המחקר הזה לא פורסם מעולם, אך במשך עשרות שנים עלה שמו בשיחות מסדרון במרכז לחקר הדיבור והשמיעה של אוניברסיטת איווה בארצות הברית. השמועות סיפרו על ניסוי לא מוסרי, על ניצול יתומים והתעללות מכוונת בהם. "הם לקחו ילדים רגילים וניסו לגרום להם לגמגם", סיפרו זה לזה סטודנטים וחברי סגל. בשיחות הללו גם התקבע כינויו של הניסוי: "המחקר המפלצתי" – The monster study.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
המחקר הזה נערך בשנת 1939. רק 62 שנה לאחר מכן שמע עליו במקרה העיתונאי החוקר ג'ים דיֶיר (Dyer) מהיומון San Jose Mercury News היוצא לאור בקליפורניה. דיֶיר יצא לחפש את היתומים מהמחקר, שהיו כעת אנשים זקנים וחלקם כבר הלכו לעולמם, וגילה שהמניפולציות הרגשיות שעשו בהם הותירו נזקים שליוו אותם כל חייהם. הכתבה זכתה לפרסום נרחב, והכשלים האתיים המרובים בו ממשיכים גם כעת לעורר דיון ציבורי ומדעי.
הדרך לגיהינום...
מאחורי המחקר עמד חוקר חשוב ובעל כוונות טובות: ונדל ג'ונסון (Johnson), שנחשב עד היום לאחד מהחוקרים שתרמו יותר מכול להבנת הגמגום. כקלינאי תקשורת, ובהיותו מגמגם בעצמו, הוא שאף למצוא טיפול יעיל לגמגום, ולשם כך ניסה להבין מהו הגורם לתופעה. היום אנו יודעים שההסבר שהוא נתן היה שגוי, אך במשך עשרות שנים הוא נחשב לסיבה המקובלת לגמגום לדעת רוב אנשי המקצוע העוסקים בתחום.
לפי התיאוריה האבחונית, או הדיאגנוזוגנית (diagnosogenic), של ג'ונסון, "גמגום לא קורה בפה של הילד – הוא קורה באוזן של ההורים". לכל ילד בגיל רכישת השפה יש מדי פעם תקלות בשטף הדיבור, וברוב המקרים הן חולפות מעצמן. התיאוריה אומרת שחלק מההורים נלחצים ללא צורך מהפרעות השטף הקלות הללו ומשנים את התנהגותם אל הילד – הם מתקנים אותו, מעירים לו וכך מעוררים בו חרדה, שדוחפת אותו להתרחק מדפוס הדיבור התקין ולאמץ דפוסי דיבור שגויים ומזיקים. כלומר עצם האבחון – תיוג הילד כמגמגם – הוא כביכול מה שיוצר את הגמגום.
היום אנחנו יודעים שאי אפשר לקחת ילד שדיבורו תקין ולגרום לו לגמגם, אבל ב-1938 זו הייתה השערה חדשה ומבטיחה, וג'ונסון חיפש דרך לאשש אותה בניסוי. הוא תכנן את מערך המחקר, תיאם את עריכת הניסוי בבית היתומים לילדי חיילים בדייבנפורט שבמדינת איווה במקום, וגייס את תלמידת המחקר מרי טיודור (Tudor) בת ה-22 לנהל את הניסוי תחת הנחייתו.
המחקר
המחקר יצא לדרך בינואר 1939. ראשית בחנה טיודור 256 מילדי בית היתומים כדי לבדוק את שטף הדיבור שלהם. מביניהם היא בחרה 22 משתתפים – עשרה ילדים מגמגמים ושנים-עשר ילדים שדיבורם נמצא תקין. הילדים חולקו לארבע קבוצות. למחצית מהמגמגמים נאמר שדיבורם תקין, ולשאר אמרה טיודור שהם מגמגמים והעירה להם על כל שגיאה שעשו. אותה חלוקה נעשתה גם לילדים שדיבורם נמצא תקין. הילדים וצוות המוסד לא היו מודעים למטרת ביקוריה של טיודור ונאמר להם שמדובר בפגישות טיפוליות.
המשוב השלילי שניתן לשתי הקבוצות של אלה שנאמר להם שהם מגמגמים התמקד בהגברת המודעות של הילדים לחוסר השטף בדיבור שלהם. בכתבתו ציטט דיֶיר תיעוד של דברים שאמרה ליתומה מרי קורלסקה (Korlaske), שאתרע מזלה להיות בקבוצת הילדים בעלי הדיבור השוטף שסווגו כמגמגמים: "נשמי לפני שאת אומרת את המילה אם את חושבת שתגמגמי בה. עצרי והתחילי מחדש אם את מגמגמת. געי בלשונך בתקרת הפה שלך. אל תדברי אם אינך יכולה לדבר נכון. היי ערה לדיבור שלך כל הזמן. עשי כל מה שאת יכולה כדי לא לגמגם". גם צוות בית היתומים הונחה להעיר לילדים הללו על דיבורם.
בעבודת הגמר שלה לתואר השני, שנותרה הפרסום הרשמי היחיד של המחקר, ציינה טיודור כי ששת הילדים הלא מגמגמים שטופלו בצורה הזאת פיתחו שורה של התנהגויות אופייניות לגמגום. הם דיברו פחות והפגינו חוסר רצון לדבר, קצב דיבורם האט, הם מיעטו במילים ושני הצעירים שבהם – בני 5 ו-6 – נטו לענות לשאלות במילה אחת בלבד. כמו כן הם הפגינו מבוכה וביישנות, חשו שהדיבור שלהם פגום, וחלקם כיסו את פיהם או את עיניהם בידם בזמן הדיבור – תופעה נפוצה אצל מגמגמים. לפי דברי טיודור, אנשי צוות מודאגים מבית היתומים דיווחו לה שהדפוסים הללו נשארו לאורך זמן. דיֶיר ציין שחלקם סבלו מעכבות בדיבור ומפגיעות רגשיות ונפשיות אחרות כל חייהם.
הפרשנות של טיודור לממצאים התבססה בחלקה הגדול על התרשמותה האישית מהתנהגות הילדים, לפעמים בסתירה לציוניהם במבחני השטף. לפי התיאור הזה, מבין הילדים שקיבלו את התיוג "מגמגמים", חלה ירידה באיכות הדיבור של חמישה מששת הלא-מגמגמים ושלושה מחמשת המגמגמים האמיתיים. בקבוצות הביקורת הלא מתויגות לא נמצאה כל מגמה ראויה לציון. הסרת התיוג לא הביאה לשיפור משמעותי בשטף של חמשת המגמגמים הנוספים.
בפועל הניסוי לא הוכיח שתיוג מוביל לגמגום. הילדים הלא מגמגמים שתויגו כמגמגמים אומנם אימצו את התווית שהודבקה להם, ופיתחו התנהגויות שקשורות לגמגום כמו הימנעות מדיבור, אך איש מהם לא גמגם. ציוניהם במבחני השטף כמעט לא השתנו בין תחילת הניסוי לסופו, ואצל ילדה אחת אפילו נרשם שיפור מסוים. אולם גם בהיעדר גמגום, נראה שלניסוי הייתה השפעה הרסנית על חלקם, ובכלל זה ירידה בלימודים ופגיעה ניכרת וארוכת טווח בדימוי העצמי שלהם.
סוד גלוי
באופן חריג, ג'ונסון לא פרסם מעולם מאמר על המחקר הזה ולא התייחס אליו בפומבי. יתר על כן, זה היה המחקר היחיד שהביא נתונים ישירים על השפעת הסביבה על התפתחות גמגום או התנהגויות קשורות לגמגום. תלמידו פרנקלין סילברמן (Silverman) העלה ב-1988 את ההשערה שג'ונסון חש לא בנוח עם תוצאות המחקר.
פרסום הכתבה של דיֶיר ב-10 ביוני 2001 עורר הדים רבים בציבור הרחב ובקהילה המדעית וסימן את תחילתו של דיון ער על מסקנות המחקר ועל ההשלכות המוסריות שלו. תוך פחות משנה פרסמו חוקרים מאוניברסיטת אילינוי מאמר שבחן מחדש את נתוניה של טיודור ומצא שהנתונים לא תומכים במסקנותיה ושאי אפשר להסיק מהם שהסיווג של הילדים כמגמגמים אכן גרם להם לגמגם. כמו כן הם הצביעו על בעיות מהותיות במערך המחקר ובבחירת הנבדקים – למשל הקושי להסיק מיתומים חסרי הורים על תופעה שלפי התיאוריה של ג'ונסון נובעת מהתנהגות הורית.
אחרים ציינו שההתנהגויות שנצפו אצל הילדים ביטאו עכבות רגשיות שהניסוי גרם להם. לעומת זאת, במדדים ישירים של גמגום, כמו השתהויות בדיבור או חזרתיות, לא נמצא כל שינוי.
אולם הביקורת העיקרית על המחקר באה מהכיוון המוסרי. ראשית, הדרישה הבסיסית ביותר באתיקה הרפואית והמדעית היא לא לגרום ביודעין נזק, לפחות כשמדובר בבני אדם. טיודור עצמה ביטאה לא פעם אי נוחות ממעשיה. "לא אהבתי את מה שעוללתי לילדים. זה היה מעשה קשה ומחריד. היום סביר להניח שהייתי מתריסה נגד זה. בימים ההם עשית מה שהורו לך לעשות", אמרה לדיֶיר כשבא לראיין אותה לכתבה.
בעיה אחרת הייתה הבחירה לעשות מניפולציות רגשיות דווקא על יתומים, שכבר חוו נטישה בחייהם. מרי קורלסקה, למשל, סיפרה שהיא נקשרה מאוד לטיודור וקיוותה שתרצה להיות אמא שלה, טיודור, מצידה, ציינה שמרי הייתה להוטה מאוד לרצות אותה.
היבט נוסף נוגע לשקיפות – הילדים כלל לא ידע שהם משתתפים בניסוי או מה מטרותיו. גם המטפלים והמורים בבית היתומים קיבלו מטיודור הערכות שקריות על הילדים, ואלה הכשילו אותם במילוי תפקידם החינוכי. הבעיה הזאת מהותית למחקרים רבים, שבהם עצם הידיעה על מטרות המחקר, ואפילו על עצם קיומו, עלולה לשנות את התנהגות הנבדקים ולהטות את הממצאים.
גם על הביקורת האתית יש מי שחולקים. סימפוזיון של חוקרים שהתכנס לדון ב"מחקר המפלצתי" כמקרה מבחן באתיקה מדעית, בין השאר בהשתתפות בנו של ג'ונסון, ניקולס, לא הגיע למסקנה חותכת. משתתפיו ציינו שיש ספק אם ג'ונסון וטיודור התכוונו לגרום נזק, ושאם מסקנות המחקר אכן שגויות הרי שלא בטוח שהנזק אכן נגרם. עולה גם השאלה אם נכון לדון מחקר מסוף שנות ה-30 על פי הנורמות האתיות של ימינו.
את בית המשפט העליון של איווה, על כל פנים, ההסתייגויות לא שכנעו. בשנת 2007 הוא פסק סכום פיצויים כולל של 925 אלף דולר לשבעת משתתפי הניסוי שנותרו בחיים בחלוף כמעט 70 שנה.
והסיבה לגמגום? מדענים עדיין מתחבטים בשאלה הזאת. ממצאים מהשנים האחרונות מצביעים על שילוב כלשהו, שאיננו מבינים עדיין, של גורמים תורשתיים, פיזיולוגיים ומבניים במוח ואולי גם באיברי הדיבור והשמיעה. הסביבה, לעומת זאת, יכולה להשפיע לטובה או לרעה על גמגום קיים, אך כל הסימנים מראים שהיא אינה המקור. אך עבור משתתפי הניסוי ב-1939 התובנות האלה באו באיחור. "אלמלא אלוהים שמר עלי, הייתי עלולה למצוא את עצמי בקבוצת הניסוי", סיכמה את הדברים היתומה דונה לי יוז קולינגס (Collings) באוזני העיתונאי החוקר, "ואז חיי הם אלה שהיו נהרסים".