יום שגרתי בהמכללהּ, בית ספר חברתי לנשים במצבי זנות ואלימות החוזרות לעולם העבודה, המפעיל הכשרות מקצועיות במגוון תחומים וליווי תעסוקתי. אנחנו לפני סמסטר חדש של לימודים, ובינתיים מתקיימות בשני הסניפים, בחיפה ובתל אביב, פגישות היכרות עם סטודנטיות חדשות שבאות להירשם, נוסף לוותיקות שכבר התחילו את הדרך. בשעות אחר הצהריים אני מתעדכנת עם שותפתי איריס שטרן לוי במאורעות היום. המציאות לימדה אותנו מהר מאוד כלל ברזל - כשמדובר בנשים שהתמודדו ומתמודדות עם מצבי קיצון בלתי נתפסים, סביר להניח שהיחס בין זוועות לבשורות יהיה לטובת הראשונות.
לצערי, נתיב השיחה ברור מיד בהתחלה. סטודנטית שלומדת בהמכללהּ, עברה אונס קבוצתי אכזרי בזמן משמרת בזנות. הלימודים שבדיוק התחילה,שהדליקו לה ניצוצות בעיניים ושבהם הצליחה כל כך, ייאלצו לחכות. יש לה כרגע דברים דחופים יותר לטפל בהם. לצערי (2), זה לא מקרה יוצא דופן. זאת המציאות. כל סטודנטית הלומדת בהמכללהּ, היא עולם שלם מלא ומיוחד בפני עצמו. אך יש מאפיינים והתמודדויות משותפים: פוסט טראומה מורכבת, חיי הישרדות, אלימות ופגיעות מיניות בעבר ובהווה, חובות ועיקולים, לא פעם ללא חשבון בנק, גידול ילדות וילדים לבד ללא תמיכה. חלקן לא דוברות עברית ובטח שלא יודעות קרוא וכתוב, חלקן נחטפו ונסחרו והן מתמודדות עם הטראומה הרחק מביתן וממשפחתן. אנחנו פוגשות כל יום עשרות נשים פצועות בנפשן ובגוף שלמרות הכל נלחמות על חייהן מדי יום. בהמכללהּ הן לומדות שהמצב והסבל שלהן לא באשמתן, אלא בגלל איך שהחברה מתייחסת לנשים.
בהקשר הזה, כולן שוות בפני החברה וכולן מקבלות יחס רע מאוד. זוהי אינן מציאותן הפרטית של הסטודנטיות הלומדות אצלנו. תסתכלו סביב, נשים נפגעות בכל מקום. בשנה האחרונה כולנו בחיפוש אחר מרחב מוגן להסתתר בו עד שהסכנה תחלוף, אבל לנשים אין אף פעם מרחב מוגן מאלימות - משום שנשים מכל האזורים, המעמדות המקצועות והגילים נפגעות מדי יום פגיעות אקוטיות ברחוב, במועדון לילה, בכל מקום. גם המקומות שאמורים להגן עלינו רחוקים מלהיות מרחב מוגן: מהדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית עולה כי 81 אחוז מהתיקים המוגשים לפרקליטות על עבירות מין - נסגרים ללא כתב אישום. בפער צמוד, אחוז התיקים שהוגשו למח"ש על עבירות מין מצד שוטרים שנסגרו ללא כתב אישום עומד על 91 ו-88 אחוז מהתיקים המוגשים למח"ש על עבירות מין מצד שוטרים נסגרים ללא חקירה. סליחה, אני רק קלישאה, אבל אחר כך גם נשאלת השאלה "למה לא התלוננת?".
אלה לא הגופים היחידים שבהם המטרה פוספסה. ממחקר שנערך לבקשת משרד הבריאות על ידי מכון ברוקדייל עולה כי 37 אחוז מהנשים חוו פגיעה מינית ממטפל במערכת הבריאות, אותה מערכת שאליה נשים פונות כדי להיות בריאות. מיותר לציין כי חלק גדול מהנשים (32 אחוז) דיווחו כי ויתרו על טיפול רפואי בעקבות הפגיעה.
עלייה של 67 אחוז במספר הפניות לרווחה
המלחמה שמחלישה את היכולת הכלכלית ומגבירה את סף העצבים, הלחץ והפוסט טראומה בוודאי לא משפרת את מדד הביטחון האישי של נשים: ישנה עלייה של 67 אחוז במספר הפניות לרווחה בנוגע לאלימות כלפי נשים ביחס לאותה תקופה שנה שעברה, וההערכות היא שהפניות יעלו בצורה חריפה. מספר רישיונות הנשק הפרטי שאושרו על ידי המשרד לביטחון פנים בשנת 2023 הוא יותר מפי שלושה ממספרם בשנה הקודמת, ומידת הפיקוח מזערית וחסרת אחריות. נשים רבות חוששות לחייהן ולחיי ילדותיהן וילדיהן בביתן, ולא ממש משנה אם יש להן ממ"ד קרוב. לצד אלה שחוששות להירצח, יש את אלה שנרצחו - 30 במספר והשנה עוד לא הסתיימה. לנשים אין מרחב מוגן מאלימות.
האלימות והפגיעות בסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ וכלפי כל אישה באשר היא, הנן רחבות ושקופות: גם יוקר המחיה שאינו מאפשר לנשים להזין את ילדיה ומוותרות על ארוחתן עבורן; גם שוק השכירות, האכזרי במיוחד כלפי אמהות יחידניות - בראש 86 אחוז מהמשפחות היחידניות עומדת אישה, נכון לשנת 2022; גם התקציב המתרגש עלינו, שיפגע בעיקר בנשים בכל כך הרבה דרכים כדי לממן את המלחמה; והעובדה שנשים סובלות מתת ייצוג במוקדי קבלת ההחלטות, שם נגזר האופן שבו יתנהלו חיינו ועד כמה בטוחות נרגיש.
"כולן שוות בפני החברה וכולן מקבלות יחס רע מאוד. זוהי אינן מציאותן הפרטית של הסטודנטיות הלומדות אצלנו. תסתכלו סביב, נשים נפגעות בכל מקום"
"כולן שוות בפני החברה וכולן מקבלות יחס רע מאוד. זוהי אינן מציאותן הפרטית של הסטודנטיות הלומדות אצלנו. תסתכלו סביב, נשים נפגעות בכל מקום"
עבור נשים רבות - סטודנטיות, מתנדבות ונשות צוות – המכללהּ היא מרחב מוגן, בועת הגנה שאליה נשים מגיעות כדי לפעול יחד אחת בשביל השנייה. הסטודנטיות מגיעות מדי יום, אוכלות, לומדות, רוקמות חברויות וחלומות וצוברות הצלחות קטנות לצד גדולות. באחד הימים סיפרה לנו אחת מהן: "המלחמה, האזעקות כל הפחד הזה עושים לי רע! תוך כדי תנועה, תוך כדי המערבולת הרגשית שאני עדיין נמצאת בה, הלכתי לעבודה החדשה שלי, כי לא מעניינת אותי המשכורת החודשית. הלכתי כדי לעזור לעצמי, לנפש שלי. אני כותבת את הדברים בדמעות, כי הילדה הקטנה שבי התעוררה עם כל הטריגרים והחרדות. אני יודעת שזו תקופה וגם היא תעבור, הזנות שהייתה, האלימות, החרם המשפחתי והחברתי. כמו גיבורה עברתי והצלחתי להתקדם ולא לחיות שם, אז גם התקופה הזאת תעבור".
הסטודנטיות הלומדות בהמכללהּ נלחמות כנגד כל הסיכויים כשברקע תלים של תלאות כדי לבנות לעצמן חיים מיטיבים ועצמאיים, ולפעמים נראה שהתשובה לכל האלימות והאטימות מסביב למצבן של נשים ובכלל כחברה היא ההתמדה שלהן, למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים. הסטודנטיות הללו נותנות השראה, משמשות דוגמה ומספקות לכולנו תקווה - שהמקום שאנחנו חיות וחיים בו יכול להיות טוב והוגן יותר.
*טל חמווי היא מייסדת מנהלת שותפה, עמותת המכללהּ