_i.jpg "ג'יימס מקאבוי ב\"ספליט\" (צילום: יחסי ציבור )")
"ספליט", מותחן פסיכולוגי שיצא החודש למסכים בישראל, הכעיס הרבה אנשים ברחבי העולם. לאנשים הלוקים בהפרעת זהות דיסוציאטיבית ((Dissociative Identity Disorder, DID, ובשמה הלא רשמי - פיצול אישיות) ומומחים להפרעות נפשיות נמאס שמשתמשים בהפרעות מסוימות כדי לאפיין נבלים בסרטי אימה. יצאנו לבדוק האם "ספליט" הוא עוד סרט אימה שמנצל מחלה כדי להפחיד אנשים או מייצג בנאמנות את הלוקים בה.
כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
במאי הסרט, מ.נייט שאמלאן, לא זר לז'אנר המתח והאימה. סרטו המוכר ביותר הוא "החוש השישי" וסרטים אחרים מוכרים שלו כוללים את "סיינס" ואת "בלתי שביר". לאחר כמה סרטים כושלים, "ספליט" הפך לסרט הקאמבק הקופתי שלו, כשעמד בראש טבלת שוברי הקופות בארה"ב במשך שלושה שבועות ברצף.
העלילה מתמקדת בקווין (ג'יימס מק'אבוי), גבר הסובל מהפרעת זהות דיסוציאטיבית שלא מצליח להשתלט על כל 23 הזהויות שבתוכו. הוא חוטף 3 נערות שמנסות להימלט ממנו, תוך התמודדות עם מגוון הזהויות שלו, מאישה בשם פטרישיה ועד לילד בן 9, עם בעיות דיקציה וחיבה לא ברורה למילה "וכולי".קווין ו-23 זהויותיו מטילים אימה, על הנערות ועל הצופים כאחד. הוא אמנם הולך לפסיכולוגית המתמחה בהפרעה, אבל נראה שמצבו כה חמור שאין ביכולתה כבר לספק לו את העזרה שהוא זקוק לה. וכמו בכל סרט אימה, העניינים מתדרדרים ונגמרים די רע. זהירות, ספוילרים.
לא מדובר בסרט הראשון שמשתמש בהפרעת זהות דיסוציאטיבית כמאפיין של נבל. הסרט המפורסם ביותר שעשה זאת היה מותחן האימה הקלאסי "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק. במרכזו עמד נורמן בייטס (אנתוני פרקינס), שסובל מההפרעה לאחר שנים של התעללות מצד אמו ומבצע רצח אכזרי, ככל הנראה הרצח המפורסם ביותר בתולדות הקולנוע.
מהי הפרעת זהות דיסוציאטיבית?
"הפרעת זהות דיסוציאטיבית מתוארת כשיבוש בזהות הבא לביטוי בנוכחות של לפחות שני מצבי זהות מובחנים הנחווים בתרבויות מסוימות כהשתלטות של רוח או שד", מסביר פרופסור אלי זומר, פסיכולוג קליני, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ולשעבר נשיא החברה האירופאית לטראומה ודיסוציאציה והחברה הבינלאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה. "השיבוש בזהות מתבטא בקטיעה של חוויית האני והשליטה העצמית ובהשתנות של רגש, התנהגות, זיכרון, תפיסה חושית, סגנון חשיבה ומיומנויות. אנשים עם DID חווים חורים חוזרים ונשנים בזיכרון.
על פי פרופסור זומר, מחקרים שנערכו ברחבי העולם מצאו כי ההפרעה נפוצה בקרב 1-3 אחוזים מהאוכלוסייה. "כהפרעה פסיכיאטרית, היא איננה נדירה. ברוב המקרים של DID יש לכל זהות נקודת מבט של גוף ראשון והיא נושאת חווית עצמי נפרדת וייחודית, המלווה בתפיסה של חלקי האישיות האחרים כ'לא אני', לפעמים תוך התעלמות מקיומם, או אפילו חוסר מודעות לקיומם של חלקי אישיות אחרים".
האם התעללות בילדות גורמת לDID?
בסרט מסופר כי קווין עבר התעללות בילדות על ידי אמא שלו. טראומה זו הובילה להתפתחות ההפרעה והופעת הזהויות השונות. במובן הזה נראה שכותב הסרט קלע במדויק: "DID קשורה קשר הדוק לטראומות ילדות מתמשכות שבסיסן במערכות יחסים עם הדמויות המטפלות, כמו הורים, דודים או אחים. מדובר למעשה בהפרעה פוסט-טראומטית הנוצרת בעקבות הזנחה רגשית וגופנית כרונית, התעללות נפשית מתמשכת או היסטוריה של התעללות גופנית או מינית בתקופת הילדות", מסביר פרופ' זומר.
ההשפעה של התעללות ממושכת מצד הורה או דמות מטפלת היא משמעותית. "ילדים שנחשפים להורות מזניחה או מתעללת נאלצים להקדיש אנרגיות לוויסות סבלם וחייבים לשכוח במהלך היום את החוויות הקשות מנשוא שעברו רק אמש. בעצם, כדי לשמר את יכולתו לקשר טוב עם ההורה הפוגע שבקיומו תלוי הילד, הזיכרון של ההורה כשהוא פוגע נשמר בנפרד מהזיכרון של ההתנהגות המיטיבה של אותו ההורה".
ככל שההתעללות נמשכת, כך עולה גם החשיבות של הקמת חומות שיפרידו בין חלקי האישיות השונים. כך, החלקים שמנסים לשמר את הקשר עם ההורה לא יהיו מודעים למציאות שבה הילד הוא קורבן להתעללות. "במילים אחרות, DID איננה תופעה של ריבוי אישיות אלא להיפך. זו תופעה של אישיות אחת מפורקת שאיננה יכולה להכיל ולשלב בתוכה את הזיכרונות, הכאבים והרצונות הסותרים. למשל: קשה בו זמנית לאהוב את אבא ולשנוא אותו, לחוש בו-זמנית גם ילדה טובה וגם ילדה מגעילה. הפיצול בזהות מאפשר לאנשים אלה לשאת את הסתירות הקיומיות הללו. הבעיה היא כאשר זהויות משתלטות בצורה חד-צדדית על הגוף", אומר פרופ' זומר.
עוד ב-mako בריאות:
>> מתקשים לקום בבוקר? זה מה שזה אומר עליכם
>> מהם המאכלים שגורמים לכרס? תתפלאו
>> הקפאת ביציות: האם באמת ניתן לעצור את הזמן?
הפלאשבק שגרם לחטיפה
בסרט, הפסיכולוגית של קווין מדברת איתו על אירוע שקרה לו בעבודה. קווין עבד בגן חיות וחבורה של נערות צעירות הרימו לו את החולצה ונגעו בו, "בשביל הצחוקים". מקרה זה מתואר כטריגר, אירוע שגרם לפלאשבק להתעללות שסבל מצד אמו בילדות. על פי הפסיכולוגית, הפלאשבק הזה החמיר את מצבו וגרם לו להפוך לאלים יותר. פרופ' זומר מסביר שזה אכן יכול לקרות: "DID היא בעצם הפרעה פוסט-טראומטית והאנשים הסובלים ממנה בהחלט עלולים להגיב במצוקה ובהחמרה של תסמיניהם בתגובה לאירוע שמזכיר להם את אירועי הטראומה שחוו. התגובה יכולה להיות לא רק פלאשבק אלא גם חילוף לזהות אחרת. למשל, יכול להיות מצב תאורטי שהתפתחה 'זהות שומרת' חזקה, שבתגובה לטריגר מאיים 'תתפוס פיקוד' כדי להתגונן בתקיפות מול האיום וכדי לשמור על הזהות המרכזית מפני הטראומה הצפויה וזיכרונותיה העתידיים". בסרט אין ספק שזהות חזקה ומגוננת היא זו שמשתלטת על קווין ומובילה אותו להתנהג באלימות.
דניס, פטרישיה והדוויג בן ה-9: מגוון הזהויות של הלוקים במחלה
ב"ספליט" אנחנו חוזים במגוון רחב ביותר של זהויות בתוך קווין: ברי הוא מעצב אופנה בשאיפה, דניס סובל מ-OCD ואוהב לצפות בנערות רוקדות בעירום (והוא למעשה הזהות שמבצעת את החטיפה בתחילת הסרט) והדוויג, ילד בן 9, שקייסי (אניה טיילור-ג'וי), אחת הנערות החטופות, מנסה לרקום קשר איתו כדי בסופו של דבר לגרום לו לשחרר אותן לחופשי.
האם הגיוני שבגבר בן כ-40 תהיה זהות של ילד או של אישה? ובכן, כן. הזהויות הרבות נוצרות כמנגנון הגנה מורכב מול טראומה מורכבת. "זהות של המין שני קיימת כמעט בכל המקרים של DID ונוצרה בדרך כלל בתקופת הטראומה, כדי להעניק למתמודדת את היתרונות של חווית זהות ותחושת הערך המיוחסת לבן המין השני".
כשזהות אחת חולה בסוכרת וזהות אחרת בריאה
בסרט מצוינים לא מעט מקרים שבהם ישנם הבדלים רפואיים בין הזהויות. אחת הזהויות של קווין לוקה בסוכרת ומזריקה אינסולין; וקווין מזכיר לפסיכולוגית שלו על מקרה שבו אצל אישה בגרמניה הלוקה בהפרעה זהות אחת הייתה עיוורת לחלוטין בעוד האחרות היו בעלות ראייה תקינה. לא מדובר בהמצאה של התסריטאי, אלא במקרים אפשריים. על פי פרופ' זומר, מחקרי הדמייה מוחית באנשים שלוקים ב-DID מצאו ראיות אובייקטיביות לכך ששינויי הזהות ההתנהגותיים והרגשיים מתבטאים בפעילות מוחית ייחודית ובשינויים פיזיולוגיים בין הזהויות, כמות רמות סוכר משתנות בדם, דופק ולחץ דם שונים וגם הבדלים בראייה.
העמדת פנים: למה לא מאמינים ללוקים בהפרעה?
קווין מציין כמה קשה להתמודד עם מחלה שאנשים בכלל לא מאמינים שהיא אמיתית. הפסיכולוגית של קווין מנהלת שיחה עם שכנה שלה, שמספרת שהיא חושבת שהמטופלים של קרן סתם מעמידים פנים. למה לאנשים כל כך קשה להכיר במחלה?
"לא רק בציבור הרחב קיימת חוסר מודעות ביחס להפרעה, גם בקרב אנשי מקצוע הבורות ביחס אליה רבה", מסביר פרופ' זומר. "אנשים עם DID אינם תמיד זוכרים דברים שאמרו או עשו כשהייתה נוכחת זהות אחרת. כשהם מכחישים שאמרו או עשו דבר מה, בניגוד לראיות, הם עושים רושם מוטעה כשקרנים. ולבסוף, חלק מהזהויות החלופיות ב-DID הן זהויות של ילדים. כאשר מטפל שאינו מנוסה בתחום, לא כל שכן אדם שאינו איש מקצוע, נחשף לאישה בוגרת המדברת לפתע כפעוטה או מתחילה לדבר בגוף זכר, עלול להיווצר רושם מוטעה של העמדת פנים".
פרופ' זומר מוסיף ואומר כי הקושי באבחון ההפרעה מוביל לסברה מוטעית שמדובר בהפרעה נדירה, כשלמעשה המחקר המדעי בעולם ובישראל מצביע על שכיחות שנעה בין 1-3 אחוז מכלל האוכלוסייה שלוקים בה. "זה אומר שבישראל יש לפחות 80,000 אנשים המתמודדים עם ההפרעה. בגלל הכשרה לקויה באבחון וטיפול בהפרעה זו, רבים מהלוקים בה אינם מאובחנים כראוי. במחקר שערכתי בישראל עם פרופ׳ קרני גינזבורג מאוניברסיטת תל אביב ותלמידותינו ופורסם ב-2010 בכתב העת הרפואי Journal of Nervous and Mental Disease דווח כי במחלקות פסיכיאטריות אותרו מאושפזים עם הפרעות דיסוציאטיביות כולל DID שלא אובחנו קודם".
מ"פסיכו" ועד "ספליט": האם המטופלים מסוכנים לחברה?
הגיוני לחשוב שתסריטאי הכותב סרט אימה ידאג יותר להפחדת הצופים מאשר להציג מחלות בהן הוא מאפיין נבלים באופן אמין, אך מדובר בבחירה בעלת השלכות קשות על האנשים שסובלים מההפרעה. גם ב"פסיכו" וגם ב"ספליט" השתמשו בהפרעת זהות דיסוציאטיבית כדי לאפיין אנשים אלימים, שבעקבות המחלה מסוגלים לבצע פשעים איומים, לרבות רצח בדם קר. במציאות, האלימות באוכלוסיית הלוקים ב-DID אינה גבוהה מהאלימות באוכלוסייה הכללית. "במחקר שעומד להתפרסם בקרוב, מדווחים הפרופסורים האמריקאים ווברמן וברנד כי במהלך חצי השנה שקדמה לאיסוף נתוני המחקר, מתוך 173 אנשים הסובלים מהפרעות דיסוציאטיביות קשות מאוד כמו DID, נפתח תיק במשטרה רק ל- 3 אחוזים. 1.8 אחוזים נקנסו ו-0.6 אחוזים נעצרו, איש מהם לא הורשע בדין. במילים אחרות, שיעור המעורבות בפשעים בקרב הלוקים בהפרעה הוא נמוך ופשיעה אינה מאפיינת כלל את ההפרעה".
בשורה התחתונה: האם הפרטים על המחלה בסרט אמינים? רובם כן. אך דבר אחד הורס הכל: הצגתו של הלוקה בהפרעה כנבל אלים ואכזרי ביותר. כאשר אנו פוגשים לראשונה לקראת סוף הסרט את קווין (המטופל), הוא נראה אדם תמים ולא מזיק שמנסה להציל את חייה של קייסי מהזהויות שבתוכו. זו, למעשה, ההפרעה שהופכת אותו לסכנה לציבור – כשבפועל, מחלה זו לא מעוררת אלימות. לכן, הנזק שייצוג שלילי שכזה עלול לגרום לאנשים שסובלים מההפרעה, הוא גבוה לאין שיעור. ומבחינה זו, מדובר בסרט שבעיקר מזיק ללוקים במחלה.
"סרט זה מזיק לאנשים עם DID לא רק בגלל התיוג המשפיל והסטיגמטי אלא גם כי הוא מציג מציאות שקרית ומפחידה שפוגעת בבסיכוי לאבחון מדויק ובנכונות של מטפלים, שמעולם לא פגשו את ההפרעה, לקחת על עצמם את האתגר הטיפולי ולתת לאנשים סובלים אלה סיכוי להחלמה", מסכם פרופ' זומר.