כולנו חשים בכאב, אך נראה שלא באותה הצורה. אחד הגורמים שמשפיעים על חישת הכאב הוא מין האדם: יש כאבים כרוניים ששכיחים יותר אצל נשים, למשל מיגרנות, וכאבים שנפוצים יותר אצל גברים, למשל שיגדון, סוג של דלקת מפרקים. הסיבה להבדל הזה אינה לגמרי ברורה, וייתכן שחלק ממנו נובע מפעילות שונה של המוח אצל גברים ונשים, ומהורמוני המין השונים של כל מין. עם זאת, ייתכן שהשוני מתחיל עוד לפני שהמוח מנתח את הכאב, כשהגוף בא במגע עם הגורם שמעורר את הכאב.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפעמים אנו נוגעים בטעות בעצם חם, למשל סיר חם או מגש שיצא מהתנור. מייד אחרי שידנו באה במגע עם מקור החום, מידע על אודות הטמפרטורה הגבוהה שלו עושה את דרכו מהיד אל מוחנו ומתפרש אצלו בתור תחושה של כאב. בזכות התחושה הלא נעימה הזאת אנו יודעים למשוך את היד ולהימנע ממגע ממושך עם הגורם המסוכן, שעלול להזיק לגופנו או לפגוע בשלמותו.
אנו חשים את הכאב באמצעות קולטני אזעקה או נוסיספטורים (nociceptors), שהם תאי עצב שנמצאים בעור, בשרירים, במפרקים ובאיברים פנימיים רבים. הקולטנים האלה מגיבים לגירויים חיצוניים, למשל טמפרטורה קיצונית או לחץ חזק, ומאותתים למוח על נזק אפשרי. מחקר חדש מצא הבדלים בפעולתם של קולטני האזעקה אצל זכרים ונקבות. ייתכן שההבדלים האלה תורמים להבדל בין המינים בתחושת הכאב.
כואב, אבל שונה
המחקר בדק את סף ההפעלה, היבט חשוב בהפעלתם של קולטני האזעקה. קולטני האזעקה נחשפים כל הזמן לגירויים בעוצמות שונות ועדיף שלא יגיבו בעוצמה לגירוי שאינו מסוכן. את המגע של החולצה בעורנו, למשל, אנחנו לא חווים בתור כאב, בניגוד למכה חזקה שנקבל מרגל של שולחן שנתקלנו בו. סף ההפעלה של הקולטן הוא רמת הגירוי שמעבר לה המוח יזהה את הגירוי בתור מכאיב ומסוכן. כשסף ההפעלה של הקולטן נמוך, אנו מרגישים כאב בתגובה לגירויים בעוצמה נמוכה. מחקרים קודמים מצאו שאצל נשים סף ההפעלה נמוך יותר מאשר אצל גברים, ואולי בגלל זה גירויים מכאיבים להן יותר.
סף ההפעלה של הקולטנים אינו קבוע. דלקת או נזק לרקמת הגוף עשויים לשנות אותו, וכך גם חומרים שהגוף מפריש. למשל, מחקרים מצאו שאצל נקבות מכרסמים, סף ההפעלה של קולטני הכאב יורד אחרי החשיפה להורמון פרולקטין שמופרש מבלוטת יותרת המוח ומעודד ייצור חלב אצל נקבות. אצל זכרים, פרולקטין משפיע על רמות הטסטוסטרון ועל ייצור של זרע, ובשני המינים הוא חשוב גם לתגובה החיסונית. חומר נוסף, אורקסין B, מופרש במוח ומשפיע על סף ההפעלה של קולטני האזעקה.
לאור הממצאים האלה, החוקרים רצו לבדוק אם החומרים המוזכרים משפיעים בצורה שונה על הפעלת קולטני האזעקה אצל כל מין. הם לקחו רקמות מגופם של עכברים, קופים ובני אדם משני המינים, הוסיפו להן פרולקטין ובדקו באמצעות אלקטרודות את ההפעלה של קולטני האזעקה שמאותתים על נזק לעמוד השדרה. הם חזרו על התהליך עם אורקסין B. מהניסוי עלתה תופעה מעניינת: אצל כל החיות שנבדקו, פרולקטין השפיע על הפעלתם של קולטני הכאב אצל נקבות – אך לא אצל זכרים. אורקסין B, לעומת זאת, השפיע על הפעלתם של קולטני האזעקה אצל זכרים – אבל לא אצל נקבות. כלומר, מהמחקר עולה שיש הבדל מהותי בין זכרים לנקבות בתפקוד של קולטני האזעקה.
רפואת כאב אישית
המחקר הוא אומנם בסיסי, אך לממצאיו יש משמעות חשובה: אם קולטני האזעקה מתפקדים אחרת אצל זכרים ונקבות, אולי כדאי להתחשב במינו של המטופל כשתוהים אילו משככי כאבים לספק לו ולאיזו מטרה. ייתכן שההבדל בהשפעה של חומרים שמופרשים בגוף על קולטני האזעקה יהיה משמעותי גם בטיפולים ארוכי טווח במחלות מכאיבות. מחקר נוסף בתחום עשוי לעזור לנו להבין איך נוצרת תחושת הכאב בגוף וכיצד אפשר לשלוט בה, ואף לעצב רפואה שתהיה מותאמת יותר למין המטופל, כך שכל אחד ואחת מאיתנו יקבל את הטיפול המתאים ביותר לו – או לה.