מחלת הסרטן היא למעשה שם כולל למספר רב של מחלות שמאופיינות על ידי התפתחות תאים בלתי תקינים המתחלקים ומתרבים ללא בקרה ויכולים להתפשט לאזורים אחרים בגוף. ישנם גורמים שונים שיכולים להעלות את הסיכון למחלה כמו עישון, חשיפה לשמש וחומרים סביבתיים מסרטנים, השמנת יתר, ובמיעוט מהמקרים – נטייה תורשתית.
לכל גידול יש תסמינים משלו. שלב התפשטות המחלה תלוי בעיקר במשך הזמן שחולף עד אבחון המחלה – ככל שהוא מוקדם יותר, כך סיכויי הריפוי עולים משמעותית.
בישראל חיים למעלה מ-200 אלף חולי סרטן. לרגל יום הסרטן הבינלאומי, שוחחנו עם 5 חולים ומחלימים שהסכימו לשתף אותנו בסיפור האישי שלהם – החל מהרגע שבו גילו אודות המחלה, דרך ההתמודדות ועד החזרה לחיים. הסיפורים שלהם מוכיחים שחשיבה חיובית, נחישות ותמיכה מתאימה מסייעים בהתמודדות עם החוויה המטלטלת.
"במקום להיכנס לפוזיציה של לחימה, צריך לאמץ אסטרטגיה של קבלה"
יוסי וייס (66), מתמודד עם סרטן ריאה מסוג ALK חיובי
מתי גילית שאתה חולה בסרטן ריאה?
"השתעלתי במשך תקופה ארוכה, והרופאים חשדו שמדובר בתסמינים של בעיה במערכת העיכול שנגרמת מ'ריפלוקס' – החזר וושטי. לאחר שהעניין הזה נשלל, שלחו אותי לצילום ריאות לפני כחמישה חודשים, ושם גילו גוש רציני. לאחר מספר בדיקות הסתבר שהגידול נמצא בשלב מתקדם ושהוא הספיק לשלוח גרורות לעצמות ולגרום לפגיעה בבלוטות הלימפה".
איך אתה מרגיש היום?
"בסך הכול בסדר. למזלי הרב, נמצאתי מתאים לטיפול ממוקד מטרה. מדובר בתרופה שאינה מרפאת את הסרטן, אבל היא מנטרלת את החלבון שגורם לתא הסרטני לייצר תאים נוספים, ובמילים פשוטות – היא מנסה לעכב אותו מהתפשטות . מה שנחמד זה שאני לא צריך אשפוז או עירוי, אני לוקח כדורים וזהו. המזל היותר גדול הוא שמדובר בתרופה שנמצאת בסל הבריאות, ואם זה לא היה כך הייתי נאלץ לשדוד בנק או למות" (צוחק).
מה לגבי תופעות לוואי?
"אני מתקשה בהליכה ובעמידה. לא ממש ברור אם זה בגלל הטיפול או בגלל המחלה עצמה, אבל זה גם לא מאוד משנה. אני מעדיף להתמודד עם תופעות כאלה ולדעת שיש סימנים של שיפור ושהטיפול באמת עובד".
מה הסוד – איך נעשית כזה אופטימי ושליו?
"בחיי האישיים עברתי לא מעט אסונות ומשברים, ועם הזמן פיתחתי דרכים להתמודד עם החיים. במקום להיכנס למרה שחורה, אני בוחר להתמקד במה שאני מכנה 'שיטת הבצל'. זה אומר שעוברים שלב וממשיכים לבא אחריו. ממש כמו שמקלפים בצל – אם נקלף שכבה אחרי שכבה לא נבכה, אבל אם נחתוך אותו בצורה גסה נאלץ לשלם על כך בדמעות. בביקור האחרון אצל הרופא הוא אמר לי שאני מגיב יפה לטיפול ושאגיע אליו בעוד שלושה חודשים - מבחינתי זה המון כי בביקור שלפני הוא אמר לי להגיע תוך שבועיים. אז במקום לחשוב מה יהיה בעוד שלושה חודשים, ומה יקרה אם כך וכך, אני בוחר להתמקד בזמן שיש לי עד אז. מה יעזור לי לדאוג כשאין צורך בכך?"
בכל זאת, בטוח שיש רגעים לא פשוטים.
"אני חושב שאחד האתגרים המשמעותיים ביותר שחוויתי בינתיים, היה להתמודד עם העובדה שאני צריך לעבור בדיקת MRI כדי לבדוק שאין גרורות במוח. מכיוון שאני סובל מקלסטרופוביה זה היה פשוט נורא. ביקשתי לעבור את הבדיקה בהרדמה מלאה, אבל התור היה רחוק מידי ולכן ביקשו שאגיע לבצע את הבדיקה ללא הרדמה. אז הגעתי, וחטפתי התקף חרדה לתפארת, שכלל פרכוסים, דופק מואץ ועוד תסמינים קשים. באותו רגע תלשתי את המסכה שהצמידו לי לפנים ואמרתי שאני פשוט לא מסוגל. למזלי, הרופא שטיפל בי הבין את חומרת המצב והצליח להקדים את הבדיקה שבוצעה תחת הרדמה מלאה".
מה המסר שחשוב לך להעביר למטופלים אחרים המתמודדים עם המחלה?
"אני תמיד מזכיר לעצמי שהחיים הם המחלה הקטלנית ביותר שיש. אחרי הכול, אף אחד עדיין לא יצא מהם חי. ובנימה רצינית יותר, אני חושב שבמקום להיכנס לפוזיציה של לחימה, צריך לאמץ אסטרטגיה של קבלה. כלומר – להבין שסרטן זה לא בדיוק הדבר הכי נחמד בעולם, אבל שאפשר ללמוד לחיות עם האילוצים ולחגוג את מה שיש. בכל תחנה שעוברים בדרך, צריך לחשוב מה הלאה, מה השלב הבא ולא לחשוב על מה יהיה בעוד שנה".
"גם כשהייאוש עמוק ונראה שסוף העולם הגיע, תמיד כדאי לחפש פתרונות"
אבו כליל תופיק (67), מתמודד עם סרטן בבלוטת הרוק
איך אובחנת?
“לפני שלוש שנים התחלתי לסבול מכאבים בחזה ובצלעות. נשלחתי לצילומים שהראו שאני סובל מסרטן נדיר ומתקדם (שלב 4). בהתחלה, הסרטן היה מפושט בכל הגוף ולא ידעו מה מקורו, אבל אחרי מספר ביופסיות הבינו שהגידול ככל הנראה החל בבלוטות הרוק שממוקמות בלוע האף".
מה כולל הטיפול במקרה כזה?
"התחלתי לקבל שני טיפולי כימו קשים מאוד, שהובילו לתגובה מסוימת, אבל הטיפולים הסטנדרטיים שלאחריהם כבר לא הועילו. לכן, הפרופ' שטיפל בי הפנה אותי לבדיקה שנקראת 'פאונדיישן 1' – זו בדיקה שלמעשה מיועדת לאתר שינויים גנומיים שייחודיים לגידול הספציפי. ברגע שמאתרים אותם, לרוב אפשר להתאים טיפול ממוקד ויעיל יותר. השינוי שאותר בגידול שלי בכלל אופייני לסרטן השד, ולכן הטיפול שאני מקבל כיום היא תרופה המיועדת לטיפול בסרטן מהסוג הזה. קיבלתי טיפולי קרינה מעטים וממוקדים שאף הם התאפשרו הודות לטיפול המדויק".
ואיך הייתה התגובה לטיפול?
"עברה בערך שנה וחצי מאז הטיפול הראשון. בינתיים אני שמח לספר שהמחלה יציבה, אין פיזור בעצמות, וגם גרורה שהייתה לי בבטן נעלמה. בנוסף, הגידול המקורי הצטמצם".
איך אתה מרגיש?
"אני מרגיש טוב, ומתנהל כמעט כרגיל. הכאבים החזקים שהיו בהתחלה נעלמו והיום מעבר לתחושת קלות של נמלול בגפיים, שמידי פעם מופיעות ונעלמות, אני מרגיש בסדר גמור. בעוד שבועיים אני אמור לגשת לבדיקת CT שתבחן מה מצב הגידול המקורי, בשאר הגוף אני 'נקי'".
מה תרם להתמודדות שלך עם המחלה בתקופה המאתגרת שעברת?
"הטיפול ההתחלתי שכלל כימותרפיה אכן היה קשה מאוד. מערכת החיסון שלי הייתה ירודה וסבלתי מתופעות לוואי שכללו נשירת שיער וכאבים. למזלי, בורכתי במשפחה תומכת שהייתה לצידי לכל אורך הטיפולים, ואני בטוח שזה מה שעזר. אבל הדבר המשמעותי ביותר היה הטיפול המדויק לסרטן שלי שבזכותו מצבי השתפר מאוד וכאמור - אני אפילו לא סובל מתופעות לוואי משמעותיות".
מה המסר שחשוב לך להעביר למטופלים אחרים שמתמודדים עם המחלה?
"גם כשהייאוש עמוק ונראה שסוף העולם הגיע, תמיד כדאי לחפש פתרונות. הרפואה של היום מאוד מתקדמת ויש טיפולים ממוקדי מטרה שמותאמים אישית ופועלים רק על הגידול הסרטני. אותי זה פשוט הציל".
"על הזרוע שלי חרוט הקעקוע 'לעולם לא אוותר'"
דבורי קיסרי (69), התמודדה עם לימפומה מסוג נון הודג'קין
איך גילית שאת חולה?
"בגיל 60 הלכתי לבדיקת ממוגרפיה שגרתית. הכירורג שקיבל את התוצאות, מישש את הצוואר שלי וביקש שאבצע גם ביופסיה בבית השחי ובמפשעה. מהר מאוד קבעתי תור ולמזלי תוצאת הבדיקה בבית השחי הייתה תקינה. אולם, אז הגיעה הביופסיה השנייה ואיתה גם האבחנה שבישרה לי שאני חולה בלימפומה".
איך הרגשת?
"זה היה נורא. מאדם בריא שעומד על רגליו הפכתי לאישה שמחוברת יום שלם לאינפוזיה ומקבלת כימותרפיה. איבדתי את התיאבון, סבלתי מכאבים בכל הגוף ובעיקר מכאבי בטן חמורים. הקאתי סביב השעון, וירדתי 30 קילו תוך שלושה חודשים. בדיעבד הסתבר שזה היה זיהום בבטן – מעין סיבוך של הכימותרפיה".
נשמע לא פשוט. מה עזר לך להתמודד עם הקשיים שחווית?
"מה שעזר לי זה בעיקר הנפש החזקה שלי. על הזרוע שלי חרוט הקעקוע 'לעולם לא אוותר', וזה המוטו שלי בחיים. למזלי, תמיד ניחנתי בחשיבה חיובית, וידעתי לא להיכנס לפאניקה מהר. מבלי להיות מודעת לכך, מסתבר שלאורך כל ההתמודדות פעלתי לפי עקרונות של שיטות מוכרות כמו 'מיינדפולנס', באופן אינטואיטיבי לחלוטין. ידעתי לנשום עמוק, ולהגיד לעצמי שאני אתגבר על הכול. גם אם הייתה מחשבה טורדנית ברקע, ידעתי לתת לה מקום אבל לא נשאבתי לתוכה. מעבר לכך, החלטתי שאני משאירה בחיי רק אנשים עם אנרגיה חיובית וטובה. היום אני לומדת להעביר הלאה את העקרונות שעזרו לי, בצורה מקצועית יותר".
כיצד את פועלת כדי להעביר את אותם עקרונות?
"אני לוקחת חלק ב-'תוכנית מעגלים' של עמותת חליל האור בניהולה של ד"ר רעות שוהם. מדובר בתוכנית שנותנת כלים לחולים שהחלימו כדי לעזור לחולים אחרים שמתמודדים עם המחלה בפועל. אני חושבת שהתוכנית לימדה אותי המון וחיזקה בי יכולות שהיו לי".
האם העובדה שחלית בעצמך חיונית על מנת לסייע לחולים שכיום מתמודדים עם המחלה, או שכל אחד בעצם יכול לסייע?
"בעמותה שאני פועלת מתנדבים רק אנשים שחלו בעבר, אבל אני חושבת שעם הכישורים הנכונים ובעיקר עם רצון טוב – כל אחד יכול לעזור לחולים. חשוב לתמוך ולהביע אמפתיה אבל לא לנסות להזדהות עם החולה, כי מי שלא עבר את התהליך על בשרו - לא יצליח להבין. לא פשוט ללוות מישהו שמתמודד עם סרטן אבל זה בהחלט אפשרי".
איך את מרגישה היום?
"אני בריאה כבר מ-2016 ומרגישה מצוין. אני חושבת שאני הוכחה חיה לכך שאפשר להתגבר על הסרטן".
האם תמיכה נפשית טלפונית באמת עוזרת כמו עזרה פרונטלית?
"חד משמעית – כל עוד החולה מוכן לקבל תמיכה, שיחה יכולה לעשות המון. לקול שלנו יש משמעות גדולה".
מהו האתגר הגדול ביותר של חולים בתקופה הנוכחית לדעתך?
"מעבר לעובדה שחולי סרטן מתמודדים עם מחלה קשה שמהווה אתגר בפני עצמה, אין ספק שהצרה הלאומית שכולנו מתמודדים איתה רק מוסיפה עוד דלק למדורה. סרטן היא מחלה שמדכאת את מערכת החיסון, ולכן החשש מפני הידבקות בקורונה גדול פי כמה לעומת אדם בריא. תוסיפו לזה את עניין המוטציות שמהוות איום ממשי, ותבינו שיש פה אתגר רציני".
מה המסר שחשוב לך להעביר למטופלים אחרים המתמודדים עם המחלה?
"הכי חשוב להסתכל פנימה לתוכנו, לנסות לנקות את הראש ממחשבות חרדתיות. אני למשל בחרתי שלא לקרוא בגוגל כל יום אודות המצב שלי. העדפתי לקרא ספר טוב, ואם באמת רציתי מידע פניתי לרופא שלי או קראתי מחקר רפואי רציני. אני חושבת שחולים שרוצים להקל על עצמם יראו שהעצה הזאת תועיל עימם. בנוסף, אני תמיד אומרת לחולים – תנשמו ותחשבו חיובי. אלה לא סתם סיסמאות. זה באמת עובד".
"למדתי שהנשיות שלנו לא נמדדת באיברים הנשיים שלנו, הנשיות נמצאת ברצונות ובאהבות שלנו, ובאיזו אישה אנחנו רוצות להיות ועל מה אנחנו בוחרות להסתכל"
יפית אלפרסון אלמליח (51), החלימה מסרטן שד מוקדם מסוג טריפל נגטיב
איך התחילה ההיכרות שלך עם הסרטן?
"ב-2014 גיליתי שאני נושאת את הגן BRCA2, אשר נוכחותו מעלה את הסיכון לסרטן השד והשחלות. סבתי חלתה בסרטן השחלות, דודה שלי חלתה בסרטן השד ולכן המודעות אצלי תמיד הייתה גבוהה והקפדתי להיבדק בכל שנה אצל כירורג שד".
"באותה שנה הגעתי לביקורת אצל כירורג אחר. כשהוא שאל על ההיסטוריה המשפחתית שלי, הוא מיד שלח אותי לבדיקות נשאות לגן. רק כדי לסבר את האוזן – אם בקרב האוכלוסייה הכללית הסיכוי לחלות בסרטן השחלות עומד על כ- 1.5 אחוזים, אצל נשאיות הגן הוא בין 10-50אחוזים! ובנוסף - אם אצל האוכלוסייה הכללית הסיכון לחלות בסרטן השד מוערך בכ- 11 אחוזים אצל נשאיות זה בין 50 – 80 אחוזים. בקיצור – הבנתי שחרב הסרטן מרחפת מעל לראשי והחלטתי לפעול בהתאם".
מה עשית?
"כיוון שאת סרטן השחלות לא ניתן לגלות באמצעות בדיקות סקר, ההמלצה לנשים בסיכון גבוה שסיימו עם ההריונות היא להוציא את השחלות. לא התלבטתי אפילו ובגיל 44, אחרי שכבר ילדתי 4 ילדים, החלטתי לעבור ניתוח לכריתת שחלות. מאותו הרגע הוגדרתי בסיכון מוגבר לסרטן השד, והייתי זכאית להיבדק פעמיים בשנה, כלומר יכולתי לגשת גם ל-MRI וגם לממוגרפיה".
איך גילית שאת חולה בסרטן השד?
"כחצי שנה לאחר שביצעתי בדיקת שד לפי ההנחיות – MRI וממוגרפיה, הרגשתי בשד השמאלי שלי שני גושים גדולים. לאחר בדיקות רלוונטיות שביצעתי, התברר שאני סובלת מסרטן שד מסוג 'טריפל נגטיב' – הנחשב לסוג האגרסיבי ביותר. יצאתי להרפתקה ועברתי 16 טיפולים כימותרפיים. אמנם הגושים נעלמו אבל החלטתי לא לקחת סיכונים ועברתי ניתוח לכריתה דו-צדדית ושחזור".
"כתוצאה מההיסטוריה המשפחתית שלי הייתי במודעות שזה יכול לקרות גם לי ולכן הקפדתי על בדיקות תקופתיות אצל כירורג שד. גילוי מוקדם מציל חיים וזו לא רק קלישאה. אני קוראת לנשים להכיר את הגוף שלהן, לשים לב לסממנים יוצאי דופן ולא לטמון את הראש בחול. זה כל כך חשוב! אם מגלים בזמן את סרטן השד, עולים סיכויי הריפוי לכ-90 אחוזים".
מה הרגשת בעקבות האבחנה של הסרטן?
"הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי. חשבתי שעשיתי את כל הבחירות הנכונות עם גילוי הגן, ולמרות זאת שמונה חודשים לאחר מכן אובחנתי עם סרטן השד. זה כבר לא היה סיפור על מישהו אחר, זו אני עכשיו שמתמודדת עם הסרטן".
איך בעלך הגיב?
"הוא היה לצידי לאורך כל הדרך. מבחינתו היה ברור שעושים את המקסימום כדי להציל את החיים. גם כשדובר על כריתת שדיים לא היה לו צל של ספק שזה מה שצריך לעשות. היה לי מזל גדול שהוא היה שם. לאחרונה חגגנו 27 שנות נישואים".
נשמע שעברת לא מעט. מה שלומך בימים אלה?
"אני בריאה כבר שש שנים. נכנסתי לקהילת תמיכה מדהימה שנקראת 'גמאני – גם אני חליתי בסרטן השד' והיום אני אחת המנהלות שם ופועלת בהתנדבות מלאה. יש לנו קבוצה של 6,000 נשים מתמודדות ומחלימות מסרטן השד. בין היתר אנחנו יוזמות מסירת פאות, קבוצות ריצה בכל הארץ בשם 'גמאני רצה' ועוד. הרעיון העיקרי שעומד מאחורי הקבוצה הוא להוות קהילת נשים תומכת ומקור ידע לזמן ההתמודדות עם המחלה וגם ליום שאחרי".
מה למדת על עצמך במהלך התקופה?
"אני לא אגיד שהסרטן הוא המתנה הכי גדולה בחיי, אבל הוא כן לימד אותי לשים את עצמי במקום הראשון, וכשאת שם ואת דואגת לעצמך, לתחושות הפיזיות והנפשיות שלך – קל יותר לתת ולהיות שם עבור אחרים. מעבר לכך, למדתי שהנשיות שלנו לא נמדדת באיברים הנשיים שלנו, הנשיות נמצאת ברצונות ובאהבות שלנו, ובאיזו אישה אנחנו רוצות להיות ועל מה אנחנו בוחרות להסתכל. למדתי להעריך את הדברים הקטנים בחיים. מטבעי, אני אדם שתמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה".
מה המסר שחשוב לך להעביר למטופלים אחרים שמתמודדים עם סרטן?
"המסר העיקרי שלי הוא שהאור לא נמצא רק בקצה המנהרה ושאפשר למצוא אותו גם בדרך. אני ממליצה לכל אחד ואחת לאמץ את הגישה הזו – בהתמודדות עם משברים, ובכלל".
"הידיעה שיש לי זכות לעזור לנשים אחרות במצבי – ממלאת אותי מאוד"
רונית ג'אן קלטר (40), מחלימה מסרטן שד מוקדם מסוג HER2
איך גילית שאת חולה בסרטן השד?
"דודה שלי נפטרה מסרטן השד, ולכן כבר מגיל צעיר מאוד הייתה לי מודעות לנושא, מה שהוביל אותי להגיע לבדיקות ביקורת בצורה מתמדת. לאחר שלושה חודשים בלבד, מבדיקת שד ידנית שגרתית אצל הכירורג, הבחנתי בכך שצבע השד השתנה. תמיד זכרתי שזה אחד הסימנים המחשידים שרופאים מזהירים מפניו, ולכן כבר למחרת התייצבתי אצל הרופא. הוא אמנם חשד שמדובר בדלקת, אבל העדיף לבדוק לעומק ושלח אותי לבדיקת אולטראסאונד, אליה הלכתי למחרת. בבדיקה ראו ממצא חשוד ושלחו אותי לממוגרפיה שביצעתי גם באותו יום. גם היא הצביעה על ממצא חשוד".
איך הגבת באותו רגע?
"בבדיקות הדימות רעדתי ובכיתי מבהלה. הלכתי לשם לבד כי הנחתי שיגידו לי שזו אכן רק דלקת ויחזירו אותי רגועה הביתה. בין הבדיקות ניסיתי להתקשר לבעלי ומרוב לחץ לא הצלחתי אפילו ללחוץ על המקשים. כשהתקשרתי הוא עזב את העבודה והגיע מיד".
מה קרה לאחר מכן?
"לאחר מכן, חזרתי עם התוצאות לרופא והוא נתן הפנייה לביופסיה. תוך שלושה ימים עשיתי ביופסיה ולאחר 10 ימים חזרתי אליו שוב כדי לשמוע את התוצאות".
"כשהגעתי לרופא המטפל שלי, הוא הודיע לי שמצאו אצלי תאים סרטניים. כל מה ששמעתי באותו הרגע היה 'את עומדת למות'. הייתי בת 37 עם שני ילדים קטנים, התחושה הייתה שמישהו דוחף אותי מצוק".
איך התייחס הרופא לסיטואציה? הוא הרגיע אותך?
"הוא היה סופר רגיש וכל כך לבבי. הוא הסביר לי שהמון נשים יכולות להחלים. אני תמיד אשמור לו מקום חם בלב, למרות העובדה שהוא זה שבישר לי שאני חולת סרטן".
איך טופלת?
"בהתאם לסוג הגידול והמאפיינים של המחלה שלי. לדוגמה, כיוון שהיה פיזור בבלוטות, התחלתי טיפול כימותרפי כבר תוך 10 ימים. עברתי גם טיפול ביולוגי, ניתוח והקרנות, מה שנקרא 'החבילה המלאה'".
מה עזר לך להתמודד באותה תקופה?
"אחד הדברים שהצילו אותי באותה התקופה היה לכתוב. אני אמנם כותבת כבר מגיל מאוד צעיר, אבל זה נכנס בעיקר למגירה. אחרי שחליתי, פתחתי בלוג וכתבתי את מה שעבר עליי בתהליך. כשרציתי להוציא ספר, ראיתי שמדובר בהפקה רצינית אז פניתי לגיוס המונים ולשמחתי גייסתי סכום שאפשר לי להוציא מהדורה של אלף ספרים, אותם חילקתי ללא עלות ב-15 בתי חולים ברחבי הארץ. הספר שכתבתי נקרא 'לימונים כבושים', והוא מספר על המסע האישי שלי – על הכאב, התקווה ועל הכוח הנשי. הוא למעשה הדרך שלי לעזור לנשים אחרות שמתמודדות עם מצב דומה. הידיעה שיש לי זכות לעזור לנשים אחרות במצבי – ממלאת אותי מאוד. הספר קיים גם בגרסה דיגיטלית באתר 'עברית', נמכר מודפס דרכי ואף תורגם לאנגלית והושק באמזון לפני כחודשיים בהצלחה רבה".
מה המסר שחשוב לך להעביר למטופלים אחרים שמתמודדים עם סרטן?
"אני חושבת שהדבר הכי קשה בסיפור הזה, עבורי, היה תחושת הבדידות. הרגשתי שלמרות המשפחה והחברים שהקיפו אותי, אף אחד מהם לא באמת היה יכול לקחת ממני את הסבל ואת החששות. מה שעזר לי בסופו של דבר היה החיבוק שקיבלתי מחברות טובות. הן ארגנו מפגשי יצירה בימים הבודדים שהרגשתי טוב בין טיפול לטיפול וזה בהחלט היה משהו לחכות לו. אני חושבת שיש משהו שנותן כח במפגש נשי כזה, שבו עסוקים במשהו חוויתי ולא מדברים על הסרטן".