לפני שנענה על השאלה שמטרידה רבים, ראשית חשוב להפריך את אחת התפיסות המקובעות, לפיה טיפול פסיכיאטרי הוא בהכרח טיפול תרופתי. כשהולכים לפסיכיאטר, המטרה היא לקבל הערכה כללית של המצב הנפשי, לקבל הסבר לסיבות שבגללן נקלעתם למשבר ולהסכים על תוכנית פעולה ליציאה ממנו. נכון, לפעמים תוכנית כזאת תכלול תרופות, אבל לא תמיד.
מתי נכון להיעזר בתרופות?
נשווה את העניין לאינסולין אצל חולי סוכרת – בחלק מהמקרים יש בלוטה שלא מפרישה את מה שהיא אמורה להפריש, ולכן המטרה היא לעזור לה בעזרת חומרים מבחוץ. בחלק מהמקרים זה פשוט קיצור דרך.
אפשר לדמות את זה לשימוש באופניים, כדי להגיע למקום כלשהו. נכון שאפשר ללכת אליו ברגל, אבל אם תרכבו על אופניים, תגיעו לשלווה נפשית מהר יותר. האם זה לכל החיים? אני תמיד אומר למטופליי שזו שאלה פילוסופית וש"כל החיים" זה זמן ארוך מכדי לדון בכך ברצינות, אבל האם זה ממכר? זו שאלה שכדאי להתעכב עליה.
מנגנון ההתמכרות
כדי לענות, חשוב להבין את מנגנון ההתמכרות. תכלית ההתמכרות בעצם היא לפרוק מתח ולהרגיש טוב. אתם רוצים סיגריה עכשיו, ממש משתוקקים לכמה שכטות, אבל אתם באמצע פגישה, וכבר אסור לעשן במקומות ציבוריים. הפגישה נגמרת, ואתם טסים החוצה ממגדל המשרדים המעוצב, הסיגריה מוכנה ביד, מדליקים, שואפים שאיפה עמוקה ו"בום!" - המתח משתחרר ואז נעים לכם. אולי זה תיאור פשטני, אבל הוא ממחיש בצורה ברורה למה סיגריות כל כך ממכרות (כי תמיד ייווצר מתח, ותמיד תחתרו לפרוק אותו), ולמה כל כך קשה להפסיק.
אותו עיקרון בדיוק עובד כשמדובר באכילת מתוק (מתחשק לי עוגה, אני חייב עוגה, הנה אכלתי עוגה, ואני רגוע ונעים לי); במרדף אחרי לייקים ברשתות (קיבלתי רק כמה? איזו באסה. אולי עכשיו קיבלתי עוד? וואלה, זה מתחיל לזרום. אפשר להרגיע). ויש עוד ועוד דוגמאות כאלה.
למה אנשים נוטים לחשוב שתרופות פסיכיאטריות ממכרות?
להבדיל מהסיפוקים המהירים שצוינו, תרופות פסיכיאטריות כגון נוגדי הדיכאון למשל, אינן עובדות מיד. עד שחשים הקלה נדרשים מספר שבועות ולעיתים חודשים, ופריקת המתח מגיעה במעין איחור לא אופנתי. אני עצוב או חרד, אני אקח את הכדור, אבל ארגיש הקלה רק עוד שמונה שבועות. כך למעשה המוח לא יודע לעשות את החיבור בין הפעולה לבין התוצאה, ולכן לא נוצרת ה'השקה הממכרת' בין הנטילה לתחושה הטובה.
אם כן, למה בכל זאת אנשים חושבים שתרופות פסיכיאטריות ממכרות? כי כשנוטלים לאורך זמן תרופה שמספקת חומרים מבחוץ, הגוף מתאמץ פחות לייצר בכוחות עצמו חומרים אלה (לפעמים אלה חומרים כימיים שאינם קשורים כלל לבעיה שאנו מנסים לטפל בה), ולכן כשקוטעים את האספקה החיצונית שמגיעה עם הכדור, חווים אי נעימות או טלטלה, שאותן מפרשים כהתמכרות וכתלות, אבל למעשה מדובר בתגובה זמנית וחולפת.
צריך גם להביא בחשבון, שעם הפסקת נטילת התרופה, סביר שתתפוגג השפעתה החיובית על מצב הרוח או על החרדה, ותחזור ההרגשה הרעה. אבל אלה אינם תסמיני גמילה, אלא פשוט חזרתו של המטופל לנקודת ההתחלה. אם לדוגמה לקחנו אקמול כדי להוריד את החום כשיש לנו דלקת ריאות, ולא לקחנו אנטיביוטיקה כדי לטפל בדלקת הריאות, סביר שהחום שלנו יעלה אם לא נמשיך לקחת אקמול.
אז מה השורה התחתונה?
יש תרופות רבות ומגוונות, והן יכולות להועיל בהקשר הנכון. ההקשר הנכון בתחום בריאות הנפש הוא דיאלוג טוב ומתמשך עם הפסיכיאטר המטפל בכם. במסגרת הדיאלוג הזה הוא מתווה תכנית טיפול מקיפה ומציג לכם תמונה מדויקת למדי של כל היתרונות והחסרונות של הטיפול התרופתי, כך שאתם יכולים לבחור את הטיפול הנכון לכם מתוך הבנת העובדות, ולא על סמך מיתוסים ופחדים. אז למה לסבול? אם טרם פניתם לפסיכיאטר, זה הרגע.
הכותב הוא ד״ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה, מנהל רפואי MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם