מים נחשבים בסיס החיים בעולמנו, והם המרכיב העיקרי בגוף האנושי – 70-55 אחוז מנפח גופנו הם מים. אנחנו שותים אותם, מתרחצים בהם, ובימים אלה של חג השבועות – המוכר גם כחג המים – אנו חוגגים את מקומם המרכזי בחיינו. מנהג התזת המים זה על זה בחג מזכיר לנו את השמחה וההתחדשות שהמים מביאים לחיינו. אך לא כולם שותפים לשמחה הזאת. יש אנשים שסובלים מאלרגיה למים, ועבורם מגע עם מים אינו מקור הנאה אלא סבל צרוף.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
אלרגיה למים, או בשמה המדעי אורטיקריה אקווגנית (Aquagenic Urticaria), היא תופעה נדירה שבה מגע של מים בעור גורם תגובה אלרגית ופריחה, בעיקר בפלג הגוף העליון ובזרועות. במקרים קשים במיוחד המים עלולים ליצור אפילו קשיי נשימה. למרבה המזל שכיחותה של האלרגיה הזאת נמוכה מאוד, עד כדי כך שבספרות הרפואית תועדו עד כה רק כחמישים מקרים שלה, הראשון שבהם משנת 1964.
מנגנוני התגובה הגופנית הקיצונית הזאת עדיין לא ברורים לגמרי. חוקרים משערים שמדובר בתגובה חריגה של מערכת החיסון, שמזהה בטעות את מולקולות המים כגורם מסוכן ומפרישה בתגובה חומרים שמעוררים תגובה חיסונית. המוכר מביניהם הוא ההיסטמין, שידוע כ"מתווך דלקת". עודף היסטמין שמשתחרר בתגובה לגירוי גורם להופעת תסמיני אלרגיה כמו פריחה ותחושת גירוד.
במחזמר המפורסם "מרשעת" (Wicked), שאמור להגיע בקרוב גם למסכי הקולנוע, מהדהד גם העיסוק באלרגיה למים. המחזה, עיבוד לספר באותו שם של גרגורי מגווייר (Maguire), מספר מחדש את עלילת "הקוסם מארץ עוץ" מנקודת מבטה של אלפבה (Elphaba), המכשפה הרעה מהמערב. הוא בונה באמצעותה סיפור על שונות וקבלת האחר, ועל הקושי בהתמודדות עם תנאי חיים בלתי רגילים.
אלפבה מתמודדת עם דחייה חברתית עקב צבע עורה הירוק. בנוסף היא סובלת מפחד מפני מים, ואכן בספר המקורי ובסרט שנעשה על פיו, המכשפה הרעה מהמערב מובסת כשדלי מים נשפך עליה והיא נמסה. דרך הרתיעה של אלפבה מהמים, "מרשעת" מציע דרך עמוקה ומפתיעה לבחון את הפסיכולוגיה שמאחורי התמודדות עם אי-נוחות ואתגרים גופניים. באופן דומה, גם סיפורים אמיתיים מהעולם ומישראל, של חולים שסובלים מאלרגיה למים, יכולים לעזור לנו להבין טוב יותר את עולמם של הסובלים מאלרגיות.
מה גורם לאלרגיה למים?
אנשים שאובחנה אצלם אלרגיה למים מדווחים על תחושה מייסרת של גירוד, פריחה וכאב פיזי שהם חשים כשעורם נרטב במים. כדי לחסוך מעצמם סבל עליהם להימנע כמיטב יכולתם מכל מגע במים, כולל גשם, מי ברז, מי ים ואפילו זיעה ודמעות. משום מה, מערכת החיסון שלהם, שאמורה לשמור על הגוף מפני פולשים זרים, מגיבה למים כאל גוף זר, ועוברת למצב תקיפה. ההתקפה של מערכת החיסון על רקמות בריאות בגוף היא מה שיוצר את התסמינים האופייניים לאלרגיות.
הטיפול בתופעה מתבסס בעיקר על צמצום המגע של מים בעור עד למינימום האפשרי. החולים נזהרים ממגע במים, מנקים את עצמם באמצעות תכשירים מיוחדים ומתמרחים בקרמים שומניים דוחי מים. בנוסף, תרופות אנטי-היסטמיניות או קורטיקו-סטרואידיות מחלישות את תגובת מערכת החיסון, ואיתה את התסמינים.
למרות ההתקדמות בשיטות הטיפול, עדיין רב הנסתר על הנגלה בהבנת המנגנון שבבסיס התופעה. כדי לפתח טיפולים יעילים יותר לאלרגיה למים, חיוני להמשיך ולחקור את המנגנונים הביולוגיים שבבסיס התגובה האלרגית הזו. עלינו להבין את קשרי הגומלין בין גורמים סביבתיים וגנטיים ואת השפעתם על מערכת החיסון האנושית.
במשך השנים עלו השערות רבות הנוגעות לאותם מנגנונים. בין השאר הציעו חוקרים את האפשרות שבבלוטות החֵלֶב של החולים, שנמצאות על מרבית שטח העור, יש מולקולה כלשהי שמעוררת תגובה חיסונית נגדה (אנטיגן). במגע במים המולקולה משתחררת וחודרת לגוף. הסבר אחר מדבר על שינויים בלחץ האוסמוטי של העור סביב זקיקי השיער שעל הגוף עקב מגע במים, כלומר האופן שבו מים משנים את החדירות של התאים בעור לחומרים מסוימים. אחד האתגרים הגדולים בחקר התופעה הוא פשוט למצוא חולים שישתתפו במחקר. מכיוון שהתופעה נדירה מאוד אין מספיק נתונים מחולים על מנת לערוך מחקרים סטטיסטיים מקיפים.
הבנת הבסיס הגנטי והמולקולרי של המחלה תוכל לעזור לחוקרים ולרופאים לפתח טיפולים מותאמים אישית לחולים, ולשפר את איכות האבחון של התופעה הנדירה. טיפולים חדשניים, כמו תרופות ביולוגיות שמכוונות ספציפית למסלול הביולוגי של המחלה, יוכלו כנראה לעזור טוב יותר לחולים ולשפר את ההתמודדות עם האלרגיה לאורך זמן.