האם יש דרך ביניים שתסייע לבלימת מגפת הקורונה, הנמצאת בין מצבי הקיצון של סגר מלא או פתיחה כללית של המשק? פרופ' רוברט א' ג' סינגר מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, ארה"ב מראה, כי ריחוק חברתי לבדו אמור לאפשר הפחתה משמעותית בהתפשטות הנגיף.
על פי סינגר, ללא ריחוק חברתי, אדם אחד יעביר את הנגיף ל-2.5 אנשים בממוצע תוך חמישה ימים. אם אכן זהו הממוצע, הרי שתוך 30 יום, יתרחשו 406 הדבקות חדשות. לעומת זאת אם כל אדם יפחית את מספר המגעים שלו ב-50%, הרי בתוך 30 יום ידבקו רק 15 אנשים כתוצאה מאותה הדבקה ראשונה. אם כל אחד יפחית את מספר המגעים שלו ב-75% (אך עדיין יקיים את 25% המפגשים החשובים לו ביותר), ידבקו כתוצאה מאותה הדבקה ראשונה רק 2.5 אנשים בממוצע.
ככל שכמות הנדבקים היומית יורדת, כך קל יותר לנהל גם את החקירה האפידמיולוגית ואת תהליכי הבידוד, באופן שבסופו של דבר יקטע את שרשרת ההדבקה שהחל אותו אדם. כך שההשפעה הסופית היא אפילו גדולה יותר, ויכולה בסופו של דבר להוביל לדעיכת המגפה, בלי סגר כולל, ותוך שכולנו עדיין נהנים מ-25% המפגשים החשובים לנו ביותר.
החישוב מבוסס על קצבי הדבקה ממוצעים, ולא מביא בחשבון את האופן שבו מתפשטת המגפה. במציאות, רבים מן הנדבקים אינם מעבירים את המחלה הלאה לאיש, ממגוון סיבות. לעומתם יש אחרים שעלולים להדביק עשרות אנשים בבת אחת, בגלל שאינם יודעים שהם עצמם חולים או שנחשפו לחולה, או שהם יודעים ולא לוקחים זאת ברצינות, או שמסיבה ביולוגית כלשהי הם מדבקים במיוחד. זה לא אומר שסינגר טועה, אלא להיפך. אם כל אחד מאיתנו יפחית את המפגשים שלו ב-75% וגם "מפיצי העל" יעשו זאת, נקבל בממוצע את אותה תוצאה רצויה.
סינגר בעצמו מציין כי הממוצע של 2.5 הדבקות לאדם מבוסס על המידע שהיה זמין לו בעת פרסום החישוב לראשונה, בחודש מרץ, אך משתנה ממדינה למדינה (למשל ממדינה מחבקת וחמה כמו ישראל שבה המרחב האישי הסטנדרטי הוא קטן, לעומת חלק ממדינות אירופה), וכתלות בצעדים אחרים שננקטים כדי להתמודד עם המגפה.
עם זאת, הגרף כן מדגים כי אחריות אישית של כל אדם להפחית את האנשים שעמם הוא בא במגע, לא בהכרח תוך ויתור על המגעים החשובים לו ביותר. יחד עם מאמצים שלא להדביק את מי שכן באים איתו במגע, באמצעות מרחק פיזי ומסיכה, נראה שאפשר לעשות כך שינוי משמעותי באופן בו המגפה מתפשטת, ואולי לחסוך חלק ממהלכי הסגירה הכפויים מטעם המדינה.