אנשים רבים ברחבי העולם סובלים מהפרעות נפשיות. הן יכולות להשפיע על האופן שבו אדם חושב, מרגיש ומתנהג, ואף להשפיע על תפיסת המציאות שלו ולהקשות על תפקודו היומיומי. קיימות הפרעות נפשיות רבות ומגוונות, שונות זו מזו באופיין ובתסמינים שמלווים אותן. הפרעה נפשית מאבחן איש מקצוע, והטיפול בה יכול לשלב מגוון גישות, החל מטיפול פסיכולוגי ושינוי הרגלים ועד מתן תרופות פסיכיאטריות. הבנת ההפרעות האלה משתפרת עם השנים, אך הגורמים להתפרצותן נותרו, במידה רבה, חידה.
גנטיקה או סביבה?
המוח הוא האיבר שאחראי על מחשבותינו ורגשותינו, וההבדלים בתפקוד המוח עומדים בבסיסן של הפרעות נפשיות. אך איך פועל מוחו של כל אדם ומה גורם למוח לשנות את אופן פעולתו? בנושא הזה יש שני גורמים משמעותיים: גנטיקה וסביבה. החומר התורשתי שאיתו נולדנו, ה-DNA, משפיע על נטייתנו לחלות בגוף או בנפש. כשמחלה מסוימת מתפרצת אצל כמה בני משפחה, ייתכן שהיא קשורה במטען הגנטי שהם חולקים, והסיכון לחלות בה מוגבר כבר מלידה. נראה שגם הפרעות נפשיות מושפעות מהתורשה: מחקרים שבחנו זוגות תאומים מצאו שאם אחד מהם לקה בהפרעה נפשית, סביר יותר שגם התאום השני ילקה בה. התופעה הזאת מרמזת על השפעתה של הגנטיקה המשותפת להם.
כפי שמחקרים רבים מצביעים על חשיבותה של הגנטיקה, כך יש מחקרים רבים שמראים שגם הסביבה משפיעה על הופעתה של מחלה. לדוגמה, אדם שנחשף לחומר מסוכן עלול לחלות בשל כך, בלי קשר ל-DNA שקיבל בתורשה מהוריו. גם בהקשר של הפרעות נפשיות נראה שיש לסביבה תפקיד חשוב. מחקרים מצאו שאנשים שחוו מאורעות טראומטיים בילדות – למשל עברו התעללות מינית או חיו בסביבה לא נאותה – היו בסיכון גבוה ללקות בהפרעה נפשית בבגרות.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
עם זאת, חרף הממצאים הרבים שמצביעים על קשר בין טראומות ילדות להפרעות נפשיות, קשה לקבוע בוודאות שזהו קשר סיבתי – שהטראומה אכן משפיעה על בריאות הנפש. הסיבה לכך היא שקשה להפריד בין התורשה לבין הסביבה. ניקח לדוגמה משפחה במעמד סוציואקונומי נמוך עם מקרים רבים של הפרעות נפשיות. בני המשפחה עלולים לחוות מצוקה בשל המצב הכלכלי ולכן הם בסיכון גדול יותר להפרעות נפשיות. עם זאת, הגנטיקה האופיינית להם משותפת כי הם קרובי משפחה, ולכן ייתכן שהנטייה להפרעות נפשיות היא מולדת ולא נובעת מתנאי הסביבה.
מאורעות טראומטיים יכולים להיות מושפעים גם מהגנטיקה וגם מהסביבה, ולא קל לדעת איזה גורם משפיע יותר. הורה שלוקה בהפרעה נפשית עלול להעביר לילדיו בתורשה את הנטייה הזאת, אך ייתכן שבשל מצבו הנפשי הקשה הוא יתנהג בצורה שלילית וכך יפגע בתנאי חייו של הילד. בעקבות התעללות והזנחה, גם הילד עשוי לפתח הפרעה נפשית. גם תנאי מחיה לא נאותים יכולים להגדיל את הסיכוי למאורעות טראומטיים.
סיבה או תוצאה
סביבת החיים שבה גדל הילד, כמו גם מאורעות טראומטיים שחווה והגנטיקה שלו, יכולים להשפיע על הסיכוי שילקה בהפרעה נפשית. כשהתמונה כל כך סבוכה, קשה לדעת כמה תורם לכך כל מאורע טראומטי. עם זאת, לחוקרים יש כלי שמסייע להם לענות על השאלה הזאת: מעקב ארוך טווח אחרי תאומים זהים. הם התפתחו מאותה ביצית מופרית, ולכן יש להם אותו DNA, וסביר שגדלו באותם תנאים, וכך – מכיוון שחלקו הן גנטיקה והן סביבת חיים – סביר שההבדלים ביניהם נובעים בעיקר ממאורעות טראומטיים ייחודיים שחווה כל אחד מהם. משום כך, אם רק תאום אחד חווה מאורע טראומטי, אפשר לבדוק איך בריאותו הנפשית השתנתה בהשוואה לאחיו התאום. גם מעקב אחרי תאומים שאינם זהים יכול ללמד אותנו רבות, אך הם התפתחו מביציות מופרות שונות ולכן הגנטיקה שלהם שונה וייתכן שההבדלים ביניהם נובעים גם ממנה.
לאחרונה, קבוצה של חוקרים חקרה תאומים זהים ולא זהים כדי לבדוק אם מאורעות טראומטיים בילדות קשורים לנטייה להפרעות נפש בבגרות. במחקר השתתפו יותר מ-25 אלף תאומים זהים ולא זהים משבדיה בגיל ממוצע של 29.9 שנים. התאומים ענו על שאלונים בנוגע למאורעות בילדותם וכך יכלו החוקרים לדעת כמה מאורעות טראומטיים חווה כל תאום בילדותו. באמצעות תיעוד רפואי הם גילו מי מהתאומים אובחן עם הפרעה נפשית. כדי להימנע ממצב שבו הפרעה נפשית בגיל מוקדם תשפיע על הסבירות לחוות מאורע טראומטי, החוקרים הסתמכו על הפרעות נפשיות שאובחנו החל מגיל 19.
תוצאות טראומטיות
החוקרים גילו קשר חיובי בין מספר המאורעות הטראומטיים שחוו הנבדקים בילדות לבין הסבירות שיאובחנו אצלם הפרעות נפשיות בהמשך חייהם. ככל שהנבדקים חוו יותר מאורעות טראומטיים, גדל הסיכוי שלהם ללקות בהפרעה נפשית. אצל 6.4 אחוזים מהנבדקים שלא חוו מאורע טראומטי אובחנה הפרעה נפשית, אך אצל 10.2 אחוזים מהנבדקים שחוו מאורע טראומטי אחד אובחנה הפרעה נפשית, אצל 14.8 אחוזים מהנבדקים שחוו שני מאורעות טראומטיים אובחנה הפרעה נפשית, ואצל 24.6 אחוזים מהנבדקים שחוו שלושה מאורעות טראומטיים או יותר, אובחנה הפרעה נפשית. כל מאורע טראומטי הגדיל את הסיכוי להפרעה נפשית פי יותר מאחד וחצי. הממצא הזה מחזק ידע קודם ואת ההשערה שמאורעות טראומטיים בילדות קשורים להתפתחותן של הפרעות נפשיות בבגרות.
החוקרים השוו בין תאומים ובדקו אם הסבירות שאחד מהם ילקה בהפרעה נפשית עלתה אם הוא חווה מאורעות טראומטיים בילדותו – ואכן מצאו שהסבירות שתאום שחווה מאורע טראומטי יפתח הפרעה נפשית הייתה גבוהה פי 1.2 מהסבירות שתאומו, שלא חווה מאורע כזה, יפתח הפרעה נפשית. ההבדל היה גדול אף יותר בין תאומים לא זהים – פי 1.72. ההבדל היה מובהק באופן סטטיסטי אך לא גדול מאוד, ואפשר להסיק מכך שגם הגנטיקה המשותפת לתאומים, גם סביבת החיים המשותפת להם וגם החוויות של מאורעות טראומטיים שייחודיים לכל אחד מהם, משפיעות על הסבירות של כל אחד לפתח הפרעה נפשית במהלך חייו.
ממצאיו של המחקר החדש אולי לא מפתיעים אך חשיבותם היא בכך שהמדגם הגדול, ובו זוגות רבים של תאומים זהים ולא זהים, אִפשר לראשונה לראות שמאורעות טראומטיים בילדות משפיעים על הסבירות שאדם ילקה בהפרעה נפשית, בנפרד מהשפעתה של הגנטיקה שלו. יחד עם זאת, לפי תוצאות המחקר גם הגנטיקה וגם סביבת המחיה של האדם בילדותו השפיעו על הסיכוי שתתפתח אצלו הפרעה נפשית.
נראה ששילוב של כל הגורמים משפיע על בריאות הנפש. את הגנטיקה איננו יכולים לשנות ולכן עלינו לדאוג לכך שתהיה לילדינו סביבת חיים בטוחה ומאוזנת, ולהגן עליהם ככל יכולתנו מחוויה של מאורעות קשים.