"כשראיתי את אמא שלי מזדקנת עם פיליפינית החלטתי שלי זה לא יקרה" מסבירה חנה בן אליעזר קרטיס על הסיבה שהובילה אותה לעבור למגדלי הים התיכון בגני תקווה. היא עברה לכאן רגע לפניי שהקורונה פרצה בישראל, כשעוד רק הייתה אגדה סינית רחוקה. בזמן הזה הספיקה לערוך תערוכות אומנות של יצירותיה ברחבי הארץ, וזכתה לראות את חיוכי האנשים ללא מסיכה. "עברתי לדיור מוגן כדי שיהיה לי כאן כר לאומנות שלי, ליצירה שלי".
איך האומנות שלך באה לידי ביטוי כאן?
"אני עורכת כאן לדיירים כל מיני סדנאות יצירה וקולאז'. מדובר באומנות שהיא תרפויטית, אני מלווה אותם ומצליחה לרתק אותם במשך שעתיים. אין כאן תחרות, מי יותר טוב, כאן אף אחד לא שופט אותם. אין סיפוק גדול מזה לשמוע שמישהי אומרת שאחרי שנים של הפסקה, בזכות הסדנה היא חזרה לצייר".
איך ההגבלות של הקורונה השפיעו עליך?
"האמת שאני פרחתי וזרחתי. הקורונה נתנה לי שקט. היא פתרה אותי מכל הדברים שהייתי צריכה לעשות ביום יום, מכל הריצות והמשימות. זה גרם לי להתמקד ביצירה שלי, להשקיע בה, לטפח אותה, אפילו בתנאים המחמירים של הסגר". בימים אלו חנה עורכת תערוכה נוספת שנוצרה בתקופה הזו הנקראת 'צומחת מחדש'. "התערוכה עוסקת בבחירה הנכונה שלי בחיים. יש לי כאן בית מסוג חדש שמאפשר לי ליצור בסביבה מוגנת".
אנחנו דור מפונק
כבי ושמעון גז אפילו לא בני שבעים ובהחלטה משותפת בחרו להזדכות על כל הרכוש שלהם ולעבור לבית בלב בפתח תקווה.
מה גרם לכם לעבור לכאן בגיל צעיר?
"אם יכלנו לעבור בגיל חמישים היינו עושים את זה, אחרי שהילדים עזבו את הבית היה לנו את הרצון להשתחרר מכל אחריות שהבית דורש. רצינו להיות מפונקים ולא לדאוג לשום דבר חוץ מלקום בבוקר ולהיות בריאים".
איך הסביבה שלכם הגיבה לזה?
"האמת שאף אחד לא הרים גבה, הרבה חברים שלנו בני גילינו עברו גם כן, כך שזה לא היה מוזר. הזדכינו על כל הרכוש שלנו, מרבה רכוש מרבה דאגה. כאן יש לנו הכול, מכולת, צוות ניקיון, מסעדת שף.
כשאת לא עובדת, מה סדר היום שלך?
"אני פסיכותרפיסטית במקצועי ובקליניקה שלי אני נמצאת שלושה ימים בשבוע. מאז שהגעתי לכאן התחלתי לעסוק ביצירה, התאהבתי בכל מה שקשור לחריזה, אני שוחה שלוש ארבע פעמים בשבוע, הולכת לחדר כושר. יש כאן הרבה חוגים, הרבה אנשים עם מקצועות, מה שנקרא כוחות מקומיים שממלאים ערבים תרבותיים, כל אחד פה תורם את הידע שלו לאחר. לא מזמן מישהי העבירה הרצאה על פנג שוואי, ואני על חשיבה חיובית ומשמעות האושר".
ואתם מתאמים את זה עם אנשי הצוות?
"אני חושבת שאחד הדברים להצלחה הוא שיתוף תושבים. הצוות כאן מאפשר לנו להביע את דעתנו, להיות חלק ולהשפיע ובסוף דברים קורים, אפילו יש לנו ועדת תזונה שבה אנחנו קובעים וממליצים מה לאכול".
"קיבלו אותי פה עם המון חום אנושי"
תמי זיו, 83, הגיעה רק לפני חודש לאחוזת צהלה מרשת אחוזת רובינשטיין. "כמה ימים אחרי שהגעתי הייתה לנו פגישת היכרות ומיד הרגשתי שכל בעלי התפקידים - מהמנכ"ל ועד אחרון הדיירים רק חיכו שאני אגיע. קיבלו אותי פה עם המון חום אנושי, חברות, אמפתיה, רצון לעזור ונתינה יוצאת דופן, פשוט אווירה נפלאה".
מה גרם לך לעבור לכאן?
"אחרי שלושה חודשים של סגר עם עצמי הבנתי שאם לא אמות מהקורונה אני אמות מהבדידות. אני מודה שהמעבר לא היה פשוט, נאלצתי להיפרד מכל חפצי ולהסתגל למקום חדש אבל למזלי קבלת הפנים הייתה כל כך מחממת לב ונעימה. כבר כשהגעתי שלוש דיירות פנו אליי לכל מה שאני צריכה. השבוע ישבתי עם חברה ותוך כדי השיחה דמעתי מעט. מבלי שאשים לב הגיעה אשת צוות עם כוס מים ומפית".
מהזמן הקצר שלך פה, ממה את נהנית?
"יש פה קבוצת ברידג' שאני משחקת בה ולאט לאט אני מגלה שיש כאן המון חוגים, פעילות תרבותית, הרצאות, סרט כל ערב, אין רגע דל."
מה היית מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"להתגבר כאן כמה שיותר מבחינה לוקאלית ולדעת איפה כל משרד נמצא."
"אין ספק שזו בהחלט תקופה בה עלינו להמציא את עצמנו כל פעם מחדש"
הדיירים בדיור המוגן אמנם עצמאיים אך הם לא גרים לבדם, לצדם חיים מערך של אנשי צוות שדואג להם שירגישו בבית. אסנת נקי, מנהלת ועדת תרבות של בית בלב ברמת השרון, עוסקת 23 שנים בתחום הדיור המוגן.
ספרי לנו על ההתנהלות שלכם כצוות בתקופה הזו
"אין ספק שזו בהחלט תקופה בה עלינו להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, למצוא כמה שיותר דברים מעניינים כדי להפעיל את הדיירים." מספרת אסנת. "לאחרונה עשינו להם הפנינג משחקי ילדות. בגלל שלא יכלנו לעשות אירוע שלם שיכלול את כולם חילקנו לכמה תחנות כדי שכולם יוכלו להשתתף. באולינג, דייג, בועות סבון, גלגל המזל. דאגנו שגם הכיבוד יהיה בסגנון של פעם - גזוז, כוסיות עם שלווה, שיערות סבתא. הבאנו להם ליצנית ששרה לה שירי ילדות ביידיש והם פשוט התמוגגו".
נוצרים כאן קשרים אישיים?
"לגמרי. אני יכולה להגיד לך כל אחד שכל אחד מהם מזכיר לי בשלב כזה או אחר את הוריי. בסיפורים שלהם, באוכל, בבגדים. הקשר הוא דו כיווני כמו שאנחנו דואגים להם גם הם מתעניינים בשלומינו. עברתי ניתוח לא מזמן וכל פעם הם עודדו אותי כמה שאני משתקמת. אנחנו כאנשי הצוות תמיד דואגים להקיף אותם, בין אם זה בניחום אבלים או כשנולד נכד חדש, גם בעצב וגם בשמחה. מאוד מרגש לראות את השינויים שהם עוברים מהרגע שהם עברו לכאן.
מה גורם לך לעסוק בתחום כל כך הרבה שנים ולמעשה לגור בשני בתים?
"להגיע בבוקר ולראות אותם שמחים ומאושרים אחרי פעילות שעשינו עבורם זה ממלא את הלב באופן שאי אפשר להסביר. אני גורמת להם ליהנות מהזמן שנותר להם בחיים, ואני שמחה שיש לי את היכולת להשפיע על זה. יש פה אנשים שעובדים 20-30 שנה, מי שעובד בדיור מוגן קודם כל צריך להגיע ממקום של אהבה ונתינה. זה בית בוטיק איכותי."
עינת מצא, מנהלת מחלקת דיירים ומחלקת משק בית באחוזת צהלה מרשת אחוזת רובינשטיין, מספרת כי זו תקופה מאתגרת גם לצוות וגם לדיירים. "בתוך התקופה הזו יש כמה תקופות. אנחנו לומדים כל יום על התנהלות החדשה כשהדבר היחיד שלנגד עינינו קודם כל הוא טובת הדיירים. בגיל שלהם, פתאום כל המשמעת וההחמרות יכולים להקשות".
"יש פה תחושת משפחתיות אדירה"
סיפרת על המחירים שאתם משקיעים כצוות, מה לגבי הרווחים?
"יש פה תחושת משפחתיות אדירה. בתקופת הסגר מי שהיה בבית הרגיש שהוא מפסיד את כל הפואנטה, שהוא לא בעניינים. יש שיתוף פעולה בין כל הצוותים, חלק מהם עבדו מהבית והיו כל הזמן בעניינים. לצד הקשיים הייתה התגייסות לא נורמלית. זו תחושת שליחות שאתה בא למקום עבודה אבל מקבל הרבה מעבר".
ספרי לנו על משהו חדש שיצרתם ותאמצו אותו
"למדנו איך לנצל הפטיו שלנו. בגלל הנסיבות נאלצנו להביא לשם זמרים ולערוך את כל המופעים, ובלי לשים לב הפכנו אותו לגינת אירועים".