בבוקר שבעה באוקטובר שהתה רוני כץ בחופשה בסלוניקי כשלפתע קיבלה שיחה מבתה מאי, שסיפרה לה שמשהו לא רגיל מתרחש בארץ. "ישר נכנסתי לאתרי החדשות, וראיתי שזה לא כתמול שלשום. שזו לא אזעקה אחת, וזה בכל הארץ". כץ המודאגת מיהרה ליצור קשר עם בנה ארד, ולוודא שהוא נמצא בקרבת מרחב מוגן. "השעה הייתה עשרים לשבע בבוקר. כתבתי לו והוא ענה לי שהוא עם חברים בתל אביב ושהוא בדרך חזרה הביתה". אלא שארד ממש לא היה בתל אביב באותן שעות קריטיות, אלא במסע בריחה עם שניים מחבריו ממסיבת הנובה כשאחותו מאי נמצאת איתו על הקו כל העת. " לא ידעתי שהוא במסיבה בכלל, הוא בחור בן 30, הוא לא מדווח לי בכל פעם שהוא הולך למסיבות, והם הסתירו ממני. הם חששו לספר לי כי אני חולת סוכרת והם ידעו שאני לבד בחו"ל". כץ ממשיכה לשמור על קשר רציף עם הילדים ומחפשת כרטיס טיסה חזרה לארץ, ובינתיים היא מבינה שבתה של חברה קרובה שלה נרצחה במסיבה בדרום. "כתבתי לארד שוב, סיפרתי לו על אותה בת של חברה, ואמרתי לו 'נכון שאתה לא הולך למסיבות?' אז הוא ענה לי 'לא אמא, רק לפעמים', ואמרתי לו שאם הייתי יודעת שהוא במסיבה עכשיו, הייתי מתה מפחד".
שעות ארוכות עברו עד שארד הצליח להיחלץ ולהגיע חזרה לביתם בגני תקווה, שם פגש באחותו. השניים הודיעו לאמם שהם בסדר, אך עדיין לא סיפרו לה את האמת, רק למחרת צלצלה אליה חברה. "היא שאלה איפה אני נמצאת, ביקשה ממני לא להיבהל ואמרה לי, 'הילדים בסדר, ראיתי אותם בעיניים שלי, אבל אני רק רוצה שתדעי, כי אני לא יכולה להסתיר ממך, שארד היה במסיבה בדרום'. באותו רגע הרגשתי רעידות חזקות בגוף, הרגשתי שאני עומדת לאבד את ההכרה שקרה לו משהו, שהוא לא חי, ושהיא לא מספרת לי. אמרתי לה שתגיד לי את האמת, והיא ענתה, 'רוני, הוא לא מדבר, אי אפשר לדבר איתו, אבל תאמיני לי שראיתי אותו'".
>> דווקא עכשיו: מערך בריאות הנפש על סף קריסה
>> "קשה להאמין שקיים כזה רוע בעולם": המטפלות של שורדי הנובה פותחות את הלב
רק לאחר ארבעה ימים הצליחה כץ לחזור לארץ מקפריסין ולפגוש את ילדיה. "כשהגעתי הביתה ארד היה סגור בחדר. ההבעה שלו הייתה חלולה. עבדתי 25 שנים בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות קשות, אני למודת ניסיון, אבל זה לא עזר לי כהוא זה. לא ידעתי מה צריך לעשות, למי לפנות". אט אט נחשפה כץ לסיפור הבריחה הקשה של בנה, למראות המזוויעים כשטיל RPG פגע ברכב שנסע לפניו, לקולות הירי ששמע מכל כיוון ולבריחה ממיגונית המוות. "אני לא יכולה אפילו לתאר לך מה זה גרם לי. אני הייתי במצוקה נוראית, הרגשתי שאני עוברת את זה, אבל יותר חמור, הרגשתי אשמה שלא הייתי בארץ, שלא נסעתי להציל אותו, עד כמה שזה לא רציונלי, הרגשתי את האשמה ולא הצלחתי להשתחרר ממנה הרבה זמן".
כדי לנסות להתנתק מהחוויה הטראומתית שעבר החליט ארד כעבור שבועיים לטוס לתאילנד. "כשהוא נסע הרגשתי קצת רגועה, הוא כתב לי מכל מיני מקומות שם שהוא שקט, שהוא הגיע לאיזשהו מרכז הילינג ושהוא משתחרר קצת ומצליח לדבר". אלא שלא עבר זמן רב, וכץ מקבלת טלפון מקונסול ישראל בבנגקוק. "הוא הודיע לי שהבן שלי בהתקף פסיכוטי, מנותק מהמציאות, ושאני צריכה להפעיל את החילוץ של הביטוח. הרגשתי שהקרקע מתמוטטת מתחת לרגליי, אבל הבנתי גם שאני צריכה לפעול. תוך שניות התאפסתי והחלטתי ללכת להביא אותו בעצמי. תביני, אני בת 62, אני נכה 70 אחוז, אני עם מקל וצולעת, אבל לא חשבתי פעמיים".
כבר באותו היום עלתה כץ על טיסה לתאילנד, שם שהתה במשך כמעט שבועיים, עד שמצבו הנפשי אפשר להם לטוס חזרה לארץ. "כשהגענו חזרה כל העולם שלי השתנה. הבנתי שרק אני הולכת לשמור עליו, ואני לבד. אין אבא בתמונה ואת הבת שלי שחררתי מהמשימה הזו כי גם היא בטראומה מאחר שליוותה אותו בשעות הקשות של אותה שבת, ובעצמה עוברת טיפולים". במקביל יצרה כץ קשר עם עמותת לב בטוח, שנותנת מענה מקצועי ותמיכה לנפגעי המסיבות, וזו הצמידה לה איש מקצוע שליווה אותה והדריך אותה בהתמודדות עם המצב הקשה של בנה. "במשך ימים ולילות ארד ישב במרפסת עם סכין ביד, וצרח בצרחות אימים לקולות שהוא שומע", היא משחזרת בדמעות. "הוא צעק 'אתם לא תרצחו את אמא שלי, אתם לא תרצחו את אמא שלי, אתם לא תיגעו באמא שלי', נופף עם הסכין, 'אמא, את שומעת אותם? את שומעת אותם? אל תצאי למרפסת, אמא הם שמו מצלמות בבית, הם שמו הקלטות, תיכנסי אף אחד לא נוגע בי'. הוא לא ישן, וגם אני לא ישנתי. הוא לא אכל אז אני האכלתי אותו. חזרתי אחורה לגיל שנה. האכלתי אותו ישר לפה, עם כפית".
"אני מצמידה את האוזן שלי לדלת חדרו כדי לשמוע מה קורה"
הדאגה העצומה לבנה התגברה עוד יותר כשהחלה לשמוע על התאבדויות בקרב השורדים. "הייתי בפחד אימים, לא העזתי לעצום את העיניים, ישבתי על הספה וניקרתי. את מכירה שאימהות מהרגע שהן יולדות הן שומעות כל רחש, את הנשימות של התינוק, ככה הרגשתי ולא יצאתי מהבית, עשו בשבילי קניות, ואם הייתי צריכה לצאת דחוף , הייתי מביאה מישהו שישמור עליו, עושה מהר מה שאני צריכה וחוזרת הביתה".
רגע אחד כזה זכור לה במיוחד, כשנאלצה לצאת מביתה לסידור דחוף וחוותה לראשונה התקף חרדה. "מעולם לא חוויתי משהו כזה לפני אז לא ידעתי לפרש את זה", היא משחזרת. "הייתי במשרד הרישוי ופתאום התחילו לי דפיקות לב חזקות מאוד, לא הבנתי איפה אני, התקשיתי לנשום. חשבתי שאני עוברת התקף לב, והעובדים במשרד באו לעזרתי. אחרי עשר דקות זה עבר, ואז הבנתי שזה היה התקף חרדה". כץ הבינה שגם היא זקוקה לעזרה. "הרגשתי שאני לא מצליחה, אני לא ישנה, אני לא אוכלת כמו שצריך, אני בפחדים נוראיים, רציתי עזרה בשביל עצמי, מישהו שידבר איתי, מישהו מקצועי. וכשניסיתי להתקשר לחוסן וכאלה, אמרו לי שיש תור רק לעוד חודשיים, וגם מהרווחה לא קיבלתי מענה. זו המדינה שלך ואת לא יודעת מאיפה לבקש עזרה, זה היה נורא וגם אמרתי שאין ברירה, שאני חייבת להחזיק את עצמי שלא להתפרק, כי אני מחזיקה את הבן שלי".
"במשך ימים ולילות ארד ישב במרפסת עם סכין ביד וצרח בצרחות אימים לקולות שהוא שומע. הוא לא ישן, וגם אני לא. הוא לא אכל אז האכלתי אותו ישר לפה עם כפית"
רוני כץ
שמונה חודשים עברו מאז אותה שבת נוראית. מצבו של ארד אמנם השתפר במעט, אך הוא עדיין מטופל באופן קבוע ומוגדר פוסט טראומתי. האירועים הקשים שינו מן הקצה לקצה גם את חייה של כץ עצמה. "אני ישנה שעתיים-שלוש בלילה כי יש לי סיוטים נוראיים. אני חולמת עליו, אני רואה אותו בורח, אני רואה איך יורים עליו ומנסים לתפוס אותו. אני בפחדים כל הזמן, כשהוא לא פותח את הדלת של החדר יותר מדי זמן, אני פשוט פוחדת שהוא יתאבד, ואני פוחדת לפתוח את הדלת. באחד ממפגשי ההורים שהלכתי אליהם הייתה אמא שסיפרה ששני הילדים שלה שרדו את הנובה, ויום אחד היא יצאה לסופר וכשהיא חזרה היא גילתה שהבת שלה התאבדה. אני לא יוצאת מהבית בגלל זה, אני פשוט חיה בפחד תמידי. גם כשהדלת שלו סגורה, אני הולכת ומצמידה את האוזן שלי לדלת כדי לשמוע מה קורה".
לטענתה של כץ, המדינה לא עושה דבר בנושא. "בקושי מטפלים בשורדים מטעם המדינה, אז המשפחות בטח פחות חשובות. מפקירים אותנו בפעם השנייה והשלישית, זה אין ספק. דיברתי עם המון הורים, רובנו לא חוזרים לעבודה כי אנחנו מטפלים בילדים, וצריך שידברו ויכירו במצב שלנו".
"ראיתי את המצוקה הגדולה שלה, והבנתי שהיא כרגע תלויה רק בי"
הטלפון של טל ישראלי וולמרק היה על 'שקט' באותה שבת. רק בשעה 8:45 התעוררה לראשונה כשהטלפון של בעלה צלצל, על הקו הייתה בתם חן, בת ה-24. "ידעתי שהיא במסיבה בדרום אבל מבחינתי כשהיא אמרה דרום זה לא העוטף, וגם לא ידעתי איזו מסיבה. התעוררתי ולא הבנתי מה היא עושה ערה כל כך מוקדם. היא זו שאמרה לנו בעצם שיש מלחמה, לא ידענו שום דבר עד אותו רגע". השיחה הזו התרחשה רק כשחן הגיעה למקום מעט יותר בטוח, אחרי כמעט שלוש שעות שבהן תמרנה את דרכה ברכב, דרך השדות של העוטף, החוצה מהתופת. "פשוט סיפור מארץ הסיפורים. היא ברחה תוך כדי זה שנפלו לידה פצמ"רים, מחבלים ירו בלי סוף, ומכוניות התהפכו, והיא נהגה. אין לי מושג איך לא פגע בה רסיס".
השתיים נשארו על הקו עד שחן הגיעה חזרה לדירתה בתל אביב, שאליה עברה ימים ספורים לפני שפרצה המלחמה. "שם היא התפרקה. הצלחתי איכשהו להגיע אליה מביתנו שבצפון, נפגשנו בחיבוק גדול ולקחתי אותה חזרה אלינו הביתה. בדרך היא עוד קצת דיברה, אבל היא עדיין לא הבינה מה בעצם קרה שם, כל המדינה לא הבינה. ומרגע שהגיעה הביתה היא נכנסה למיטה. במשך כמעט שבוע היא שכבה בחדר חשוך, לא דיברה, לא אכלה, הייתה מאוד מאוד מבוהלת אבל כל הזמן לא הורידה את העיניים מהטלפון בניסיון לחפש את חבריה מהמסיבה".
באותם רגעים הבינה ישראלי וולמרק שהיא נכנסת למשימת חייה, להציל את הבת שלה. "ראיתי את המצוקה הגדולה שלה, והבנתי שהיא כרגע תלויה רק בי, היא אפשרה רק לי להגיע אליה. התחלתי במסע חיפושים, ישר התקשרתי למועצה ודיברתי עם פסיכולוגית, קיבלתי כלים מפה ומשם, נעזרתי באינטואיציות שלי. כמה ימים אחרי אותה שבת לקחתי אותה לטיפול טווינא, שיטת טיפול במגע, בניסיון להקל את הכאבים שהיא חשה בגוף, והמטפל אמר לי שהמחטים עפים מהעור שלה מרוב שהגוף בסטרס. חן לא דיברה אז, היא לא הוציאה את הכאב, היא לא בכתה, הכל היה כלוא אצלה בגוף. הדבר היחיד שהוציא אותה מהמיטה היה ההלוויה של אחת מהחברות שלה שנרצחה במסיבה".
"לא ידעתי בכלל מי אמור לפנות אלינו מהמדינה"
יותר מחודשיים חן כמעט לא יצאה מהבית, ואמה מתארת עד כמה המצב החדש השפיע על המשפחה. "הבית היה בדום שתיקה, אף אחד לא היה יכול להיכנס הביתה, לא משפחה, לא חברים שלה, לא שכנים, לא העוזרת בית, זה השפיע אפילו על הכלבים, ובכלל ההתנהלות של כולם והאנרגיה בבית, וכמובן שזה גם פגע בעבודה, נאלצתי לעבוד מהבית, הייתי עולה לשיחות בזום ואנשים חטפו הלם, לא הייתי נראית כמו עצמי, ממש לא זיהיתי את עצמי, הטון שלי, המראה, זה השפיע על הכל בצורה תהומית".
גם היא מעידה כי הרגישה לאורך כל הדרך לבד במערכה. "לא ידעתי בכלל מי אמור לפנות אלינו מהמדינה, מה אני אמורה לעשות. אני עשיתי הכל לבד, אם אין אני לי מי לי, פשוט ככה, ואני חושבת שפעלתי לאורך כל הדרך בצעדים הנכונים, ובלמצוא את הטיפול המדויק. היו גם כל מיני ארגונים התנדבותיים, כמו מלאכים משמיים, הגל שלי, לב בטוח. כל בעיה שהייתה לי פניתי לשני מעמותת לב בטוח, והיא עזרה לי, היא הייתה הכתובת שלי. וחוץ מזה מי? מי? ובואי נדבר על דברים לא פחות חשובים – מי מממן את כל זה? אנחנו שילמנו ומשלמים על הטיפולים של חן מהכיס שלנו, ומה מגיע לי אם אני מפסידה ימי עבודה?"
לאחרונה עברה חן להתגורר במקום כפרי יותר והחלה לעסוק בטיפול בכלבים. "היא מנסה לחזור להיות עצמאית, וזה מעיד על כוח וחוסן, אבל היא עדיין רחוקה מלחזור להתנהלות מלאה. היא לא יכולה לחזור לעבוד באופן מלא, הגוף שלה בכאבים, והיא מטופלת תרופתית. אני דואגת לה, כשהיא הייתה בבית, כל נשימה וכל צעד הייתי יודעת בדיוק מה הפירוש, ועכשיו כשהיא רחוקה מאוד קשה לי. אני עד היום לא ישנה בלילה".
"הבית היה בדום שתיקה, אף אחד לא היה יכול להיכנס הביתה, לא משפחה, לא חברים שלה, לא שכנים, לא העוזרת בית, זה השפיע אפילו על הכלבים. לא זיהיתי את עצמי, הטון שלי, המראה, זה השפיע על הכל בצורה תהומית"
טל ישראלי וולמרק
"סיגלתי לעצמי מנהגי אבלות"
ישראלי וולמרק מעידה כי עבר זמן רב עד שהתפנתה לחשוב גם על עצמה. "כמה חודשים אחרי, חן שלחה אותנו למפגש של הורי ניצולים. אני לא הפסקתי לבכות במשך יום שלם. בדרך למפגש, כל המפגש, ואחרי המפגש. פתאום היה לי רגע להבין 'וואו גם אנחנו בטראומה, גם אנחנו עוברים פה דבר מטלטל', מה עובר על אבא של חן, על אח של חן. הבנתי כמה אנחנו זקוקים לתמיכה הזו, להיות בין שווים. כמה כוח יש ללהיות עם הורים שחוו את אותה חוויה כמונו, או שיודעים איך להתמודד עם הדברים שאנחנו עוברים עם הבת שלנו. אתה הרי במשימה 24/7, ולא עצרתי עד אותו רגע לחשוב מה אני מרגישה. הייתי עליה כל הזמן, לדאוג לה, לראות שהיא בסדר, לסעוד אותה אפילו", היא נזכרת בדמעות. "זה פגע מאוד ברגישות שלי, אני פקעת, לא פקעת עצבים, פקעת של לחץ ומתח נוראי. עד לפני חודש, כשהיא הייתה אצלנו בבית, הייתי כל הזמן בקשב - איזה קולות עולים מהחדר או לא עולים מהחדר, היא יצאה מהחדר, לאן היא הלכה, היא שתתה? אתה כל הזמן צריך להיות בסוג של שליטה, אתה לא יודע איך להתנהל".
"זה גרם למתח מאוד גדול", היא מוסיפה, "מאז שפרצה המלחמה לא התאפרתי ולא מרחתי לק. לא שאני איזה גנדרנית, אבל ממש סיגלתי לעצמי מנהגי אבלות. עד היום, למרות שהילדה חיה ויחסית נמצאת במצב יותר טוב, אני לא מסוגלת להתקשט כשהבת שלי עדיין סובלת. אני בן אדם שחולה על מוזיקה, הולכת להופעות, אבל לא פתחתי רדיו חודשים. החיים שלנו השתנו".
מבחינתה של ישראלי וולמרק, ייקח עוד זמן עד שתהיה מסוגלת לנתק את המחשבות ולהשתחרר מהדאגה הבלתי פוסקת לבתה. "זו חד משמעית טראומה משנית, אנחנו בטראומה. אני לפעמים עוצרת ואומרת לעצמי 'בחייאת טל, מה טראומה, היא זו שעברה את האירוע, היא ראתה, תרגיעי. אבל אני לא יכולה. אני לפעמים מרגישה שיש מצבים שאני יותר בתוך האירוע ממנה, שאני רוצה כבר לצאת ממנו. זה ביומיום, במחשבות, דקה אחר דקה, זה לא עוזב אותי גם כשאני עושה דברים אחרים. נכון שהמטפלים יכולים להגיד לנו לפנות קצת זמן לעצמנו, אבל מה את חושבת, כשאני עושה פילטיס אני לא חושבת עליה? זה לא עוזב אותך".
בחודש שעבר החלה לראשונה לקבל טיפול בעצמה. "קיבלתי שש פגישות חינם דרך מרכז טיפול במשפחות, ממש אתמול הייתי בפגישה החמישית. את באמת חושבת שאחרי שמונה חודשים אני יכולה בשש פגישות לעבד את מה שעברתי ולקבל כלים איך להתמודד עם חן היום? ההתמודדות שלה אמנם אחרת היום, אבל זו עדיין צפויה להיות דרך ארוכה, ומה יהיה הלאה? עוד מעט העזרה מביטוח לאומי תסתיים, מה עושים? מה מגיע לנו? השורדים בעיני לא מקבלים מספיק, אז אנחנו? מי מסתכל עלינו? אף אחד לא שואל, אני אפילו לא יודעת מי אמור לשאול. אפילו השיחה הזו איתך מרגשת אותי, שמישהו מתעניין בנו".
טראומה ראשונית ומשנית
שני כהן, מנהלת תחום משפחות בעמותת "לב בטוח", מסבירה כי במרבית המקרים, בני המשפחה ליוו את השורדים והשורדות לאורך היום בשבעה באוקטובר והיו חשופים לטראומה באופן ישיר. "רובם הגדול היו עדים דרך שיחת טלפון/וידאו למעשי הזוועות, חלקם קיבלו עדכונים ישירים ודיווחים מדאיגים, והיו מי שאף ניגשו לשטח בניסיון להציל את יקיריהם ונתקלו במחסומים ובמראות קשים במיוחד". במקרים אחרים, היא מציינת, יכולות המשפחות להיכלל גם כנפגעות טראומה משנית, לאחר שנחשפו לטראומה באופן עקיף. "הסימפטומים בשני המקרים הללו עלולים לגרום לסבל רב ולנזק משמעותי לבריאות הנפש של הפרט, ולכן יש צורך לתת להם מענה טיפולי, ועדיף במהרה. ככל שהמענה הטיפול יהיה קרוב יותר למועד החשיפה לטראומה, כך קטנים הסיכויים לפתח בהמשך סימפטומים של פוסט טראומה".
כהן מציינת כי במהלך החודשים האחרונים היא עדה לפניות רבות של הורים ובני משפחה אחרים המבקשים הפניה לתמיכה רגשית ולמתן כלים להתמודדות עם המצב. "תופעות הלוואי המתוארות הן בעיקר קשיים בתפקוד, חרדות, עוררות יתר, קשיים בשינה, דאגה מתמדת. לאוכלוסייה זו אין הכוונה או תמיכה מוסדרת על ידי המדינה". היא מדגישה כי "מתוך ההכרה בהשפעה העמוקה של המשפחות על תהליכי ההחלמה של השורדים וחשיבותה של סביבה תומכת כחלק אינטגרלי ממסע הריפוי, ומתוך ההבנה שהמשפחות חוות קושי משמעותי במיוחד בעצמן, יש לדאוג לפתרון מיידי עבורן". לדבריה, ראשית נדרשת הכרה רשמית ומיידית בבני משפחה מדרגה ראשונה ובני ובנות הזוג של השורדים כנפגעי פעולות איבה, הכרה שתקנה להם גישה לכלל הזכויות, ובעיקרן לזכות לקבלת טיפול נפשי.
לאור העובדה שנכון לעכשיו אין מענה מסודר עבור משפחות השורדים, אומרת כהן, מערך הליווי של העמותה מציע כמה מענים, בין השאר קבוצות הורים שנותנות כלים לעיבוד החוויה, הרצאות ופעילויות בהתאם לצרכים, ואף חיבור לליווי פרטני דרך מרכזי משפחות שונים שמספקים שישה מפגשים ללא עלות, "מענה ראשוני וחשוב, אך לא מספק לאור הצורך בטיפול מעמיק וארוך טווח", היא מוסיפה.
הפרעות שינה, הפרעות אכילה ומחשבות טורדניות
אילן שריף, מנהל תחום אובדן ושכול במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מסביר כי קיים מגוון גדול של תחושות ורגשות שמאפיינים נפגעי טראומה, בכללם גם הורי הניצולים. "יש מטופלים שזה בא אצלם לידי ביטוי בהפרעות שינה, הפרעות אכילה, אפילו קושי בנשימה, וישנם מי שמתמודדים עם בעיות בריאות שצצות לפתע. מלבד אלה, ההורים מתמודדים גם עם הפרעות שקשורות למצב הרגשי, חלקם הופכים חסרי סבלנות, קצרים ועצבניים, או מחשבות טורדניות ותמונות שהם מדמיינים בראשם ללא הפסקה מרגעי האימה שעברו הילדים".
עיכוב החקיקה יביא לפגיעה קשה במשפחות
במשרד הרווחה אמרו לנו כי המשרד אינו אחראי על מתן טיפול נפשי פרטני להורי הניצולים, אך עם זאת פועל כדי לסייע להם בדרכים אחרות. הילה סופרמן, שמרכזת את הטיפול בשורדי המסיבות במשרד הרווחה והביטחון החברתי, אומרת כי כבר בשבוע השני של המלחמה החל המשרד לפעול, תוך שותפות בין מגזרית ובין משרדית, עם השלטון המקומי, מפעל הפיס, נט"ל, משרד הבריאות, ביטוח לאומי, והקואליציה לטראומה. עשינו כמה זומים גדולים, ניסינו להגיע לכמה שיותר הורים, רצינו לשמוע מה הצרכים שלהם, ומתוך זה התחיל תהליך של הזמנה לקבוצות הורים בזום ופרונטליות, ולתוך המפגשים האלה נכנסו גורמי המקצוע שלנו". עוד היא אומרת כי המשרד החליט להרחיב את התוכנית של קבוצות ההורים לשנתיים הקרובות. "יצאנו גם ב'קול קורא' גדול לתוכניות נוספות של שיקום מטראומה".
הטיפול בהורי הניצולים עלה גם בדיוני הכנסת. בחודש שעבר החלה ועדת העבודה והרווחה, בראשות ח"כ ישראל אייכלר, לדון בהצעת חוק סיוע למשפחות נפגעי מאורעות ה-7 באוקטובר, לפיו הממשלה תקים בתוך חמישה ימים מיום תחילתו של החוק ועדה ציבורית שתגבש פתרון מקיף ככל האפשר לנפגעי הטבח ובני משפחותיהם. נציגי משרד האוצר טענו בדיון כי "הוגשו ניירות עמדה והמלצות שכרגע נמצאים בבחינה". יו"ר הוועדה הדגיש כי ייעשו כל המאמצים שיידרשו כדי לקדם את המענים למשפחות, ובזמן הקרוב צפויה להתכנס ועדה נוספת בנושא. חלק מחברי הכנסת קראו להתקדם עם החקיקה והביעו חשש שכל עיכוב נוסף יביא לפגיעה קשה במשפחות.
תגובת משרד הבריאות:
"הכרה בנפגעי פעולות איבה מתבצעת ע"י הביטוח הלאומי. בני משפחה שנחשפו בעצמם לזוועות 7.10 ומוכרים נפגעי פעולות איבה, זכאים לטיפולים פרטניים, משפחתיים וקבוצתיים לפי נוהל חרדה המשותף למשרד הבריאות ולביטוח הלאומי. חשוב לציין שגם מי שאינו זכאי מטעם הביטוח הלאומי כנפגע פעולות איבה, זכאי דרך סל הבריאות וקופות החולים לשירותים המתאימים לצרכיו הנפשיים. משרד הבריאות פתח מרפאות מומחיות בטראומה סמוך למספר מרכזים רפואיים ופועל על מנת להכפיל את היקפי מערך בריאות הנפש במסגרת התוכנית הלאומית לבריאות הנפש.
"המשרד גיבש תכנית טיפול בשורדי מסיבות הנובה והפסיידק יחד עם משרד ראש הממשלה, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה. התוכנית נותנת מעטפת טיפולית מקצועית לשורדי המסיבה ותמיכה לבני משפחותיהם, וכן הכשרה והדרכה מקצועית לצוותים המטפלים בקהילה. במסגרת התוכנית נעשו כבר עשרות אלפי פניות יזומות של משרד הבריאות הן אל משתתפי המסיבה והן אל מעגלים נוספים על מנת להציע להם סיוע נפשי. בנוסף, משרד הבריאות הוציא כל קורא למרחבי מרפא בהם ניתן ליווי לשורדי המסיבות ולבני משפחתם".
תגובת הביטוח הלאומי:
הביטוח הלאומי, כמי שפוגש את אזרחי נפגעי פעולות האיבה פנים מול פנים, מודע לקושי של המשפחה המורחבת של פצועי המלחמה כאשר, על פי החוק, הם אינם מוכרים על ידי משרד הביטחון כנפגעי איבה בעצמם. הטיפול בהורים של נפגעי פעולות האיבה אומנם נמצא באחריות משרד הרווחה ואנו סבורים שיש לתת מענה ייחודי למעגלי הטרור השניים והשלישיים ולוודא שיש להם תמיכה ראויה בעקבות אסון ה-7/10 שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של מדינת ישראל.
ממשרד הביטחון לא נמסרה תגובה