פרחאן אלקאדי, החטוף שחולץ על ידי כוחות צה"ל והשב"כ משבי החמאס אחרי 326 ימים, השתחרר אתמול (רביעי) מבית החולים סורוקה. "עם הגעתו לחדר הטראומה צוותים רב מקצועיים ייעודים העניקו לו טיפול: צוות רפואי, צוות אחיות, תזונאית וצוות עו"סים", נכתב בהודעת בית החולים. עוד הם הוסיפו כי "פרחאן הגיע לבית החולים במצב כללי יציב והוא משתחרר לאחר שעבר בדיקות רפואיות וטיפול המותאם למצבו. הוא ימשיך במעקב רפואי בקהילה".
כעת, פניו של פרחאן מופנות להמשך שיקום, הן פיזי והן נפשי. במשרד הרווחה מסבירים כי פרחאן בן ה-53 ומשפחתו מתגוררים בסמוך לעיר רהט, באזור שאינו מוכר על ידי המדינה, ולכן עובדי מועצה אזורית אל קאסום הם שמעניקים למשפחה את הסיוע.
"חשוב לנו שהמשפחה תדע שברגע שהם יצטרכו נהיה שם"
עבד אלחמיד אבו רביעה, מנהל אגף הרווחה במועצה אזורית אלקסום ועובד משרד הרווחה, מספר בריאיון ל-mako בריאות על ליווי המשפחה בחודשים האחרונים עד לרגע המפגש המרגש לפני יומיים. "צוות האגף סייע ותמך במשפחה מאז אירועי 7 באוקטובר. למשפחה היה קשה מאוד לאורך התקופה האחרונה, הם לא רצו להיחשף ולדבר בתקשורת. הייתי אצלם בבית, נפגשתי עם בני המשפחה והם היו בהלם מהאירועים, אבל החזיקו בתקווה שפרחאן יחזור בחיים. למרות האופטימיות, אף אחד מהם לא חשב שיהיה לפרחאן קל לשרוד בשבי, והם לא ידעו אם באמת יש סיכוי אחרי כל מה שקרה שהוא יחזור בחיים". אבו רביעה מוסיף כי "ברגע שהודיעו למשפחה על החילוץ הייתה שמחה גדולה. כל מי שמכיר אותם, קרובי המשפחה, האנשים ממטה משפחות החטופים, כולם הגיעו ישר לבית המשפחה לברך אותם, ונחשפנו גם לריצה של המשפחה בבית החולים לקראת המפגש עם פרחאן, שזו הייתה ריצה של אושר שקשה לתאר את המשמעות שלה".
הדבר הכי נכון זה לתת לפרחאן קודם כל את הזמן להרגיש את הכאב ולעבד את האירועים, ולאט לאט לגשת לזה ולטפל"
עבד אלחמיד אבו רביעה, מועצה אזורית אלקסום
במשרד הרווחה נערכים כעת להעניק למשפחה סיוע, ככל שתזדקק לו. "אנחנו זמינים עבורם, אם לצורך סיוע פסיכולוגי או רגשי, סיוע כלכלי, וכן עזרה במיצוי זכויות מול הביטוח הלאומי", אומר אבו רביעה, ומדגיש כי המשרד יודע לזהות גם את הצרכים הדרושים לילדי המשפחה, לרבות מענים ופתרונות למשפחות בדואיות שלרוב כוללות יותר מאישה אחת.
לדבריו, לצוות האגף חשוב להיות זמינים עבורם, אך גם לתת להם את המרחב לעכל את האירוע. "כבר ביום החילוץ הגיע עובד סוציאלי מטעמנו לבית החולים, אבל הוא בעיקר צפה מהצד. חשוב לנו שהמשפחה תדע שברגע שהם יצטרכו אנחנו נהיה שם".
אבו רביעה מציין כי לרוב לוקח לאירועים זמן לחלחל. "מצד אחד, אין שיקום טוב יותר מאשר הזמן שאתה מבלה בחיק המשפחה, ועבור המטופל זו תחושת הביטחון הגדולה ביותר כשהוא נמצא בבית שלו. מצד שני, ההגעה חזרה הביתה היא גם הרגע שהפצעים מהשבי מתחילים להיפתח, וכך גם כל הרגשות שנדחקו בחודשים האלה, הפחדים, הכאב, הבעיות. זה כמו לוחם שעבר תקופה ארוכה בשטח והצליח לשרוד למרות העייפות והפציעות והתנאים הירודים, ואז הגיע הביתה והוא פשוט מתמוטט וצריך להתאפס כדי לחזור לעצמו. הדבר הכי נכון זה לתת לפרחאן קודם כל את הזמן להרגיש את הכאב ולעבד את האירועים, ולאט לאט לגשת לזה ולטפל". הוא מדגיש כי אף שנראה שפרחאן מתקשר ומתפקד, מתחת לפני השטח הדברים נראים אחרת. "זה לא ייקח יום או יומיים. שמענו אותו מדבר עם ראש הממשלה והנשיא, וזה מרגיש כאילו הוא פה ומאופס, אבל זה עוד ייקח זמן. לדבר הוא יודע, להודות הוא יודע, אבל יש עוד רגשות קשים שיתחילו להתעורר כשיחזור הביתה".
לדבריו, בניית פרוטוקול השיקום מושפעת גם מההבדלים התרבותיים. "זו משפחה בדואית שמרנית, שחיה בתנאים פיזיים קשים. הם לא מתגוררים ביישוב או בשטח עירוני. אין להם חיבורים לחשמל, למים, לתשתיות, והם גם פחות אוהבים לדבר על הצרכים והתמיכה שהם צריכים באופן פומבי. הבדואים במסורת שלהם לא מדברים על הרגשות שלהם בשיחה טיפולית אחד על אחד. בהיסטוריה שלהם הם חיו חיים של הישרדות, וזה נמצא כבר בגנים שלהם לעבור דברים קשים אבל להמשיך הלאה, וזה בולט בייחוד אצל הגברים, שמרגישים צורך להפגין את החוזק, שהם שורדים, ושהם לא צריכים עזרה".
עם זאת, אבו רביעה מדגיש כי מאז תחילת המלחמה ליווה האגף כמה משפחות בדואיות שספגו אבידות, וחלקן דווקא שיתפו פעולה. "עצם זה שאנחנו אמונים על סודיות, ואנחנו מגיעים מוכנים, עם שפה ועם חיבוק ויכולות מקצועיות, מעניק להם לפעמים את הפתיחות לשתף ולדבר, גם אם זה לא קורה בשיחה הראשונה או השנייה, ולעיתים רק אחרי סדרה של שיחות".