בלי שום דאגות. רק אני לבד. זה בא בגלים. אני נשברת ואז אני אוספת את עצמי ואז אני נשברת שוב ואוספת את עצמי שוב. החודש הראשון היה ממש קשוח, כי גם המלחמה הייתה בעיצומה, והרגשתי שכל תחושת הביטחון שלי התרסקה. בן הזוג שלי, שהוא העוגן של החיים, פצוע. פתאום אני זאת שצריכה להחזיק בהגה, ואין אמא ואבא בבית, יש רק אמא. ואני בוכה ליד הילדים ואני בוכה לידו, אני בוכה הרבה.
"שמעתי ברכבת בדרך שיר של יסמין מועלם ולא הפסקתי לבכות מהמילים: 'בסוף זה רק אנחנו בחדר, מה עברנו בשנה זה כמו עשר... בסוף יהיה טוב, הפרחים ישובו לפרוח, גם אם יש עוד דרך לעבור, גם מתוך החושך יידלק האור'.
"עדין אין פרוגנוזה לגבי ההמשך. כל פעם שאני מתרסקת אני אומרת לעצמי שהוא היה קרוב ללא להיות פה, אבל הוא פה, והידיים חזרו לתפקוד ויהיה בסדר. צריך להתרגל לדברים ואנחנו עדין באמונה שייצא מפה על הרגליים. זה מה שמחזיק אותי. הידיעה שהוא פה. זה מקום מדהים וכל פעם שאנחנו פה אני מרגישה שאנחנו באיזה יקום מקביל לעולם. פתחתי קבוצת וואטסאפ לנשים פה, עם אופציה לקבוצת תמיכה".
אתם מוכנים לשינוי חיים של 180 מעלות?
"אנחנו מקווים שזה לא יהיה שינוי של 180 מעלות. החיים שלנו כבר השתנו. אנחנו לא יודעים איך נצא מפה, והשיקום לא מסתיים כשנצא מפה. החיים התהפכו אל תוך עצמם. בשבת הראשונה שהוא הגיע הביתה, זאת הייתה שבת ראשונה שהיינו כולנו בבית, ואמרתי לו שאני מרגישה בטחון. הוא לא הבין ואמר לי: 'איזה בטחון? אם קורה משהו אני לא יכול לעשות כלום', אבל זה לא משנה העובדה שכשהוא בבית משהו בי נרגע. הבית שלנו נגיש לגמרי. כעובדת סוציאלית עבדתי עם אזרחים ותיקים שהיו תקועים בבית כי לא הייתה נגישות, וכשעיצבתי את הבית שלנו נגיש יותר חשבתי כמובן על ההורים, לא עלינו".
"המקום הנפשי הזה, שהיית פסע מלמות, משנה את כל התמונה"
נחמי קרסנטי, 37, היא מורה למתמטיקה באולפנה. בעלה, י', הוא מנהל מתנ"ס, והוא משרת ביחידה מיוחדת במילואים. יש להם חמישה ילדים, והם מתגוררים בנריה, יישוב דתי לאומי במערב בנימין. באותו יום של שמחת תורה, י' היה בבית הכנסת ונחמי הייתה בבית. בתשע בבוקר הוא כבר נכנס לארוז תיק למילואים. ההנחיה הייתה להישאר בבתים, ושמי שיכול שיסתובב עם נשק, תוך שהמועצה הקפידה לשלוח עדכונים לטלפונים של התושבים.
"אנחנו לא אזור של טילים", מספרת נחמי. "אצלנו החרדה הייתה מחדירת מחבלים, והקושי היה להרגיע את הילדים. הגדולה בת 15, יש לנו ילד בן 13 וחצי על הרצף הגבוה, בת 12, בת 8 והקטנה בת 5. באותו אחר הצהריים, הילדה שלי בת שמונה שאלה 'אבא הולך למות?'. אני לא חושבת שהיא הבינה מה קורה, אבל זאת החרדה שלה. גם הבן היה מאוד בחרדה. כולם היו בלחץ, כל אחד בשלו. ידעתי שהוא נלחם, לא ידעתי איפה הוא. אחים שלו ידעו שהוא בבארי. הבנו שיש בלגן, אבל לא ממש ידענו מה קורה. הייתי בחרדה מטורפת, אבל ניסיתי לשדר עסקים כרגיל; להוריד את הקישוטים מהסוכה, להיות עם הילדים.
"בארבע לפנות בוקר התקשר חמי, ואמר לי שהוא מחוץ לבית. בעלי צלצל אל אבא שלו וביקש שיגיע להודיע לי שהוא פצוע. הבנתי שאם הוא הודיע בעצמו, המשמעות היא שהוא בסדר, אבל למרות זאת הדופק שלי היה על 200. הוא אמר לי שהוא נפצע ברגל. השעה ארבע בבוקר ואני חסרת אונים. הערתי את הגדולה שלי שתשמור על הילדים, הגעתי לבית החולים עם חמותי, וחיכינו שלוש שעות שהוא ייצא מניתוח. לא יצא אלינו רופא להסביר מה קורה כי הרופאים עברו מניתוח לניתוח. על צג הטלוויזיה היו רשומים מספרי הניתוחים ללא שמות. אלה היו כמה שעות מורטות עצבים, עד שהוא יצא מהתאוששות. הם היו נהדרים בסורוקה, אבל הם התמודדו שם עם לחצים מטורפים. בשל מסוים עברנו מסורוקה לבלינסון כדי להיות יותר קרובים למרכז".
איך הוא נפצע?
"המשימה שלהם הייתה לחלץ בני ערובה בבארי. באחד הבתים האחרונים הגיע גל שני של מחבלים, ואחד מהם פצע אותו ואת חבר שלו. הוא שכב שם מדמם. המחבל המשיך לרסס, והוא היה בטוח שאלה הרגעים האחרונים של חייו, כי אף אחד לא יחלץ אותם. בנס הגיע רכב שהביא אספקה וחילץ אותם, אחרי שהצליחו לנטרל את המחבל. הוא נפצע בשלוש, ובארבע כבר היה בסורוקה. ירו לו בשתי הירכיים. עצם מרוסקת, השתלת בורג, מלא תפרים וכאבי תופת. המקום הנפשי הזה, שהיית פסע מלמות, משנה את כל התמונה. זה לא מובן מאליו".
איך את מתמודדת?
"הדבר האחרון שמתאים לי זה להיות בלעדיו, לתפקד בלעדיו. הוא העוגן שלי. אני מאוד תלויה בו, מאוד נשענת עליו. לפני שלושה חודשים התחלתי מסע של להתחיל חיים מחדש. פתחנו רק שנינו קבוצה שקראנו לה "לומדים ללכת". היה ברור לנו שאנחנו ננצח את זה. הוא מאושפז במחלקה לשיקום שדרה, מוגדר כפצוע בינוני. אף אחד לא מתחייב לזמנים, ולמתי הוא יחזור ללכת. עכשיו הוא לומד ללכת מחדש. כרגע עם קביים, הרבה על כיסא גלגלים. הוא מגיע הביתה בשבתות, ואנחנו מסתדרים. כל אחד מהילדים לקח לעצמו תפקיד אחר. הגדולה לקחה תפקיד של לתפעל ולעשות. כל הנוער ביישוב התארגן.
"הבן שלי הסתגר מאוד, בת ה-12 מבלה המון עם חברות. והקטנות בבית. זה בעיקר לנסות לייצר כמה שיותר שגרה. קיבלנו המון מעטפת, ממש מכל מקום. קשה לבוא בהתחלה לבית לוינשטיין, אבל לאט לאט לומדים את המקום. הם החזירו את בעלי לחיים, לתפקוד. הוא מקבל טיפול רגשי מהיום הראשון שהגענו לכאן. והעובדת הסוציאלית בבית החולים הייתה הראשונה שנתנה לי להבין שגם המטפל זקוק לתמיכה רגשית".
חוששת?
"כן מאוד. אנחנו לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. בהתחלה הייתה תחושה שהכל התפרק, ועכשיו אנחנו אוספים את הכל מחדש. הזוגיות נשברה, ההורות נשברה, העבודה, החברות. זה שבר תהומי. לא הרבה יותר מזה שבעלי נפצע ויחיה כמה חודשים עם מוגבלות פיזית. הפציעה הזאת משפיעה על הרבה מאוד מעגלים. יש כל כך הרבה דברים שמתערערים מהבסיס. יש בי משהו שרוצה כבר להיות שנה מהיום. זה פגע לי בנקודות שלא חשבתי שאצטרך להתמודד איתן. מקומות שאני לא מכירה. פתאום אני בתפקיד השני: להזמין טכנאי, כל מיני טיפולים. פתאום אני נוהגת בכמויות שלא נהגתי, דברים שלא טיפלתי בהם עד היום. כל האחזקה הפיזית והרגשית של הילדים, אני מכילה ומחבקת. אם תישאלי אותו, מבחינתו מחר הוא נכנס לעזה. הוא מחזק פה את כולם ודואג לכולם. בחודש הראשון לא אכלתי כלום, אחר כך היה יותר טוב ועכשיו לקראת השחרור אני שוב אוכלת פחות. נוצרו פה חברויות נפלאות. זכיתי בבעלי מחדש. אני עוברת פה תהליך".
למרות הקושי, נחמי ומיטל הן נשים אופטימיות. הן מבינות את המשמעות של לדעת מה הן צריכות, וגם לבקש עזרה ללא היסוס. למיטל יש צמיד עם הכיתוב "מזמנת טוב", יש לה שרשרת עם הכיתוב "הכל בעיתו" וטבעת שהכינה לעצמה עם הכיתוב "לנשום". "אני באמונה שמה שצריך לקרות יקרה. הוא עובד קשה ואני מאחורי הקלעים, תומכת ונושמת", היא אומרת. "מהיום הראשון, כל הצעת עזרה אני לוקחת בשתי ידיים, ואני כבר יודעת לדייק את הצרכים שלי. זה מאוד חשוב, לדעת מה מתאים לנו ומה לא. איזו עזרה צריך ואיזו לא. לדעת לקבל. כי אם אני אגיד 'אני חזקה. אני לא צריכה', אני פשוט אשבר בסוף. המסר שלי הוא לדעת לקבל עזרה. זה לא אומר שאת חלשה. להפך, את חזקה, את צריכה עזרה ואת תיקחי אותה בשתי ידיים. אני מתמקדת במה ששלנו, ואנחנו אופטימיים. יש לי בן זוג בחיים, יש לי עם מי לדבר, יש מי שנמצא איתי".