הבת שלי שוב פרכסה. משהו מפחיד. ושוב לא נכחתי באירוע המטלטל בעצמי, כי אני כירורגית ורוב הזמן נמצאת בבית החולים. בדיוק כפי שפספסתי ולא ראיתי את הצעד הראשון שלה בעולם ועוד אבני דרך, בזמן שאני הייתי בדרך, מחדר ניתוח, למיון או במחלקה, בזמן שהורים אחרים מתמוגגים, מתעדים ומתרגשים מכל רגע קסום שכזה.
אז את ה-PTSD הזה, של ילדה קטנה מפרכסת בידיים חווה שוב בן הזוג שלי ולא אני. שוב אשמה. אשמה על שלא הייתי שם כשהיה צריך אותי. אשמה על שהייתי שם, כשלא היה צריך:
הייתי שם, בבית החולים, בתחילת היריון עם התינוקת שלי, בתחילת התמחות, רוצה כל כך להרשים ולהיות "ראויה", להראות שאני בדיוק כמו שאר המתמחים, אלה שלא נכנסים להיריון ו"דופקים את המערכת". נחשפתי וחשפתי אותה לחדרי הניתוח, עם חומרי ההרדמה המסוכנים בתחילת היריון, לניתוחים שדרשו שיקוף, קרי קרינה בכמות לא מבוטלת, למרות המגן על הבטן והצוואר. לחומרים האיזוטופים בניתוחי השד, שעד היום יש מחלוקת האם מזיקים למהלך היריון או לא.
כל כך רציתי להיות "בסדר", "חיילת טובה", וזה לא עזר לי בכלום. להיפך. הייתי בתחילת היריון ועשיתי תורנויות מעבר לזמן המותר בחוק, כי נראה שכולם עשו כך, אכלתי רע, בעיקר ממתקים ממטופלים נחמדים שהביאו לצוות, כי אין זמן לאכול, לא נחתי והייתי בסטרס קבוע של תחילת התמחות.
מדובר בסטרס ברמות הכי גבוהות שקיים - המחלקה באחריותי, מטופלים שחלקם במצב קשה והכל עליי ואני לא רוצה לטעות כי טעות פירושה לעיתים חיי אדם. כל הזמן על המשמר. סטרס מיתר הצוות והרופאים, בעיקר הבכירים במחלקה, כי בכירורגיה, קצת כמו במערכת יחסים סדיסטית, המתמחה תמיד לא בסדר ותמיד טועה, וגם כשצודק, הוא בעצם טועה, וגם כשפועל נכון, נדיר לקבל את השבח, את המילה המחזקת, אלא רק איפה יכולת בכל זאת לעשות יותר טוב ולא עשית.
כנראה שזה מתאים לאופי הדפוק והמרצה שלי. וכעת הילדה הקטנה והמתוקה שלי מפרכסת, וזו לא הפעם הראשונה, ואולי זה גם באשמתי. ואולי לא, אבל זה לא משנה את תחושות האשמה.
מלווה עוד מטופלת לחדר הניתוח, יש לה סרטן בשד שחזר בצד השני והיא כבר עברה את כל הטיפולים ומכירה הכל. אני מחזיקה לה את היד ושואלת אותה בזמן שהמרדים מכין את ציוד ההרדמה, אם תרצה לשמוע שיר שיעשה לה טוב על הנשמה לפני שנרדמת. היא אומרת לי, רגועה ושלמה עם עצמה: "דווקא יש לי שיר בראש אבל זו התקופה בשנה שבה לא שומעים מוזיקה". אני מתביישת קצת לעצמי ששוב שכחתי מזה, ומחזיקה לה את היד והיא נרדמת בגבורה עם השיר שיש לה בראש.
הניתוח הבא, בחורה צעירה עם פיברואדנומה בשד שבדרך כלל לא מצריך ניתוח, היות וממצא שפיר, אבל הוא כל כך מפריע לה, גם מבחינה אסתטית וגם מפחיד אותה למרות כל ההסברים וניסיונות ההרגעה. כל המשפחה המורחבת מלווה אותה עד לחדר הניתוח, היא בוכה ובהיסטריה ואני, שוב, נותנת יד. כמה שזה פשוט וכמה שזה עוזר!
אני יודעת, כי כשעברתי לידה שקטה בשבוע מתקדם לאחר עוד תורנות ארורה, אחות חדר הניתוח נתנה לי יד מבלי לומר מילה. יד שלא ידעתי שאני צריכה, אבל שמיד החזקתי בחוזקה עד שנרדמתי.
אני שואלת את המטופלת שקצת נרגעה בינתיים עם היד שלי בידה, האם תרצה לשמוע שיר, והיא רוצה: "משהו של עידן רייכל!". אני מייד בוחרת לה שיר מהאלבום הראשון, ועל הדרך משמחת גם את איש הצוות האתיופי שעוזר בחדר הניתוח ונהנה גם מהצלילים המוכרים.
הניתוח מסתיים בהצלחה, אני חובשת את הפצע הניתוחי שתפרתי הכי יפה שיכולה כדי שהיא תצא מרוצה כשתתעורר ותסתכל על עצמה, מכסה בסדין את הגוף הערום וקולטת שכבר הגיע הערב, לא דמיינתי שאעמוד כל כך הרבה שעות על הרגליים אבל מצד שני כך זה תמיד בחדר הניתוח, אתה יודע מתי הניתוח מתחיל אבל לעולם לא יודעים מתי יסתיים, לעיתים ניתוחים פשוטים מסתבכים ולפעמים גם להיפך, ניתוח מורכב הולך חלק להפליא.
כשהאדרנלין מתחיל לשכוך והרגליים מזכירות שהן קיימות וכואבות וגם הרעב חוזר, אני שוב נזכרת שאני בהיריון, ושוב חשופה לכל החרא הזה שאולי מסכן לי את חיי העובר, ושהפעם נשבעתי שאגן עליו בחירוף נפש כי הוא יותר חשוב מהכל.
שוב על חשבון הבריאות שלי ושל הילדים, לא לומדת מטעויות. אני יושבת ליד המטופלת, משגיחה. אני תמיד שומרת על המטופלים שלי עד שיוצאים מחדר הניתוח. עד שמוודאת שהמרדים הצליח להעיר אותם בבטחה, שהטובוס בחוץ, שהמדדים תקינים.
אבל אז, כשנרגעת שהמטופלת שלי בסדר, עולה בי שוב הפחד המוכר, ה-PTSD הפרטי שלי ואני לוקחת את מכשיר הסונר שמשמש בדרך כלל את המרדימים בחדר הניתוח למצוא כלי דם סוררים, ומחפשת דופק. לא רציתי שכל הצוות ידע, כי יהיה לי קשה להתמודד עם המבטים אחר כך אם משהו שוב לא ילך, אבל אני נכנסת לטירוף, אני חייבת לוודא שהוא שרד את היום הזה. לוקח לי כמה דקות כי אני לא מיומנת בסונר גניקולוגי, אבל לבסוף אני רואה אותו- מקפץ, כנראה משהק, ואני נרגעת. אחות חדר הניתוח מחייכת אלי ומחבקת אותי בלי מילים.
אני מסתכלת על המטופלת שלי, שכבר עברה אקסטובציה ומתחילה להתעורר מחלום מתוק, אולי על עידן רייכל, ותוהה מה הייתה חושבת על המנתחת הקוקו שלה, שהחזיקה לה את היד, וכעת בודקת את עצמה, ממש לידה, בחדר הניתוח, סיטואציה סוריאליסטית משהו.
אני צריכה לדאוג למטופלים שלי. אבל אני צריכה גם לדאוג לילדים שלי, ולעצמי. ואיכשהו, תמיד יוצא שזה סדר "הדאגות" שלי, וכך בהתאם, תחושות האשמה.