מאז שהייתה בת 13 ג'ורג'יה סבלה מנגעים מגרדים וכואבים שעיטרו את רוב גופה, והותירו סימני קשקשים. המצב החמיר כאשר היא הייתה בסטרס ובתנאי חום. היא נאבקה על מנת לקבל את "העור המכוער" שלה, ולעתים קרובות אף ניסתה לכסות את גופה בחולצות עם שרוולים ארוכים ומכנסי טייץ. חבריה לספסל הלימודים, זרים ואפילו בנים, שביקשו בתחילה את קרבתה נמנעו מלגעת בה כי הם חששו שמצבה מדבק, למרות שהיא הבטיחה להם שאין זה כך. אבל מה ששבר את ג'ורג'יה היה כאשר היא נאלצה לגנוז את חלומה לנסוע לתאילנד, שם תכננה לשהות כשישה חודשים, לאחר שהבינה שהיא יכולה לבלות רק 10 דקות ביום בשמש.
בדיוק אז, ג'ורג'יה החליטה שהיא מחבקת את גופה ואת הנגעים שמכסים אותו. "אנשים היו עוצרים ברחוב ומביטים בי", היא מספרת, "הפסוריאזיס שלי עיטר את העור שלי בכתמים אדומים ואנשים נגעלו ממני. הייתי מודעת לעצמי ולמצבי שבעיקר הורס את חיי. וכשהייתי בסטרס בגלל המצב שלי, זה רק החמיר. אז עכשיו אני מסתכלת על מה שיש לי עם מבט חיובי. אני כבר השלמתי עם העור שלי והבנתי שאני יפה. אחרי כל השנים האלה, סוף סוף אפשר לומר שיש לי ביטחון, אני רוצה להראות לנשים אחרות שדווקא "ההפרעות" שלהן יכולות להיות נקודות החוזק שלהן".
"עשיתי הכל כדי להסתתר"
אצל ג'ורג'יה פרצה הפסוריאזיס בגיל 13, כאשר אביה נפטר באופן פתאומי. "המחלה הזו פורצת לעתים קרובות בגלל טראומה, וכשאבדתי את אבא שלי הרגשתי כאילו שהעולם הגיע לקיצו. היינו כל כך קרובים כשגדלתי, ולא יכולתי לשאת את האובדן שלו. להתאבל היה מספיק קשה אבל לאחר מכן, כאשר חבורות הקשקשים האלה החלו להופיע על העור שלי, לא היה לי מושג מה קורה איתי. בהתחלה זה היה רק על הזרועות והקרקפת שלי, אבל בהדרגה זה התפשט על פני כל הגוף - אפילו על הפנים והידיים שלי. הייתי נערה בתחילת ההתבגרות וכל מה שרציתי היה להיות כמו בנות אחרות בגילי: למרוח איפור, ללבוש בגדים יפים ולדבר על בנים. במקום זה קיבלתי טלאים ענקים אדומים ומכוערים שכיסו את העור שלי וגרמו לי להרגיש כמו יצור מוזר ודוחה בהשוואה לבנות אחרות בגיל שלי. עשיתי הכול כדי להסתתר".
עוד ב-mako בריאות:
במהלך 10 השנים הבאות, ג'ורג'יה קיבלה קוקטייל של קרמים שונים שניתנו לה על ידי רופאי עור. אבל, כאמור, המחלה הכרונית החמירה בתקופות של מתח, תשישות ובטמפרטורות חמות, וג'ורג'יה לא יכלה לעשות דבר כדי לשנות את זה. "בזמן שבנות אחרות היו מתלבשות בלבוש חושפני ויוצאות למסיבות, אני ביליתי את שנות העשרה שלי לבושה בחולצות בעלות שרוולים ארוכים. יחד עם זאת, הייתי נחושה שהפסוריאזיס לא יגזול ממני את שנות העשרה שלי. ניסיתי לראות בזה כתזכורת של אבא שלי, בגלל שזה פרץ לאחר מותו. זה היה מנחם לעיתים אבל עדיין היה לי קשה."
לאחרונה ג'ורג'יה השיקה קמפיין שבו היא מחבקת ומקבלת את הגוף שלה. "יצרתי פורטפוליו של תמונות שלי בביקיני ובגדים חושפניים כדי להראות שאני לא מתכוונת יותר להסתיר את הפסוריאזיס שלי, או לטשטש אותו. אני גאה בגוף שלי, והמחלה שלי מזכירה לי שאני חזקה".
אנחנו עדיין יפות
הפאשניסטה הצעירה מקווה ללכת בדרכה של הדוגמנית הקנדית בת ה-19, ויני הארלו, הסובלת ממחלת הבהרת, שהייתה גם היא בעברה ילדה דחויה וכיום היא כובשת את עולם האופנה הבינלאומי. בדומה להארלו, גם ג'ורג'יה מנסה לקרוא תיגר על מושגי יופי מסורתיים, כשהיא מעמידה בפרונט את יופייה לצד מחלתה, ללא ניסיון לטשטש אותה.
ג'ורג'יה מקווה לעודד נשים ונערות אחרות בקמפיין שלה, כמו גם לעזור לאנשים הסובלים ממצב דומה. "סוף סוף הבנתי שאני לא צריכה לראות אותי כמקוללת. אני בטוחה שאבא שלי היה כל כך גאה בי על הגישה שאימצתי. אני כבר השלמתי עם הפסוריאזיס שלי, עכשיו אני רוצה לעזור לאחרים לעשות את אותו הדבר. אולי קיבלנו תנאים שגורמים לנו להיראות שונות מנשים אחרות, אבל אנחנו עדיין יפות".
(מקור)