"היי ליבנת, רק רציתי להגיד שחוויית הצילום הייתה וואו. את לא מבינה מה זה עשה לנו...שבוע אחרי והתשוקה חזרה כמעט כמו לפני 14 שנה כשהתחתנו, ממש כמו לפני הילדים". את ההודעה הזו קיבלה ליבנת פרלמוטר, צלמת נשיות, עירום ואינטימיות ומטפלת ברפואה משלימה, מאחד הזוגות שערכה איתם סשן צילומים אינטימיים-אירוטיים. אחרי שעה וחצי של פוזות חושניות למצלמה, בעירום חלקי או מלא, יש להניח שלא מעט זוגות ירגישו התעוררות, ניצוצות חדשים, ואולי גם תשוקה שחזרה.
פרלמוטר, 48, מבת ים, היא לא צלמת קונבנציונאלית. עוד כשלקחה לידה מצלמה בתיכון, הייתה לה משיכה לנשיות ועירום. "זה היה לפני מיליון שנה, עדיין צילמנו במצלמת פילם. היינו צריכים לבחור נושא ולהגיש פרויקט. שלי היה אישה ובד". התשוקה האמנותית שלה הודחקה שנים ארוכות, הודות למורה בתיכון שהכשילה אותה מאחר שציירה עם הידיים במקום עם מכחול. את תחושת הכישלון לקח לה הרבה זמן לשחרר. לפני שבע שנים, כשהייתה צריכה לצלם סרטונים לקליניקה שלה לרפואה משלימה, ניצתה האהבה הישנה שוב, והיא החלה להשתעשע עם המצלמה. "התחלתי לצלם פרויקטים אישיים שלי, כל מיני גחמות. נגיד אישה מלאה בסוכריות יומולדת, או מישהי ביער בלי בגדים, פוצצתי ארבעה קילו קמח בבית בשביל צילומים. אני לא רואה בעיניים כשאני רוצה משהו. בפעם הראשונה צילמתי חברה ברחוב ואמרתי לה להשתטח. מישהו עצר ושאל אם להזמין לה אמבולנס".
היא התחילה להשתמש בצילום ככלי לריפוי עצמי לאחר שאימה נפטרה. "זה היה לפני ארבע שנים. היה לי מאוד קשה. את כל האבל והכאב שלי הבעתי דרך צילום. רק אחר כך גיליתי שקוראים לזה פוטותרפיה. התחלתי לשאול את עצמי מה אני רוצה, וגיליתי שיש לימודי פוטותרפיה, ריפוי דרך צילום. למדתי קורס של שנה ועבדתי גם על עצמי, על הריפוי שלי, דרך הצילומים".
איך למשל?
"שמתי חברה בתוך שק לבן-שקוף, שנראה כמו רחם, והיא כאילו עובר. לקחתי חברה ערומה ליער והשכבתי אותה על השורשים, כאילו אלה השורשים שלי בהתהוות. היה לי אבל מאוד כבד".
החוש האמנותי שלה, והנועזות, קנו לה לאט לאט גם לקוחות משלמים. "זה הלך וגדל לבד", אומרת פרלמוטר, "עוד ועוד רצו שאצלם אותם, וגם בצד שלי, משהו ברגש שלי רצה עוד מהדבר הזה". לצד חששות כלכליים, ומתוך האבל והקושי, היא החליטה שהיא פותחת סטודיו. היא התקינה בו את כל הפנטזיות שלה. "שמתי שם מכשיר שמוציא מים מהתקרה, היה לי חלל עם אמבטיה ופרחים. בניתי מעין חדר שינה סקסי וכהה, היה לי סלון מזהב. מתישהו אירחתי בסטודיו מסיבת צילומים של שני זוגות, הם הביאו אוכל ואלכוהול, זו הייתה ממש חוויה. איכשהו הגענו לעירום. אני עומדת ובגדים נופלים לידי".
איכשהו הגעתם לעירום?
"בסוף אצלי כולם מתפשטים. אל תשאלי איך זה קורה. כולם יודעים שנשארים בלי בגדים. אני מקבלת הכל, מכילה הכל. אני לא שופטת. יש כאלה שבום טראח יורדים הבגדים, ויש כאלה שצריך לקלף אותם. עם חוש הומור הכל הולך".
פרלמוטר הבינה די מהר שזה מה שהיא רוצה לעשות. "רציתי את הקטע החוויתי, את הכוח של הזוגות, ומפה בא הרעיון לעשות צילומי עירום לזוגות בלבד. מי שמכיר אותי יגיד שזה בול אני. כשמשהו מדויק, הוא קורה תיק תק". היא החליטה לקחת את זה שלב אחד קדימה, ולהפוך את הסשן לחוויתי במיוחד. הרעיון היה לערוך את הצילומים במלון, והיא צירפה למיזם ידיד שלה, בעל מלונית להשכרת חדרים לפי שעה, מה שאיפשר לה להציע לזוגות להצטלם בחדר גדול ומפנק עם ג'קוזי. הזוגות מגיעים לחוויה של שלוש שעות, מתוכן שעה וחצי של צילומים, ועוד שעה וחצי שבה הם נשארים עם עצמם אחרי שהיא מסיימת.
היא החליטה שהיא חייבת להגדיר מערכת חוקים נוקשה לסשן הצילומים האינטימי, והיא מחתימה את הזוגות על מסמך שמאשר שהם הבינו אותה. הדבר הכי חשוב, היא אומרת, הוא תיאום הציפיות. "המפגש שלנו מתחיל בשיחה משולשת, אין הפתעות, הכל ברור", היא מבהירה, "זה לא מתאים לכולם, יש כאלה שרוצים עוד משהו. אנחנו מנהלים שיחת ווידיאו ובה אני מסבירה בדיוק מה הולך לקרות. מי שהלב שלו חלש לא יגיע. זה יותר בשביל מי שרוצים קפיצה רגשית ריגושית. זה צילומי אקסטרים, זה לא לכל אחד. מאוד קשה לאנשים בישראל עם עירום". במפתיע, היא אומרת, הרבה פעמים אלה הגברים שלא רוצים ודווקא הנשים שדוחקות.
מה כוללים הקווים האדומים?
"אין מקום לאלימות, רק לאהבה והסכמה מצד שני בני הזוג. דיסקרטיות זו מילת המפתח – זה משהו קריטי מבחינתי. יש כאלה שמבקשים את כרטיס הזיכרון מיד אחרי הסשן והם מקבלים אותו, ויש כאלה שיבקשו ממני לערוך להם את התמונות. אין צילומים של איברי מין, אין חדירה. אני לא מצלמת פורנו, אני מצלמת אהבה, וכמובן שהצלמת לא כלולה בצילומים".
אז מה כן? מבטים ארוכים אחד לשנייה בעיניים, חיבוקים, נשיקות, תנוחות שונות באמבטיה, ממסז' מפנק, רגעים ארוכים של ביחד, גוף אל גוף. אינטימיות מלאה, פיזית ורגשית. "זו שעה שבה לא מדברים על עבודה או ילדים. זאת סיטואציה שהם לא רגילים להיות בה, לעמוד שנייה מול בן אדם, להסתכל בעיניים. זו חשיפה רגשית מאוד גדולה. גם עם בגדים זה לא קל. אבל יש בזה משהו מאחד, משהו עדין ופגיע, וגם מרפא. יש פה משהו מחבר מאוד, יוצר קרבה חדשה, כמו בתחילת הזוגיות. יש גם מישהי שלישית בחדר, ולא לכולם זה קל".
היא מצלמת רק זוגות מעל גיל 30, והתארחו אצלה גם בני 50 ו-60. "אנשים אומרים שזו חוויה מעבר לכל דמיון. מתי יוצא לך לעמוד עשר דקות עם הבן זוג באמבטיה לנשק אותו, או יושבת איתו בג'קוזי ולהפריח בועות סבון?".
את לא חווה שום מבוכה?
"לא, ממש לא. אני 25 שנה רואה אנשים עירומים, כלום לא מפתיע אותי. מבחינתי עירום זה משהו אמנותי, הערצה של הגוף. זה דבר פלאי. כל גוף יש לו את היופי שלו. אני יודעת לדבר עם אנשים, לפתוח אותם, לכוון, לשחרר. זו מתנה שעבדתי עליה מאוד קשה. שנים של טיפול פסיכולוגי כדי לשחרר טראומות ולמצוא אותי, את הצבעים שלי. עבדתי כדי שתהיה לי שמחת חיים, וזכיתי גם לעזור לאנשים אחרים. הלב שלי פתוח, אני מקבלת את כולם כמו שהייתי רוצה שיקבלו אותי".