המסלול שלי היה מתוכנן לפלאים. הייתי בת 38, נשואה באושר לגיא שלי, אמא לשלושה מופלאים נועם (11), רומי (9), ואיתן (4). ידעתי שאני רוצה לטרוף את העולם, להשקיע בקריירה, לימודים, לישון מעט ולעשות הרבה. מודל האישה החזקה של המאה עשרים ואחת - זה מה שעמד לי כל הזמן מול העיניים.
אני זוכרת את הדייט הראשון שלי עם הכימותרפיה. הלו"ז המלא שלי התחלף עם פגישה אחת פעם בשבועיים בימי ראשון. מחלקה גדולה, כורסאות ענקיות, חומרים מטפטפים להם מתוך שקיות האינפוזיה אל תוך חייהם של האנשים שיושבים שם, ארשת הפנים שלהם מסמלת ייאוש, זה נראה כמו תחנה אחרונה.
המסע הזה פגש אותי בתחילתו בלי יומן עמוס, בלי פגישות. כאובה, עייפה, נטולת אנרגיות, מתקרחת ומשאירה אחריי קבוצות שיער בכל מקום. אז באותן לילות קשים פגשתי את עצמי, בלי מסיכות, מתחילה להקשיב באמת לעצמי וגם לדבר אחרת. כל הדיבורים של "את לא מספיק טובה, לא מספק יפה, חכמה או רזה" התחלפו להם למילים חמות, מעודדות, מכילות ומקבלות.
"אני עוברת תהליך לידה מחדש"
הרגשתי שאני חייבת לתת מקום לרגשות שלי. אם אני רוצה להגיד לא, אני פשוט אומרת "לא בא לי, אין לי כוח, לא רוצה". זה עזר לי לקבל אותי בלי רצון לתקן, לשפץ, לשפר. למדתי איך לאהוב את עצמי ככה, פשוטה, הרגשתי שאני עוברת תהליך לידה מחדש שגורם לי להרגיש אהובה בלי תנאים ובלי קשר להצלחה, תעודה או הישג כלשהוא.
ככה התמסרתי לסרטן ולתהליך.הסכמתי להקשיב, לקבל, לבכות, לצעוק, להישבר, לקבל עזרה, ליפול, לקום, לשתוק. כל יום היה בשבילי שיעור אחד גדול, ועוד יותר מכך, ידעתי שאבריא ברגע שאתמסר, ולא אתנגד. בתוך כל אי הוודאות ידעתי מעל כל צל של ספק, שאני אוביל שינוי בחיים שלי בזכות המחלה. וכך לאט לאט, הסרטן התייאש ממני ועזב את חיי.
עידן חדש עם מתנה גדולה
כמעט שנתיים אחרי. אני בריאה יושבת במשרד שעת צהרים והטלפון מצלצל, אני רואה על הצג את השם של הרופא שלי והלב נופל. ידעתי שהגיעו תוצאות הבדיקות דם כחלק מהמעקב הצמוד. אני מיד שואלת: "די, רק אל תגיד לי בבקשה, זה לא חזר נכון?". והוא שותק לשנייה ואומר: "לא לא, יש טעות בבדיקות דם כנראה. יש לך הורמון הריון גבוה בבדיקה, זו בטח טעות".
אני טסה למרכז בריאות האישה ונזכרת במשפט שהמומחית בעין כרם שאלה אותנו: "אתם רוצים עוד ילדים? כי עם הפרוטוקול הכימותרפי שלך אין סיכוי להביא ילדים לעולם, אם תרצו תצטרכו להקפיא ביציות אין סיכוי בדרך אחרת". עניתי לה: "תודה לאל יש לנו שלושה ילדים תני לי להבריא ולהמשיך בחיים שלי".
ברגע שהגעתי חיכתה לי רופאה, מכניסה אותי לחדר ואומרת לי: "אל תדאגי, יש כאן בטח טעות, את עברת טיפולים שאין סיכוי להיכנס להריון, בטח לא בגיל 41". אני שוכבת על מיטת האולטרסאונד ושם היא רואה אותו, והיא אומרת לי בדמעות: "את בהריון, יש לך תינוק בשבוע 16".
באותו הרגע, הרגשתי שאלוהים לוחש לי - כל הכבוד לך! כל הכבוד שאפשרת לעצמך לתת לך מקום, שהאמנת בך, שפגשת אותך. זאת המתנה שלי אלייך. אכן, זכינו במתנה ענקית ומתוקה, וקוראים לה עידן.
אל תעברו את זה לבד
כיום אני לא בורחת מכאב, כישלון, חולשה או פגיעות. כבר לא צריכה לברוח, כי יש לי את עצמי. אני בעלת עסק עצמאי להתפתחות אישית ועסקית, עוזרת לאנשים שמוצאים את עצמם עם הגב לקיר מכל הבחינות, מחברת אותם לפנימיות ולעצמם ומוציאה אותם לאור, ואני מוקירה תודה על כל רגע ורגע.
הצטרפתי לאחרונה למעגל המנטורים של עמותת חלי"ל האור, הבית של חולי סרטן הדם בישראל, כדי לסייע לחולים חדשים להתמודד עם המחלה, לקבל את כל המידע שרק מי שעבר את זה, יודע ובעיקר, להיות שם עבורם לאוזן קשבת, הכוונה וסיוע לכל מה שידרשו.