כמה פעמים בשבוע האחרון שמעתם על בהלת הקורונה? משבר הקורונה? נראה שלאן שלא נסתכל, מכל עבר, נשמע על פאניקה, סגירת עסקים, כותרות העיתונים היומיים שידאגו לצעוק מכל עבר "מדינה לקראת הסגר" , מהדורות החדשות שישדרו מסביב לשעון, מרואיינים מומחי קורונה ימליצו מה נכון או כדאי לעשות במקרה של "הדבקה המונית" וברדיו יספרו שנייר הטואלט והג'ל לחיטוי אוזלים מן המדפים. שמועות מופצות מכל עבר, מסלולו של חולה מספר 199 יפורסם, הודעות כזב, הודעות אמת, פרשנויות, התראות בטלפון כל כמה דקות ועוד ועוד.
נכון, זהו לא הזמן להיכנס לשאננות ויש לפעול בדיוק לפי הנחיות משרד הבריאות, אך העיסוק הבלתי פוסק בווירוס הקורונה, טומן בחובו גם נזק גדול, לא בגלל הווירוס.
בהלת הקורונה, כפי שהיא משתקפת לנו ממסכי הטלוויזיה ומעשרות המומחים המתראיינים מדי יום, עלולה לגרום להופעת טראומה, תגובות דחק, פחד להעצים סימפטומים של פוסט טראומה, ועל הדרך גם להעצים תחושה של כאב כרוני.
אם אשאל אתכם על נפילת התאומים או על רצח רבין, אני בטוחה שתוכלו לספר לי פרטים רבים על הרגע שבו שמעתם על האירוע, מי סיפר לכם, איפה עמדתם, חלקכם יזכרו מה הם לבשו באותו זמן, אבל אם אשאל אתכם מה קרה לפני חודש אני בספק אם תוכלו לספק לי את אותו מידע. איך זה יתכן שאתם זוכרים אירוע כל כך רחוק לעומת משהו שקרה לפני חודש? ואל תדאגו, דמנציה מוקדמת היא לא התשובה.
אני מניחה שיש לכם תחושת בטן לגבי הסיבה, זה היה אירוע גדול, משמעותי, ומפחיד ששינה את הדרך בה העולם מתנהג מקצה לקצה. לנפילת התאומים אפשר לקרוא טראומה בין לאומית ולרצח רבין טראומה לאומית. אבל זה לא יכול היה להפוך לטראומה אלמלא התקשורת שימשה תפקיד מכריע כל כך בו.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם לא היה סיקור תקשורתי ב11/9, והייתם שומעים משכן או חבר שבארצות הברית היה אסון גדול. האירוע היה נשמע לכם כמו ידיעה רחוקה ולא חשובה במיוחד ואני בספק אם הייתם זוכרים היכן עמדתם, מי סיפר לכם, ומה קרה בדיוק ברגע שאותו שכן/חבר סיפר לכם על משהו שקרה במדינה רחוקה.
ב-2014 קבוצה של חוקרים בראשם ד"ר פפרבאום מאוקלהומה סקרו את כל המחקרים שנערכו על הקשר בין מידת החשיפה לסיקור החדשות של אסונות (כמו פיגועי טרור, ירי בבתי ספר, הוריקן וכדומה) לבין התפתחות בעיות בריאותיות, בעיקר בעיות נפשיות. האבחנות הנפוצות ביותר שנמצאו היו תגובות פוסט טראומה, דיכאון, פחד, תגובות דחק ועוד.
באותה שנה הופמן חקרה את תגובות הלחץ של האנשים לאחר פיגוע הטרור במרתון בוסטון, היא בחנה את אוכלוסיית בוסטון שנחשפה באופן ישיר לאירוע לעומת אוכלוסיית ניו יורק ושאר ארה"ב שנחשפו על ידי סיקורי החדשות בלבד. היא מצאה במחקרה כי גם האוכלוסייה בבוסטון שנחשפה באופן ישיר וגם מי שרק צפה בחדשות פיתחו תגובת לחץ חריפה באותם אחוזים, ונוסף לכך הציגה קשר ישיר בין כמות החשיפה (מספר שעות הצפייה) לבין חומרת התלונות.
הקשר הזה לא חדש, כבר ב-1994 התריע ברווין בעיתון הרפואי הבריטי (BMJ) על השפעותיו הרעות של הסיקור החדשותי באומרו "הדבר האירוני בסיקור האינסופי של התאונה שקרתה בצ'רנוביל ב-1986 ושחרור חומרים רדיואקטיביים, הלא מזיקים באופן יחסי בגלל הדילול שלו בעודו עף עם הרוח מסביב לעולם, היה שלמעט כמה מקרים יוצאי דופן, התקשורת גרמה להרבה יותר נזק לאמת מאשר אם היה טיוח של האירוע או הסתרתו.
>> סובלים מחרדה? הנה שיטה שיכולה לעזור לכם
תגובות לחץ הן נורמליות וחשובות כאשר יש להן סיבה ממשית, כאשר הן קיימות באופן כרוני או ללא סיבה ממשית הן עלולות לפגוע בבריאות ולהחמיר כאב כרוני. כל החיות, ובהן בני האדם, מצוידות במערכת הגנה, הנקראת המערכת הסימפטטית. כאשר אנחנו מתנהלים בחיי היום יום, השליטה שלנו בתנועה של הידיים, הרגליים ושאר האיברים נעשה בעזרת המערכת העצבים הסומטית. במקביל אליה מתנהלות מערכות בגוף שאנו לא שולטים בהן כמו הלב, העיכול, לחץ הדם וכדומה. ויסות פעולות הגוף שאנחנו לא שולטים בהן נעשות על ידי המערכת האוטומונית (אוטנומיה = עצמאות). המערכת האוטונומית מתחלקת לשתי תתי מערכות העובדות בשיתוף פעולה אך במצבים שונים, פראסימפטטית וסימפטטית.
המערכת הפראסימפטטית האחראית על פעולות הגוף שלנו בשגרה כמו עיכול, רבייה, הפרשת הורמוני גדילה וכו', על מנת לדמיין את פעולתה תחשבו על הפעולות שהגוף שלכם עושה בחופשה בחוף הים. המערכת הסימפטטית, בניגוד אליה, מופעלת במצבי דחק, אם תרצו לדמיין את פעולתה תחשבו על פעולות שהגוף שלכם עושה בזמן מלחמה. למשל, המערכת הסימפטטית מפנה את הדם ממערכות פחות חשובות כמו עיכול ורבייה לשרירי הרגליים, היא מעלה את קצב הלב, מגבירה את קצב הנשימה, מעלה את חדות הראייה אך מצמצמת את שדה הראייה, מגבירה את מידת הערנות של המוח, כלומר היא מכינה את הגוף שלנו לקרב.
תפקידה של המערכת הסימפטטית היא להוציא אותנו ממצבי סכנה, לברוח או להילחם (fight or flight response). תפקיד חשוב מאוד כאשר יש סכנה מיידית, כמו מישהו שתוקף אתכם, אך היא בעייתית כאשר ה"תקיפה" היא וירטואלית, כלומר קיימת בתקשורת ולא בעולם האמיתי שלנו. במחקר נוסף שנעשה ב-2014 לאחר הפיגוע במרתון בוסטון נמצא קשר ישיר בין רמות העוררות של המערכת הסימפטטית, החשיפה לסיקור חדשותי והתפתחות תגובות פוסט טראומתיות אצל צעירים.
הגוף שלנו לא בנוי להיות מרמת עוררות גבוהה לאורך זמן, המערכת הרגשית שלנו מתקשה להתמודד עם תחושה ארוכה של סכנה וחשיפה ממושכת לצפייה בחדשות על אסונות יכולה להוביל ליצירה של בעיה חדשה, לא בגלל הקורונה, בגלל הלחץ שמגיע סביבה.
אז מה ניתן לעשות?
צמצמו את החשיפה שלכם לסיקורי התקשורת כמה שניתן ומכיוון שצעירים וילדים חשופים יותר להתפתחות סימפטומים אז להרחיק אותם מהמסכים.
הרגיעו את המערכת הסימפטטית שלכם על ידי הפעלה של המערכת הפארסימפטטית, כלומר נשימות עמוקות ואיטיות. קחו לכם כמה רגעים ביום, נשמו נשימות עמוקות, עצמו עיניים ונסו לשחרר את הגוף להרפיה. אינכם צריכים לשכב, ניתן לעשות זאת בישיבה, אך רצוי בסביבה שקטה ונינוחה.
בצעו פעילות גופנית והיעזרו בה לשחרר את המתח בשרירים, הפעילות איננה חייבת להיות ספורט כזה או אחר היא יכולה להיות עליית מדרגות או טיול בחוץ, כל דבר שיגרום לכם להזיז את הגוף ולהפעיל את השרירים.
בחרו זמן ביום אותו אתם מקדישים לעשות משהו שמרגיע אתכם, מוזיקה, ריקוד, סרט, ספר, כל דבר שעסקתם בו בעבר והרגיע אתכם.
וזכרו, השליטה עדיין בידיים שלכם, כמה אתם מאזינים לחדשות, כמה אתם פעמים אתם בודקים כמה חולים נדבקו במחלה, כמה משקל אתם שמים לזה בחיים. גם אם אתם בבידוד וגם אם אתם עדיין "חופשיים" - הכוח להחליט כמה תיחשפו תלוי בכם.
הכותבת היא עדי דוידוביץ מטפלת בשחרור מכאב ופיזיותרפיסטית מובילה.