כששלומית (שם בדוי), 30, גילתה שהיא חולה בקורונה, היא לא הופתעה. חברים שמבלים איתה באופן קבוע סיפרו לה שהם חולים כמה ימים לפני שהתחילה לחוש בתסמינים. "היה לי ברור שאני עומדת לחלות וממש חיכיתי לתסמינים", היא מספרת.
באנגליה, כידוע, לא היו מגבלות כשמגפת הקורונה החלה להתפשט באזור. המדיניות של בוריס ג'ונסון הייתה לשאוף ל"חיסון עדר" – כלומר לאפשר לרוב האוכלוסייה להידבק כדי שבסופו של דבר המגפה תיעלם מעצמה. "הלכנו לעבודה כרגיל, בתי הספר פעלו כסדרם ובפאבים המשיכו לחגוג. כשהבנתי שכנראה נדבקתי, המשכתי ללכת לעבודה כי הייתי חייבת, וקיוויתי שיש לי עוד זמן עד שאחוש בתסמינים ואתחיל להדביק אחרים", היא מספרת.
מה הרגשת כשחלית?
"הימים הראשונים לא היו יוצאי דופן. הרגשתי מעין חרחור קל בנשימה וגם חוסר נוחות מסוימת בצלעות, אבל ממש בקטנה. אני בספק אם הייתי שמה לב לתחושות האלה אם לא הייתי יודעת שיש סיכוי טוב שנדבקתי. כיוון שהנחתי שאני אכן חולה, הכנסתי את עצמי לבידוד. פה אין צורך צריכה להודיע לאף אחד או לגשת להיבדק."
"לא הצלחתי אפילו לקום לשירותים"
שלומית מתארת את המשך החוויה ומגדירה אותה סיוט מתמשך: "שבוע לאחר שהחלו התסמינים, דיברתי עם חברים בטלפון והרגשתי שפשוט אין לי אוויר. למחרת בבוקר המצב כבר ממש הידרדר - התחושה הכללית הייתה שמישהו דורס אותך עם משאית הלוך ושוב: כל נשימה עלתה לי בכאבים בחזה, הייתי חלשה כפי שלא הייתי מעולם, ובגדול לא ממש רציתי לאכול שום דבר. לקראת סוף היום לא הצלחתי אפילו לקום לשירותים במשך שעה שלמה. באותו היום חוויתי קשיי נשימה מטרידים".
מלחיץ ממש. ואת מתמודדת עם כל זה לבד, מה עושים במצב כזה?
"כלום. פשוט סובלים ומחכים שזה יעבור".
לא הרגשת שאת צריכה לפנות לעזרה?
"אני חושבת שזו אחת הבעיות הגדולות כאן: את זו שצריכה לקבל החלטות ואין לך בעצם מושג מה צריך לעשות במצב כזה. לא ידעתי אם התסמינים שאני חווה נורמליים או מסוכנים, ולא היה לי ברור איזו עזרה אני יכולה לקבל אם בכלל. לא רציתי להגיע לאשפוז. רק כשהתייעצתי עם חברים רופאים מהארץ הבנתי שמישהו צריך לבדוק אותי".
בשלב הזה, שלומית ניסתה ליצור קשר עם המוקד הרפואי. "היה לי מאוד קשה לדבר, לא היה לי אוויר ולא היו כוחות. העבירו אותי ממוקדן אחד לשני בניסיון להבין ולסייע, וזה היה מאוד מתסכל. בסופו של דבר החליטו לשלוח אליי אמבולנס. הפרמדיקיות שבדקו אותי החליטו שאני יכולה להמשיך להישאר בבידוד ביתי. אני חושבת שהקושי האמיתי היה להתמודד עם המחלה לבד – בניגוד למחלה אחרת שאפשר לקבל עזרה מקרובים ומחברים, הסיפור כאן יותר מורכב".
דיברת עם המשפחה בארץ בזמן הזה?
"הייתי שולחת להם הודעות כי היה לי מאוד קשה לדבר כאמור. אני מניחה שלא היה להם פשוט – זאת תחושת חוסר אונים נוראית כשאי אפשר לסייע".
אחרי כל זה עדיין הוגדרת כ"חולה קלה"?
"כן, ההגדרה לא נקבעת על פי כמות הסבל אלא בהתאם למצב שלך – אם את לא זקוקה לאשפוז, לא נעזרת בהנשמה ולא סובלת מסיבוכים את מוגדרת כחולה קלה".
תוך כמה זמן הרגשת שיפור?
"תוך 21 יום מתחילת התסמינים".
ואיך את מרגישה עכשיו?
"בגדול אני בסדר, אני עדיין משתעלת מדי פעם וקשה לי עם פעילות פיזית".
עוד על נגיף הקורונה:
>> רופאים צרפתים: מצאנו תסמינים חדשים לנגיף
>> כך ניו זילנד הצליחה למגר את הקורונה
>> "המגפה תדעך כמעט לגמרי בתוך שבועיים"
תארי לנו קצת מה קורה באנגליה.
"כרגע יש הרבה מאוד חולים, כך שהאריכו את הסגר לעוד שלושה שבועות ועדיין לא מדברים על הקלות. ההנחיות פה שונות לעומת ההנחיות בארץ, ויש בהן משהו קצת אבסורדי: למשל, מותר לקנות בחנות לחומרי בניין אבל רק לצורך תיקונים ולא לצורך שיפוץ; מותר לנסוע לטיילת כדי לעשות ג'וגינג, אבל אסור שזמן הטיול יהיה ארוך יותר מזמן הנסיעה ברכב, והכי מצחיק זה שעד לא מזמן היה מותר למי שבבידוד לצאת מהבית לספורט כל עוד הוא שומר על ריחוק חברתי".
מה היית מציעה למי שמתמודד עם המחלה?
"קודם כל – תנחומיי. זה לא פשוט. לי באופן אישי עזר מאוד כשאנשי מקצוע הסבירו יותר על המחלה – מתי זה אמור לחלוף, עם מה אני אמורה להתמודד, מה נורמלי. אני מציעה לא להסתמך על שמועות או על מידע שמוצאים ברשת, ודאי לא להקשיב להפחדות – זה לא עוזר לדעת שאתה עשוי לסבול מסיבוכים בלב בשלב שבו אתה חצי בן אדם גם ככה. בשורה תחתונה, כל אחד יכול לחלות וצריך להיות מוכנים לזה, בעיקר כעת כשהסגר בישראל מתחיל להשתחרר ונחשפים ליותר אנשים. אני מקווה שיהיה טוב ומאחלת לכולם בריאות".