אורלי רפאל, אחות ומנהלת סיעוד בחדר ניתוח במרכז שניידר לילדים כבר 13 שנה, חיה ונושמת ילדים ועושה הכל כדי לעזור להם לחיות ולהיות מאושרים.
איך הגעת לתחום?
"גדלתי בצפת. בילדותי הייתי מאוד פעילה בתנועת הנוער, ושאבתי ממנה ההמון ערכים של נתינה ועשייה למען הזולת. כשהתבגרתי החלטתי ללמוד סיעוד. באותה תקופה היה מחסור באחיות חדרי ניתוח אז החלטתי לצאת לקורס הסמכה בנושא בתל השומר. עבדתי 8 שנים בבילינסון ומשם עברתי לשניידר ומוניתי לאחראית חדר ניתוח".
לא חששת לעבוד עם ילדים?
"למען האמת די היססתי. היו לי שני ילדים קטנים בבית. בתחילת הדרך היה לי מאוד קשה, בכיתי המון ולא ידעתי אם אוכל לעמוד בזה. בעבודה הזו את נחשפת לכל האמת ולפעמים היא מאוד קשה. אני חושבת שהאיזון והאופטימיות שמגיחה מידי פעם מאפשרים לך להישאר שפויה בתחום. מצד אחד יש מקרים מאוד קשים של ילדים שנמצאים במצב לא טוב, ומצד שני יש גם הצלחות ומקרי ריפוי משמחים של ילדים שמגיעים עם מום או עם תופעה שניתנת לטיפול. העובדה שחיים של ילד ומשפחה שלמה משתנים מיד אחרי ניתוח מאוד מעודדת. לא מזמן נכחתי בניתוח של ילד שהגיע חרש ועבר השתלת מכשיר באוזן שאפשרה לו לשמוע. עולם שלם נגלה אליו לפתע - יש הרבה רגעים טובים כאלה, וזה שווה את כל הרגעים הקשים".
עוד ב-mako בריאות:
>> הורידה מרכיב אחד מהתפריט ונפטרה מהאקנה
>> מצאנו את התרגיל שהכי שורף קלוריות
>> זו הסיבה העיקרית לריח רע מהפה
ספרי על מקרה שריגש אותך במיוחד
"לפני עשר שנים הגיע אלינו ילד בן 10 לצורך השתלת לב. הוא סבל מאי ספיקה לבבית וחיכה לרגע הזה שנתיים. הוא היה במצב לא טוב שלא אפשר לא להסתובב בחוץ, לשחק, לטייל. מצב הרוח שלו היה בקרשים. זו הייתה ההשתלה הראשונה מהסוג הזה בשניידר. כשהחל תהליך הניתוח, כולם התגייסו לעזור. עובדים שלא היו במשמרת הגיעו מהבית, כל האחיות במחלקה, אחיות, עובדים סוציאליים, מרדימים. הגיע אפילו צוות מיוחד מבילינסון שהיה מיומן בניתוחים מהסוג הזה כדי לתרום מהידע שלהם. אני דאגתי לכל הציוד, לתרופות, לתיאומים, להבאת האנשים הנכונים לשטח. זו הפקה שלמה. כיום הילד לומד בבי"ס רגיל ונמצא במעקבים. הוא קיבל את החיים שלו במתנה. כשמגיע ילד להשתלה, זה תמיד אומר שיש גם ילד מת שתורם איבר. יש תמונה אחת שלא תצא לי מהראש לעולם – אותה ילדה עם תלתלי זהב יפיפיים ששכבה על מיטת הניתוח ללא רוח חיים, לאחר שהוריה החליטו לתרום את איבריה. ראיתי איך האחיות מסרקות לה את התלתלים ומסדרות אותה לאחר הניתוח כדי שהגופה תישמר ככל שניתן. התמונה הזאת של התלתלים נשפכים מהמיטה הלבנה יישאר חקוק בזיכרוני לנצח".
איך בכלל אפשר לעמוד במצב כזה?
"אנחנו חיים את זה. זו העבודה שלנו. אבל למרות כל הדברים שאת רואה, תמיד יהיו רגעים קשים שנאלץ להתמודד איתם וגם נזיל דמעה. גם אנחנו בני אדם".
מה את הכי אוהבת בעבודה שלך?
"להיות אחות זו אחריות מאוד גדולה. את תמיד הולכת צעד אחד לפני הרופא ומוודאת שהדרך סלולה לעבודה ושאף פעם לא יחסר כלום. לשמחתי, אצלנו הצוות מאוד מקצועי ואנשים מאוד אוהבים לעזור אחד לשני כשצריך. העובדה שאת חלק מהדבר הזה ומרגישה שאת גם מצליחה לשמור על חיים של ילדים גורמת לך לקום בכל בוקר מחדש וללכת לעבודה".
מה מתסכל אותך בעבודה?
"העובדה שאין מספיק תקנים, אין מספיק מיטות. כבר שנים אומרים שזה ישתפר. אנחנו עוד מחכים. מצד שני, ההנהלה מאוד מבינה את הצרכים ומנסה לעשות כמיטב יכולתה".
מה מרגיע אותך?
"אולי זה ישמע מוזר: אור השמש. לאנשים שלא עוסקים בתחום זה הכי מובן מאליו, אבל כשאת סגורה כל היום בחדר ללא חלונות וחיה בעולם אחר מזה שמתקיים בחוץ, זה רגע של רוגע. כשאת יוצאת החוצה וקרני השמש מלטפות לך את הפנים, ואת רואה אנשים מדברים, צוחקים, עסוקים – זה עושה לך טוב, את יכולה לצאת קצת מהעולם הלא פשוט שבתוך בית החולים".
איך היית מגדירה את יחס המטופלים כלפי אנשי הצוות?
"אני חושבת שבסה"כ מאוד מעריכים. יש המון מכתבי תודה מצד משפחות שרואות את העבודה הקשה שנעשית. לשמחתי לא נתקלתי במקרי אלימות פיזית במחלקה, אבל באלימות מילולית כן. קשה מאוד לשפוט כי משפחות נמצאות לפעמים במצבים מאוד מלחיצים. קחי למשל מקרה של ילד שמגיע לניתוח, והוא נדרש לצום לשם כך, ופתאום אומרים למשפחה שהניתוח מתעכב, אז הם כועסים כי זה ילד וקשה לו לצום. חשוב לציין אנחנו עושים את מירב המאמצים כדי שמקרים כאלה לא יקרו, אבל תמיד יש מקרים יוצאי דופן. כשנדרש ניתוח מציל חיים לילד אחר, ואין ברירה אחרת - מצב כזה יכול לקרות".
זה נכון שיש הרבה אגו בבית חולים?
"בשניידר רוב הרופאים מומחים בעלי שם, כולם נחשבים מהשורה הראשונה, ולמרות זאת את לא רואה אגו. את רואה בעיקר אכפתיות, מקצוענות והתעניינות בתוך הצוות".
הרגשת פעם שאת רוצה לעזוב?
"אף פעם לא. זה מקצוע מקסים. אפשר לנתב אותו להמון כיוונים לפי תחומי ההתעניינות האישיים. אפשר לעבוד עם ילדים, מבוגרים או אפילו עם אנשים בריאים בקהילה. אני ממליצה על זה בחום".
מה את הכי מעריכה בבית חולים?
"את העובדה שהצוות ילך באש ובמים כדי לעזור לילד ולמשפחה שלו. האכפתיות ללא הפשרות, העובדה שהם ישקיעו את הנשמה גם כשהתוצאה נדונה מראש לכישלון. לא מזמן הגיעה אלינו ילדה שלא היה לה שום סיכוי לחיות – אף בית חולים לא היה מעוניין לנתח אותה כיוון שהיא הייתה בסיכון גבוה מאוד וחששו שלא תתעורר מההרדמה. מנהל המחלקה אצלנו, ד"ר כץ, הרים את הכפפה הזאת והחליט להעביר אותה השתלת כליה, השתלת כבד וגם לתקן מומים בלב שלה. כל הרופאים התגייסו לעזור ולקחו אתו את הצ'אנס הזה. היום הילדה הזאת חיה ונושמת, ילדה רגילה שחיה כמעט ללא דופי. זה אחד הדברים היפים ביותר שראיתי בחיי ואני גאה להיות חלק מזה".