בסין חוששים מאפשרות להתפרצות של מגפה חדשה-ישנה: בפרובינציית יונאן שבדרום סין, התגלה השבוע מקרה של דבר בילד בן שלוש. זאת, לאחר שבאוגוסט מתו שני סינים מדבר במחוז מונגוליה הפנימית שבצפון סין, וכמה מקרים נוספים התגלו במונגוליה עצמה. העובדה שהמקרים אירעו באזורים מרוחקים אחד מהשני, ונמצאו גם חולדות מתות, מעלה חשש שמדובר בהתפרצות שעלולה להתפשט מעבר לאותם שלושה מתים. בסין לא לוקחים סיכון והכניסו לסגר את כל המחוז. הוכרז גם מצב חירום.

הדבר השחור, על תיאורי הזוועה שלו, היה זה שעיצב במידה רבה את התפיסה שלנו לגבי מהי מגפה. אז מי שחיכה ל"מגפה אמיתית", הנה, הדבר, המכונה גם "המוות השחור" חזר.

למעשה, הוא אף פעם לא באמת עזב אותנו. המגפה הקטלנית ביותר, שהתפשטה ברחבי העולם בימי הביניים, הרגה עשרות ואולי מאות מיליוני אנשים ושינתה לגמרי את פניה של אירופה, ממשיכה לרחוש על אש קטנה גם היום. מעת לעת יש התפרצויות בעיקר ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, במדגסקר ובפרו, ואפילו בארה"ב מתגלים כשבעה מקרים בשנה, בעיקר באזור המערב הכפרי. הדבר כנראה ממשיך לחיות בקרב אוכלוסיית העכברושים במדינה, ולעתים רחוקות הוא עובר גם לבני האדם. בישראל, מתו 65 איש מדבר בהתפרצות שהתרחשה בחיפה מעט לפני קום המדינה, אך מאז לא חלה התפרצות כזו.

מחלת הדבר השחור נגרמת מחיידק בשם Yersinia pestis המועבר ממכרסמים לאדם באמצעות קרציות. התפרצות של דבר יכולה להתרחש באזורים שבהם יש קרבה גדולה מדי בין בני אדם למכרסמים או שיש באזורים אלו מספר גדול מאוד של מכרסמים. בנוסף ההתפרצות קוראת כאשר המחלה במכרסמים הופכת למאוד נפוצה - בדרך כלל משום שמגפה קודמת החלישה אותם.

התסמינים הם לרוב חום, חולשה וכאב ראש, כשבעה ימים אחרי החשיפה. למחלה יש שלוש גרסאות. המוכרת שבהן בספרות הפופולרית היא הדבר הבובוני (דבר המפשעות), המוביל להתנפחות של בלוטות הלימפה באזור החשיפה הראשונה. גרסה נוספת היא הדבר הספטיסמי (דבר הדם), המאופיין באלח דם. הוא גורם לקרישי דם קטנים בגוף (זהו גם אחד התסמינים הייחודיים של הקורונה), ואז לריקבון של הרקמה. כמו כן הוא מאופיין בדימומים בלתי נשלטים שנראים כמו כתמים מפושטים, אדומים או שחורים, והחולים עלולים להשתעל דם. הגרסה השלישית, דבר הריאות, אולי אסתטית יותר, אבל קשה יותר להבדיל בינה למחלות אחרות והחולים עלולים לזהם את סביבתם, ממש כמו בשפעת או בקורונה.

פחות סיכוי למעבר בין מדינות

החיידק הגורם לדבר זוהה בסוף המאה ה-19. היום, סיכויי ההישרדות ללא טיפול עומדים על כ-30%, אולם עם טיפול בכמה סוגי אנטיביוטיקה, לצד טיפול תומך, כ-90% מהחולים שורדים. עם זאת, קיימים כבר זני דבר עמידים לאנטיביוטיקה. פותח חיסון למחלה, אבל היעילות שלו לא הוכחה מחקרית באופן המקובל על רוב הקהילה המדעית העולמית. בכל זאת, מי שנוסע לעבוד באזורים נגועים, בדרך כלל יידרש לקבל אותו, משום שתצפיות שטח הראו שהוא מפחית את הסיכון להידבק וגם מוריד את חומרת המחלה. כ-7% מהמתחסנים לא מפתחים נוגדנים, ולא ברור אם זה אומר שהם אכן לא מוגנים מהמחלה.

האם מקרי הדבר שהתגלו בסין הם סיבה לדאגה בשאר העולם? סביר להניח שהדבר לא יכול להכות היום בעולם באותה עוצמה שבה הכה בימי הביניים. כרגע, בגלל מגפת הקורונה, המעבר בין מדינות מוגבל ומבוקר מאוד, וסביר להניח שבקרת המחלות בגבולות תוסיף להיות מחמירה גם לאחר הקורונה. כמו כן, ההנחה היא שחולדות נגועות עוברות בין מדינות פחות בקלות מבעבר. מערכות התחקור האפידמיולוגי ובידוד במדינות השונות כרגע משופשפות ומוכנות, והעברה של המגפה בין חולים היא יחסית נדירה, בעיקר בשלבים הראשונים של המחלה. אז כל עוד אנחנו מגינים על עצמנו באמצעות חומרים דוחי קרציות ונמנעים מלגעת בחיות מתות, מצבנו אמור להיות סביר.

ובלי קשר לקורונה, היום יודעים כיצד למנוע את המחלה וכיצד לטפל בה, בניגוד לקורונה שהיא מחלה חדשה. בנוסף סביר להניח שבניגוד לקורונה, אנשים לא ייטו לומר על דבר שהוא רק פריחה עם יחסי ציבור. מדובר במחלה שתוצאותיה נראות לעין, מספיק שלאחד ינשור האף אחרי שיסיר את המסכה, והמסר יעבור.

מגפה שחוללה שינוי חברתי-כלכלי

עדויות לקיומו של הדבר נמצאו אפילו בתקופת הברונזה, אבל ימי הביניים היו הזדמנות פז להפצת החיידק. בימי הביניים החלה להתפתח תחבורה מהירה יחסית שחיברה בין כל מדינות העולם הישן, אך עדיין לא התפתחה הרפואה האנטי-זיהומית המודרנית.

בימי הביניים התפשט הדבר מסין לכיוון טורקיה ואיטליה של אז, ככל הנראה דרך ספינות המסחר שהצטרפו אליהן עכברושים. מאיטליה התפשטה המגפה לכל אירופה ומשם לרוסיה, לאפריקה, למזרח התיכון ולחצי האי ערב. שיא המגפה היה בערך סביב 1350. באירופה, שנפגעה עוד קודם לכן מרעב גדול ומלחמה, והאוכלוסייה בה הייתה חלשה, חיסלה המגפה כ-30% עד 60% ממנה. בפריז מתו מחצית מהתושבים, וכך כנראה גם בפירנצה, המבורג ולונדון, בתוך חודשים ספורים. רק כעבור 200 שנה, באמצע המאה ה-16, חזרה אוכלוסיית אירופה לגודלה לפני המגפה. לפי הערכות, גם בסין מתו כשליש מהאנשים.

עם הזמן, ירד קצב התמותה, כנראה משום שרוב האוכלוסייה שנותרה כבר הייתה מחוסנת - תהליך שנקרא היום "חסינות עדר", אלא שבמקרה הזה רוב העדר מת ולא התחסן. ילדים שחלו המשיכו למות.

למגפה הייתה גם השפעה חברתית-כלכלית משמעותית. יהודים, צוענים, מהגרים ואוכלוסיות עניות או חולות הואשמו בהרעלת הבארות, וגל רציחות של חולי פסוריאזיס או אקנה שטף את אירופה. לאירופאים מסוימים היה נדמה שאלה מחלות דומות. גורמים דתיים טענו שהמגפה היא עונש מאלוהים, ואחרים היו משוכנעים שמדובר בתופעה אסטרולוגית. הגרסה שהאשימה את היהודים הובילה לפוגרומים שהרסו עשרות קהילות יהודיות באזור מרכז אירופה, והובילו לגל הגירה של יהודים לפולין.

ולחדשות הטובות, בערך: אף שהשכר של מעמד הביניים האירופי נשחק בעקבות הירידה בדרישה למוצרים מעובדים, וגם בעלי האדמות סבלו מפגיעה כלכלית כי לא היה להם את מי לשעבד על אדמותיהם, שכר הפועלים עלה, משום שהיה מחסור בהם. יש הטוענים כי ההפחתה בצפיפות האוכלוסייה הובילה להשתקמות הטבע ולהתקררות כדור הארץ.

הדבר המשיך להכות בגלים, אם כי בעוצמה פחותה, באירופה, בעולם הערבי, באסיה ובאפריקה במאות הבאות, ואפילו בסן פרנסיסקו התרחשה התפרצות בתחילת המאה ה-20. הוא אחראי במישרין או בעקיפין למגוון אירועים מכוננים בהיסטוריה. לדוגמה, בתקופת אליזבת הראשונה באנגליה, הכריזו רופאי הממלכה שאגוז מוסקט עשוי לרפא את המחלה. כך החל מאבק בין האנגלים להולנדים על כמה איים באינדונזיה שבהם צמחו האגוזים הללו. במסגרת הסכם הפשרה בקרב הזה, ויתרו ההולנדים על המושבה ניו אמסטרדם לטובת הבריטים, והיא הפכה לניו יורק.