במהלך חודשי המלחמה האחרונים, ישראל התמודדה עם אין-ספור מצבים מאתגרים. הרופאים, הניצבים בעורף ובחזית הם כוח עזר משמעותי, שנתקל ומסייע לחיילים, למפונים וגם לאוכלוסייה הכללית. חג הפסח הנוכחי מאפשר להם לקחת רגע לעצמם, ולהיזכר בסיפור אחד ומיוחד שריגש אותם במיוחד במהלך התקופה החולפת. לכל אחד מהרופאים שעמם שוחחנו, סיפור משלו, כזה שילווה אותו לעוד שנים רבות.
איבד את בנו ואיבד עניין בחיים
ד"ר קטיה אברבוך אורן, רופאה מתמחה באא"ג בסורוקה:
מקרה שריגש אותי במיוחד –לפני כשנתיים אושפז אצלנו במחלקה מטופל שסבל מאיזושהי מחלת אוזן וגם התמודד עם סוכרת נעורים. זה מצב שמצריך מעקב אחר ערכי הסוכר והוא היה מאוד לא מאוזן – מערכי הסוכר שלו היו גבוהים ומסכני חיים. ניגשתי אליו מדי יום וביקשתי שישמור על עצמו ושידאג לאזן את הערכים הגבוהים. אמרתי לו "אתה חייב לאזן את עצמך כי זה עלול להיות מסוכן". הוא הסתכל עליי בחצי עין ואמר לי שזה ממש לא מעניין אותו, ושהחיים האלה בכלל לא מעניינים אותו. הבנתי שיש פה משהו והתיישבתי לידו. אז הוא סיפר לי שלפני כשנתיים איבד את בנו כשהיה רק בן שנה וחצי ושמאז החיים בכלל לא מעניינים אותו. הוא לא הסכים לקבל שום עזרה. השבוע, במהלך התורנות נכנס אליי מטופל ושמו היה לי מוכר. כשנכנס ראיתי שהוא באמת מוכר לי ואז שמעתי אותו מספר למתמחה שישב לידי שהוא איבד את הבן שלו בבית חולים לפני כמה שנים. הסתכלתי עליו ומיד זיהיתי אותו ואמרתי לו שאנחנו מכירים. הוא סיפר לי שאחרי האשפוז הוא פנה לעזרה פסיכיאטרית ושהפסיכיאטר עזר לו ומאז הוא שומר על ערכי סוכר תקינים, בשביל עצמו ועבור הילדים הנוספים שיש לו. למעשה, הוא אפילו ביקש מרופא המשפחה שלו שיפנה אליו מטופלים נוספים הזקוקים ל"זריקת עידוד". הוא מאוד ריגש אותי ואמרתי לו שהוא עשה לי צמרמורת. הסיפור הזה מוכיח שממש לא בושה לבקש עזרה מדי פעם.
נורה 3 פעמים בגבו מטווח אפס מרובה קלצ'ניקוב ע"י מחבלים
ד״ר אייל חשביה, מ"מ מנהל יחידת הטראומה ומנהל תחום כירורגיה דחופה בבית החולים איכילוב:
ביום שישי, שעת צוהריים, קיבלנו התראה על נחיתת מסוק בתוך כ-15 דקות על גג בית החולים. אני הייתי בדרום העיר וטסתי לבית החולים ברכבי המהווה גם רכב חירום עם "צ'קלקה" וסירנה. עצרתי בחריקת בלמים ברחבת האמבולנסים ורצתי עמוק לחדר המיון לתוך חדר הטראומה. תדרכתי את הצוות המרדים הכירורגים והאחיות שחיכו לי בחדר הטראומה ועמדת הטיפול נערכה תוך דקות ספורות. כ-3 דקות מרגע הנחיתה לוחמי 669 נכנסו עם הפצוע על אלונקה כשהוא בהכרה לאחר שקיבל תרופות הרגעה לווריד ושהוא מחזיק את תכולת המעיים החבושים, בידיו. הרופא המוטס סיפר שהפצוע נורה 3 פעמים בגבו מטווח אפס מרובה קלצ'ניקוב ע"י מחבלים שצצו ממנהרה בסופרמרקט שורץ מחבלים בחאן יונס.
שני קליעים ננעצו באפוד הקרמי ואחד חדר למותן ימין ויצא בין דופן הבטן לאפוד כשהוא פוער חור גדול בדופן הבטן ומושך דרכו לולאות מעי מרוטשות. כשהבין שעומד להיזרק לכיוונו רימון יד זינק הרחק ונחת על בני מעיו השפוכים ובכך ניצל בשנית. המחבלים חוסלו מיד על ידי חבריו לצוות.
הפצוע קיבל דם והועבר לחדר הניתוח. לאחר שהורדם בוצעה פתיחת בטן. נחקרו וזוהו כל הנזקים שהקליע חולל. נכרתו חלקי המעי הדק והגס שרוטשו. נתפרו ונקשרו כל כלי הדם המדממים. חלל הבטן נשטף ונארז בוואקום והפצוע הוכן לצורך עליה לטיפול נמרץ לחימום וייצוב. בכניסה לחדר ניתוח הפגיש אותי צוות ר"מ 2 עם הוריו המודאגים. ישבנו ושוחחנו ארוכות. הסברנו כי השלב הראשון הסתיים בהצלחה וכי בנם יוצא מונשם ומחר, בשבת בבוקר יעבור את השלב השני. השלב המשחזר.
בשבת בבוקר כינסתי את צוות המנתחים ופתחנו בשלב השני. שיחזרנו את מערכת העיכול. הנחנו נקזים לשאיבת שאריות הזיהום בימים הקרובים ושחזרנו את דופן הבטן ההרוסה. בתום הניתוח הערנו את הפצוע והעלנו אותו לטיפול נמרץ, שם חווה מספר ימי התאוששות קשים עד להגחתו. במחלקה גיליתי בחור צעיר ומקסים, אופטימי חייכן שלפני פרוץ המלחמה טיפל במסירות באמו המתמודדת עם מחלה קשה. אט-אט מערכת העיכול חזרה לעבוד, דופן הבטן התנקתה מזיהום עיקש מהעפר של חאן יונס והלוחם החל לאכול ולטייל ברחבי בית החולים.
בסוף השבוע השני שחלף מאז פציעתו הצעתי לו לצאת לראשונה לחופש. הוא בחר לצאת למסעדה על הים עם הוריו וחברתו ואני נמלאתי אושר אף שלא נכחתי במפגש. אבל דמיינתי והתמוגגתי.
מספר ימים לאחר חזרתו מהחופש הוא שב לחדרו במחלקה העמוס בדגלי היחידה ובשלטי ברכה מחבריו. הוא פנה אליי ושאל אותי בנוכחות חבריו אם יוכל לצאת לבר ולשתות עימם בירה קרה. כמובן שאישרתי בחפץ לב.
היום כחודש לאחר הפציעה, כשהוא עומד להשתחרר מהשיקום ועדיין מיועד להוצאת רסיס הרימון מעצב ברגלו, הוא נראה בחור צעיר בריא וטוב לב. כשאני נזכר בלוחם המפולש בעפר ודם המחזיק את בני מעיו בידיו כשהוא קר חיוור ומבוהל, וחודש אחר כך, בדמותו שלו, של מי שהיה לפני הפציעה - ואני מתמוגג מנחת.
המפגש המרגש עם הבן
ד"ר חגי אמיר, מנהל המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית:
נסעתי לגבול הצפון כדי לחזק את חיילי חטיבת כרמלי, בה גם בני משרת. חילקתי להם משלוחי מנות בשם העובדים והמשתקמים בלוינשטיין, ניהלתי שיחה של שעתיים בנושא שיקום וחיזוק, והודיתי להם על הפעילות החשובה שלהם. המפגש עם הבן שלי היה מרגש עבורי במיוחד שכן ידעתי שמספר ימים לאחר מכן הוא צפוי להפוך לאבא לראשונה ואכן בפעם הבאה נפגשנו בחדר לידה כשנולדה לו ביתו הבכורה.
החייל שחייו היו תלויים על חוט השערה
פרופ׳ אלון פיקרסקי, מנהל האגף הכירורגי במרכז הרפואי הדסה:
במהלך חצי השנה שעברה עלינו, ניתחתי עם הצוותים בהדסה לא מעט חיילים או אזרחים שנפגעו במהלך המלחמה. למעשה, ביממה הראשונה ב-7 באוקטובר, ניתחנו לא פחות מ-70 פצועים בדרגות שונות שהגיעו בזה אחר זה ללא הפוגה במסוקים, במצבים שדרשו התערבות כירורגית מיידית.
שי, חייל מילואים בחיל ההנדסה, פנה להדסה עין כרם כמה שבועות לאחר שהתחילה המלחמה. קיבלנו אותו לאחר שנפגע מפיצוץ עצום של חומרי נפץ בעזה, כשהוא במצב קשה ביותר, מה שאנחנו מגדירים ״בסכנת חיים מיידית״. חייו היו תלויים על חוט השערה, והטיפול מציל החיים שקיבל החל כבר במסוק שפינה אותו והמשיך אצלנו, בחדר הניתוח וביחידה לטיפול נמרץ כללי. הוא הונשם והורדם והסברנו למשפחה שהיממות הקרובות הן הקריטיות ביותר.
לאורך ימים ולילות היינו שם, צוות שלם, לצד אשתו המודאגת שילדה את בתם רק חודשיים לפני כן, נאחזת בכל שביב של תקווה ולא זזה ממיטתו. שי הוא בחור מיוחד, פייטר אמיתי, והבחנתי ברוח הלחימה שלו עוד כשהיה מורדם ומונשם. לאחר יותר משבוע של טיפול אינטנסיבי, הוא הוכיח כמה הוא באמת עקשן. אחרי שהתייצב, הוא התעורר וחזר אלינו. אז באמת הכרתי אותו יותר. תהליך השיקום שלו עוד ארוך והוא עובר דרך מדהימה במרכז השיקום בהדסה הר הצופים. לאחרונה ביקרתי אותו שם וזה היה רגע מרגש מאוד. שי הודה לי בדמעות על הכל ואמרתי לו שאנחנו אלה שצריכים להודות לו ולחברים שלו הלוחמים. בזכותם אנחנו כאן, עושים מה שאנחנו עושים. זוהי זכות עצומה בשבילי לטפל בחבר׳ה האלה שנותנים הכל למען המדינה. בקריירה הלא קצרה שלי ראיתי לא מעט מטופלים שהצליחו לעמוד על הרגליים אחרי פגיעות קשות מאוד, אבל שי הוא אחד מיוחד. הבחור הזה שבטח לא אשכח, הצליח להפתיע אפילו אותי, וזה ממש לא דבר רגיל.
החייל שהיה מגואל בדם, אבל לא שלו
ד"ר ניר פסקה, רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית
אחד המקרים שנחרתו בזיכרוני ובייחוד בלב שלי, קרה ממש בתחילת הלחימה. הייתי אחראית משמרת ופתאום הגיע אלינו חייל באופן עצמאי שהאפוד שלו והמדים היו ספוגים בכמויות של דם שכבר יבש. ד"ר רותם פרנקו, הרופאה הכירורגית ואני, רצנו אליו כדי להבין מאיפה הגיע אלינו ואיפה נפצע כי לא קיבלנו שום דיווח על הגעת חייל. הוא שיתף אותנו שנפצע לפני 3 ימים, בשבת השחורה, אבל שרוב החיילים במוצב שבו שירת נהרגו ונפצעו קשה והוא לא היה יכול לעזוב אותם, גם לא כשנפצע ונזקק לטיפול.
הוא הגיע אלינו למאיר במיוחד כי אמא שלו אחות אצלנו בבית החולים. הוא נכנס למיון והורדנו לו בפעם הראשונה את המדים המוכתמים בדם איתם היה שלושה ימים, ואז הסתבר שרוב הדם שעליו היה של חבריו. הוא נזקק לטיפול ואושפז בעקבות רסיסים שחדרו לגופו והוא היה אחד החיילים המרגשים ביותר שפגשנו. טיפלנו בו ביחד עם ד"ר מור אקסלרוד ואני ממש זוכרת איך הסתכלנו עליו כולנו, הצוות הרפואי והסיעודי שהיה שם, וקיבלנו ממנו כוחות אדירים – הוא היה כמו הילד של כולנו - עם רוח לחימה והקרבה מעוררי השראה, כאלו שנותנים לך כוח ותקווה לימים שעוד נכונו לכולנו".