עם העלייה במספרי החולים והעלייה במספרי החולים הקשים והמונשמים עולה גם מספר המתים ל-1007. כשרק פרצה המגפה שמענו בתקשורת את פרטי וסיפורי המתים, אך עם ההתקדמות פסקו הסיפורים ונותרו רק המספרים. 

כדי שנדע גם מי עומד מאחוריהם, קיבצנו את קרובי משפחתם של עשרה נפטרים כדי שיספרו על יקיריהם שנלחמו בנגיף ועל הזיכרונות שנותרו מהם. 

>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?

אברהם ארושס, 93, מבאר שבע, נפטר ב-26.3 והיה הנפטר התשיעי מקורונה, הראשון מבאר שבע

בתו אתי מספרת: "כשהודיעו לי שאבא שלי נפטר ואני ישבתי בבית וראיתי את החדשות פתאום בחדשות מספר המתים השתנה, משמונה זה הפך להיות תשעה, ואז הבנתי שאבא שלי הוא התשיעי. התקשרו אלי אנשים לספר לי שמדובר באבא שלי, ואמרתי לו 'אבא שלי לא מספר, יש פה בן אדם'. הווירוס לא נחת מהעולם החיצון, אנשים יצרו אותו, ושילמנו על זה ביוקר רב. הוא היה חולה יום וחצי בסך הכול. אפילו לא הגיע להנשמה, הוא פשוט נפטר מיד בבית החולים. הוא כנראה נדבק בבית האבות משען בבאר שבע מאחד העובדים".

"התקשרו אלי אנשים לספר לי שמדובר באבא שלי, ואמרתי 'אבא שלי לא מספר, יש פה בן אדם'"

מה הייתם רוצים שיזכרו ממנו?
"אבא שלי היה מסוג האנשים שהולך ונעלם, אין כמוהו יותר. הקורונה איגדה אותם כדי לקחת את האנשים עם הערכים, היה מלח הארץ. הוא עלה לארץ ב-1946. אדם שמצא את חיובי והסתכל על כולם בגובה העיניים, עבד עם נוער וגייס נוער שלולא נתקלו בו עתידם היה אחר. אני כל כך הערצתי אותו. תמיד כילד אתה חושב שההורים שלך כל יכולים, וכשאתה מתבגר אתה לומד להכיר את האדם, והערצתי אותו. הוא לעולם לא שפט אדם על פי ההישגים שלו או על פי דעתו, רק הערכים שהוא קיבל. אין דברים כמוהו יותר. מעולם לא דיבר על רע על אדם וגם לא על ראש ממשלה גם אם זה ראש ממשלה שהוא לא מאמין בו. נהגתי לחבק אותו ולנשק אותו המון. הוא השאיר בי שמחת חיים, תמיד אמר לי תזרמי עם החיים, זה מה שאת עושה, וצריך לקבל את החיים כמו שהם".

מיכאל ג'קסון, 87, מבאר שבע, נפטר ב-2.4

טליה בתו מספרת שחששה והתלבטה רבות אם להכניס את אביה לבית האבות. "אבא שלי היה בבית האבות בסך הכל חודש. זה אמנם נחשב לבית אבות טוב אבל היה לו חוסר מזל.  אני לא יודעת בדיוק כמה זמן הוא היה חולה. אבא שלי ישב באותו שולחן עם אדם שהיה חולה. אני שמעתי בקולו שהוא משתעל ושהנשימה שלו כבדה. הוא היה פנתר אבל לא אפשרו למשפחות להיכנס ולבקר אותו. ערב לפני הרופא התווכח איתי שהכל בסדר, אבל למחרת הוא כבר נפטר. הזיכרון האחרון ממנו - כשבועיים לפני שנפטר בתי התגייסה. הוא כל פעם היה רואה חדשות בחו"ל וחשבנו שזה משהו רחוק מאיתנו. הוא שאל מתי יראה אותנו שוב, והוא לא הספיק. לצערי פינו אותו רק במצב קריטי לבית החולים. הגרוש שלי עובד בבית החולים ועזר לי לדבר עם אבא שלי מכניסת החדר. הוא כל פעם ניסה לסמן שהוא שומע אותי וזה היה קורע לב. אמרתי לו שאנחנו לא מפסיקים לחשוב עליו ואני מקווה שהכל יהיה בסדר. אני חשבתי שעוד יהיה בסדר אבל הרופא אמר שהמצב ממש לא טוב. צילום הריאות שלו הראה בוודאות כי הייתה רק נקודה קטנה שחורה והכל לבן. לא נשאר בריאות שלו כלום. לא יכולתי לראות אותו מחזיר את נשמתו לבורא, ולצערי בשבע בבוקר התקשרו להגיד שהוא לא החזיק מעמד".

מה היית רוצים שיזכרו ממנו?
"אני בת יחידה והוא היה אדם מצחיק עם חוש הומור, אדם שלא מתלונן אף פעם. מגיל אפס הוא היה משקיע בי שעות ותמיד חיבק והחמיא וגרם לי להרגיש מוגנת ואהובה. כולם התאהבו בו בבית האבות. היה צוחק עם האחיות, כולם אהבו להיות בחברתו. הוא היה נוכח בחיים של כולנו".

טדי קורס, 63, ממיתר, נפטר בערב חג הפסח ב-8.4

"סביר להניח שזה קרה במקום העבודה שלו", אומרת אורנה בת זוגו. "יכול מאוד להיות שהוא נדבק באוטובוס, אין לנו דבר ודאי, אף אחד לא חקר ולא בדק את זה. אבל זוהי ההשערה שלנו. תוך שבועיים וחצי חלפו מהרגע שהוא אומת עד הרגע שהוא נפטר. הוא עבר ניתוח מעקפים לפני חמש שנים והייתה לו סוכרת ברמה מאוד נמוכה והוא היה מאוזן. חשוב לומר לכל אלו שחושבים שהנגיף לא קיים כי הוא בהחלט קיים. אנחנו חטפנו את הקורונה, ואי אפשר לזלזל במחלה הזו. מדובר במחלה מאוד קשה. יותר ממה שקרה לנו לא יכול לקרות, איך אנחנו יכולים לומר שזו לא מחלה קשה. אנחנו ההוכחה הניצחת שזה קיים וזה פוגע באנשים ואסור לזלזל בדבר הזה".

מה הייתם רוצים שיזכרו ממנו?
אורנה מספרת: "אתה האיש החסון, החזק, האיש שלי, האיש שהיה לצידי בעשר השנים האחרונות.  זכיתי לאיש עם נשמה ענקית, אוהב אדם, אוהב את המדינה, בעל ערכים ובעל נתינה. זכיתי בך. עשרה ימים שכבת בבית חולים במחלקת קורונה ואחר כך בטיפול נמרץ מונשם ומורדם. כל יום מצבך הידרדר יותר ויותר. בבוקר יום חמישי, חצי שעה לפני שהודיעו לי שמרדימים אותך, עוד הספקתי לדבר איתך. ענית לי לשיחה בשארית כוחותיך. 'טוב מותק', אלו המילים האחרונות ששמעתי ממך. לא בטוחה שאמרתי לך בשיחה הזאת ובכלל כמה אני אוהבת אותך וכמה הייתי מאושרת איתך. אני כל כך מתגעגעת אליך. תהיה בלבי תמיד".  

בתו שירה מספרת: "אבא שלי נפטר שעה לפני ליל הסדר, חודש לפני יום הולדת ה-13 שלי, מבחינתי קרה הבלתי אפשרי, בבת אחת החיים שלי קיבלו תפנית ולצערי, אני לומדת יום יום לחיות בצל הגעגוע, לומדת כמה קשה לחיות בלי אבא שלי. אבא היה עבורי דמות מופת, תמיד אהב לעזור לסביבה כמה שהוא יכול, הוא אהב כל כך את המדינה והיה לו ידע עשיר עליה, תמיד כשנסענו בדרכים, הוא היה נוהג לספר לי קצת על ההיסטוריה, מלחמות ואנשים לפי שירים ששמענו בדרכים, תמיד הוא היה אומר שאני אהבת חייו, ושאני העיניים שלו. הוא נעלם מחיינו בבת אחת, ואני מרגישה כעיוורת בלעדיו, הרוסה ושבורה ולא יודעת איך ממשיכים. אבא היה מתנה לכל הסובבים שלו ובמיוחד עבורי. אבא שלי אמנם הלכת אבל אתה תמיד שלי, בלב כמה אני אוהבת אותך אהבה ענקית! היית בשבילי החבר הכי טוב, הובלת אותי בדרך טובה, ידעת להגיד מילה טובה ולתת עצה חכמה, לימדת אותי מה חשוב ומה פחות, ממה להיזהר וממה לא, היית פשוט אבא מושלם, אני אוהבת אותך ברמות שאי אפשר להסביר והכי הכי מתגעגעת אליך".

שירה, אחייניתו אומרת: "לאבד את טדי זו אבדה לאנושות. הוא היה בן אדם שהיה לו רק טוב. מאוד ציוני, ערכי. אהב מאוד לעזור לזולת בכל דרך אפשרית, עם נתינה. רק חשב איך הוא יכול לעזור לכל מי שבסביבה. היו לנו כל כך הרבה תוכניות לעתיד, הוא לא חשב לרגע שזה יתקוף אותו. תמיד היה חשוב לו לאגד את כל המשפחה, במיוחד בחגים. כל בעיה, כל קושי שהמשפחה נתקלת, תמיד עזר. הוא הגיע להיות נהג אוטובוס, וחלם על כך עוד מהילדות. הוא עשה המון דברים בחייו. הוא היה איש עסקים שנפל ואמר עכשיו אני אדם פשוט שיכול לישון בשקט ולקבל משכורת כל חודש". 

צבי אגמי, 81, מכפר סבא, נפטר ב-5.5

"אנחנו לא יודעים איפה הוא נדבק, זו תעלומה שלא הצלחנו לפענח עד היום. אבא שלי היה בעיקר בבית עם אח שלי שגר איתו, אבל הוא לא נדבק. הוא לא הסתובב יותר מדי חוץ מסיבוב בשכונה.  לדעתי בסוף חג הפסח, הוא הרגיש לא טוב ואז צלצלנו, לא חשבנו על קורונה והתקשרנו למד"א לשאול מה אפשר לעשות כי רק היה לו חום. אמרו שהוא בכלל לא זכאי לבדיקת קורונה. הזמנו ביקור רופא ונתנו לו אנטיביוטיקה ולמחרת היה ערב חג, בלילה שבערב חג הוא נפל ולא היה לו חום אבל הרופא החליט לפנות אותו לבית חולים שיעשו שם בדיקה. בערב שיחררו אותו שילך הביתה, שם אמרו שהכול בסדר. נתנו לו תרופה להרחיב את כלי הנשימה וזהו. למחרת שדיברתי איתו הוא התעקש שיעשו לו בדיקת קורונה, אבל אמרו שלא עשו לו בדיקת קורונה, ואמרו שאילו היה עושים לא משחררים אותו והיה נשאר להשגחה. אבל עשו לו בדיקה ומקופת החולים התקשרו להגיד שהוא באמת חולה. הוא עבר ניתוח מעקפים לפני 15 שנים וגם עבר כמה צינתורים וגם הייתה לו מחלת ריאות בעקבות עישון אבל זה לא הפריע לו לחיות. בינואר האחרון הוא היה באיטליה במשחק כדורגל וזמן קצר לפני מותו נסע לחברים בנהריה. הרופא התתקשר וביקש שילך לבית חולים, פינו אותו לתל השומר. אני חשבתי שזה קושי מנשימה אולי מלחץ. זה לא היה נראה הגיוני. שבועיים וחצי אחרי שנכנס לבית החולים הוא נפטר בתל השומר. הצוות הרפואי היה מדהים. הוא לא סבל והם שמרו על כבודו".

מה היית רוצה שיזכרו מאביך?
"אבא שלי היה איש צבא ובילדותי לא ראיתי אותו הרבה, הוא היה מגיע אחת לחודש. אני זוכר אותו עם מדים או שאני הייתי נוסע אליו. אין לנו זיכרון אחרון, באתי להיות איתו, לחמם אוכל, אחר כך לא ראיתי אותו. בערב האחרון הצלחנו להביא טלפון חכם, אולי רק שעתיים לפני שנפטר הצלחנו לראות אותו לשבריר של עשרים שניות לשיחת וידאו והיה לו כבר קשה לנשום. אבא שלי היה אדם מלא חיים ומלא נוכחות. כמו שהייתה לו הרבה נוכחות בחיים הוא חי עד הרגע האחרון במלוא אונו ובמלוא הדרו. הוא היה בטוח שיצא מזה, לצערי זה לא התגשם". 

עוד ב-mako בריאות:
>> ייתכן שברזיל הצליחה להגיע לחסינות עדר
>> מחקר: בשבועיים הקרובים נגיע לשיא – ואז ירידה  

 ציון בוסקילה, 70, ממרכז שפירא, נפטר ב-11.5

"הקורונה של חמי הגיעה בשלב ממש מוקדם", מספרת הילה בוסקילה, "מישהו הגיע לעזור לחמי לנקות את הבית כחלק מההכנות לפסח. בדיעבד הסתבר שאותו אדם נדבק במשתה פורים. היה לחמי חום והוא השתעל והגיע למצב של קושי נשימתי. הוא נסע לבית חולים, בבית החולים כבר ראו את הנזק. אני מנפגעי הקורונה, מ'הפיגוע' שהוא עשה במשפחתנו. פגע בחמי וחמותי אבל הוא לא שרד כדי לספר. התקופה הזאת שינתה את העולם כפי כשהכרנו, גם אותנו. אבל השאלה מה לקחנו מהדרך וכמה זמן יחזיקו ההבטחות שלנו לעצמנו בימים האלה. הבטחנו להיות אנשים טובים יותר, לקחת מהימים האלה את השקט, את הפרופורציות שהמשפחה מעל הכל ורק אז העבודה וכל השאר, שמגיע לנו מדי פעם קפה ארוך ושקט עם עצמנו, לשמוע שיר עד הסוף בלי לרוץ למטלה הבאה, לפנק את המשפחה בארוחה טובה. ופשוט להיות ברגע. לא לחכות לרגע הבא".

"הבטחנו להיות אנשים טובים יותר, לקחת מהימים האלה את השקט, את הפרופורציות שהמשפחה מעל הכל ורק אז העבודה וכל השאר, שמגיע לנו מדי פעם קפה ארוך ושקט עם עצמנו, לשמוע שיר עד הסוף בלי לרוץ למטלה הבאה"

מה היית רוצה שיזכרו ממנו?
"חמי היה סבא ואבא חם ומפנק, אחת הדרכים שלו לפנק הייתה גלידה, אבל לא סתם פושטית. בכל צאת צום פינק כך את הצמים, בכל טיול משפחתי עצירה בתחנת דלק נידחת ויאללה גלידות לכולם, להמתיק את הדרך, להמתיק את הרגע. לא למהר להגיע למקום הבא. גם הדרך חשובה ויפה, כל צמח או עץ מספר סיפור והוא היה מספר בחן לכל מי שחפץ. אתמול נסעתי עם ילדיי לבית סבא וסבתא. רק כשנכנסו לאוטו, אחד אחרי השני תיארו שלא הגיוני ולא מסתדר להם שסבא לא בבית, מקבל את פניהם בשמחה האופיינית לו, מכין איזה תבשיל מפנק ומנחם. הם פרצו בבכי ואני איתם, והנסיעה הפכה כאובה וקשה.  עצרתי בתחנת דלק, הכרזתי שעושים מעשה לזכר סבא שכל כך אהב את החיים וראה בהם נס מתמשך והלכנו לקנות גלידה. הכאב נשאר אבל הומתק בזיכרון אהוב ועשייה והעלה חיוך קטן לכולם. ציון לא יכול היה לראות איש אחר במצוקה בלי לנסות לחתור ולעזור לו. אנחנו איבדנו אדם שעד הרגע האחרון היה בעשייה".

חיים פלדמן, 90, מגדרה, נפטר ב-26.6

חיים נפטר לאחר שלושה ימים של התמודדות. הוא התגורר עם בתו ובנותיה. הן הלכו לחתונה ושם ככל הנראה נדבקו.נאוה בתו אומרת: "אני חושבת שצריך לעשות סגר לפי אזורים ולפי תחלואה באזורים כדי למגר את התופעה.  הרבה יחלו בסוף כי זה פשוט בלתי נמנע. אנשים לא מקפידים על כלום ושמים מסכה על הסנטר, אנשים לא באמת קולטים ובטח לא מבינים כמה המחלה הזו נוראית. אבא שלי לא חשב שהוא חולה. הנגיף הזה עושה בלוק במוח, אנשים לא מרגישים שחסר אוויר. הריאות נשחתו לגמרי. הרופאים בהתחלה לא הבינו שזה קורונה, לא היו לו תסמינים, הוא השתעל אבל חשבו שהוא מפתח צינון. לא היה לו חום. הוא לא היה איתנו בסעודת שבת, בחמישי לא הרגיש טוב וביום ראשון אח שלי לקח אותו למיון ושם הוא נגמר. עוד לא הגיע השלושים של אבא שלי ובעלי נפטר. בעלי נפטר לפני כשבועיים מרוב לחץ מהקורונה. הגוף שלו לא החזיק מעמד וקרס. אני מציעה וממליצה לכולם, השמרו על נפשותיכם, עשו כל מה שאתם יכולים כדי לשמור על ההנחיות, המחלה נוראית ומסוכנת מאוד".

מה היית רוצה שיזכרו מאביך?
"הייתי רוצה שיזכרו אותו כאדם כזה שהיה מקבל את הגזירה הזו ואומר שצריך להמשיך, הוא עבר המון בחיים שלו. הוא לא נתקע בקושי ותמיד המשיך קדימה. בילדות שלי תמיד רדפו אחרי כי אני יהודייה, היו ילדים שקראו קריאות גנאי או הרביצו, ואבא שלי תמיד היה מגיע ומגן עלי".

עליזה חליוה, 78, נפטרה ב-21.7

לפי נכדתה מלי, עליזה נדבקה ככל הנראה בבית עמיגור לדיור מוגן בחולון מהמטפלת שלה. היא הייתה חולה ארבעה ימים בסך הכל.  

מלי אומרת כי: "המחלה אינה שטות אלא בהחלט קשה ומסוכנת לאוכלוסייה הבוגרת בפרט. כל מחלה שמסוגלת לחסל בן אדם ב-24 שעות היא מחלה הרסנית ומסוכנת.  למרות ששרדה את השואה, דווקא את הקורונה היא לא הצליחה לשרוד".

"צריך וחשוב לזכור שחייהם של מתי הקורונה לא היו לשווא, הם היו חיילים גיבורים בשדה קרב לא מוכר ואכזר"

מה הייתם רוצים שיזכרו ממנה?

"היינו רוצים שיזכרו את כל הטוב שהיא עשתה למען בני משפחתה וחבריה. היא הייתה לוחמת מהמעלה הראשונה ואהבה לאהוב את החיים בכל רגע ובכל שנייה. היא מצאה משמעות לנצל כל רגע כדי ליהנות ולגרום לאחרים סביבה ליהנות גם כן. צריך וחשוב לזכור שחייהם של מתי הקורונה לא היו לשווא, הם היו חיילים גיבורים בשדה קרב לא מוכר ואכזר,  ושילמו מחיר דמים שעוד רבים כמוהם ישלמו בשל חלמאות ואדישות והיעדר מוכנות של ממשלת ישראל על כלל שלוחותיה. עצוב היה לגלות שניתן היה למנוע את האובדן הגדול באמצעות פעולות מקדימות שהיו יכולות למנוע את הפצת הנגיף".

מוטי פאר, 85, נפטר ב-24.7

"אני מודה, אני אפילו לא יודע איך אבא שלי נדבק בנגיף המסוכן הזה", אומר אודי בנו. "אשפזנו אותו באיכילוב ואחרי ארבעה ימים הוא נפטר. כשהוא הגיע הריאות שלו היו במצב קשה. הרופא אמר שלא היה טיפת מקום לאוויר. הוא היה מרותק למיטה, וזה לא היה אופייני לו, כל יום הוא היה נוסע למקום אחר למרות גילו, והיה בריא לחלוטין. גם לפני שהרדימו אותו, חשבו שהוא יחזיק מעמד למרות גילו, כל הבדיקות הראו שהוא בריא לחלוטין".

מה הייתם רוצים שיזכרו ממנו?
"אבא שלי ידע לחיות את החיים הטובים. הוא ניצל את החיים עד תום ולא התפשר על דבר. כשהייתי ילד הוא היה טייס בארקיע והייתי טס איתו הרבה בתא טייס. הוא היה מתבדח איתי, אומר לי בוא תשב על הרגליים, תטיס את המטוס, והייתי מחזיק את ההגה, כמובן שהמטוס היה במצב טייס אוטומטי".

שוש פאר, 84, נפטרה ב-21.8

שוש כנראה נדבקה מבעלה מוטי. אודי מספר כי: "הם היו נשואים חמישים שנה. היא לא הצליחה לחיות בלעדיו, ושלושה שבועות לאחר מותו נפטרה גם כן. היא חלתה שבוע אחריו ולא היה לה חום, בבום אחד היא נפלה. היה לה פתאום קוצר נשימה וחוסר חמצן. היא לא הייתה מסוגלת ללכת ולא הייתה מוכנה שירדימו אותה. בבית החולים גילו שיש לה חוסר חמצן בדם ושם זה התפתח, חיברו לחמצן. היא התמודדה ונלחמה במשך שלושה שבועות  עד שנפטרה".

מה הייתם רוצים שיזכרו ממנה?
"פעמיים בשבוע היינו אוכלים בחוץ, מטיילים בשוק לוינסקי, היינו עושים הרבה שיחות נפש. איבדתי את החברה הכי טובה שלי. לא ידעתי שאני הולך להיפרד ממנה. בפעם האחרונה שנפגשנו היא נתנה לי יד וסימנה לי בדרכה המיוחדת שלום". 

ברוך ברנס, 63, נפטר ב-27.8

ביום חמישי האחרון נפטר בבית החולים אסף הרופא ברוך ברנס בן ה-63, תושב ראשון לציון, מסיבוכים של מחלת הקורונה. ברוך ז"ל היה איש עסקים פעיל ואהוב באזור המרכז, הוא נדבק בווירוס לפני כחודש, ולאחר ששהה בבידוד ביתי כמה ימים, חלה החמרה במצבו והוא הובהל לקבלת טיפול דחוף בבית החולים שמיר. בתו מלי גרוסמן התקשתה לקבל את דבר מותו ולמשמע הבשורה התמוטטה ופרצה בבכי. "הוא היה אבא כה טוב. אהב את ילדיו ומשפחתו ועזר לכל אדם בעת צרה. אני זוכרת שרק לפני כמה שבועות בני יהונתן רץ אלי בהתרגשות ואמר לי 'אמא, עשיתי לסבא ברוך מארס תורכי בשש בש'. ואבא חייך אלי, אולי הפסיד באמת ואולי הפסיד בכוונה כדי לשמח את נכדו, כבר לא אספיק לשאול אותו. הרגעים הקטנים האלה יחסרו לי וקשה לי לדמיין כיצד ממשיכים החיים שלנו בלעדיו. הוא היה סבא ואבא במשרה מלאה. בחיים הוא לא היה ככה שמח, כאילו נפשו ידעה שזמנו איתנו קצוב והוא חייב להספיק כמה שיותר. לאבא היו כמה מוניות שהשכיר והוא היה 'חולה הגה' שתמיד המשיך להסיע אנשים במונית גם בעצמו למרות שלא היה חייב לעבוד לשם פרנסה. הוא אהב את הכבישים ואת האינטראקציה עם הנוסעים והשיחות איתם". 

מה הייתם רוצים שיזכרו ממנו?
"הוא היה הפסיכולוג של כולם. מאז היה צעיר האמין בעבודה קשה ובנה את עצמו בעשר אצבעות גם אם זה אומר לנסוע בימים ובלילות ולהביא אנשים להיכן שהם צריכים להגיע. לפני חודש היינו בחוף הים והצענו לאבא ולאמא שלי לבוא לחוף להתאוורר ולפגוש את הנכדים, ואבא אמר 'לא כדאי, זה מסוכן כי יש שם הרבה אנשים ויש קורונה', במהלך השבעה התברר שבהמשך אותו היום, אבא כנראה עלה לעבוד במונית ונדבק מנוסעת חולת קורונה. הוא פחד להידבק בים ובסוף הנגיף תפס אותו בזמן שעשה את הדבר שכה אהב. אני בטוחה שלנצח תלווה אותנו התחושה מה היה אם - אם היינו מתעקשים יותר שיפגוש אותנו? אם הוא היה נשאר בבית ולא עובד כמו שביקשנו ממנו המון פעמים כי הוא היה בקבוצת סיכון בגלל ניתוח בלב. כנראה שלעולם לא נדע. אולי זה גורל אבל זה בעיקר קורע לב כי האובדן כה גדול. מאחורי כל מספר שמדווחים בחדשות יש אדם שאיבד את חייו, משפחה שבורה שהפסידה את אהוב לבה לנגיף האכזרי. כולנו תקווה ותפילה שאבא נח עכשיו למעלה ושומר על כולנו".