רובם ילדים טובים. היו בתנועות נוער, גמרו ללמוד, עברו את הבגרות בהצלחה, עשו שירות משמעותי בצבא, חלקם כבר לומדים לפסיכומטרי, אחרים נרשמו לאוניברסיטה. ואז הם נוסעים להודו, לנפאל, לדרום אמריקה, לחוות את העולם ולהשתחרר קצת, לפני שהם ממשיכים את החיים. הם ילדים טובים, אבל בהודו או בדרום אמריקה הם יעשו משהו שעלול לשנות את חייהם לנצח. הם יעשו סמים.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
"כ-90 אחוז מהתרמילאים מתנסים בסמים בטיול הגדול שלהם", מספר לנו עומרי פריש, מייסד ומנהל כפר איזון. "21 שנים הם עוברים ממסגרת למסגרת, ואז ברגע אחד, הכל משתחרר: הם בהודו או בכל מקום אחר, אין מסגרת, אין סדר יום, לא לומדים, לא עובדים, רחוקים מההורים. שילוב של תחושת חופש מוחלטת עם רצון להתנסות: בתרבויות חדשות, לבוש אחר, מאכלים, תבלינים, ריחות, צבעים, הרפתקאות. והם מרגישים שהם צריכים גם להתנסות בקנאביס, או אפילו בסמי הזיות למיניהם". רובם אגב בשנים האחרונות כבר לא יוצא לטיול הגדול בשביל סמים, אלא ללמוד על העולם, על תרבויות ומנהגים וגם הרבה על עצמם.
"'תגיד, מה עדיף לי לנסות אסיד או ג'ארס?", השאלה הזו הוטלה לחלל ערב בהיר אחד על מרפסת הגסט האוס בהודו, והפתיעה אפילו את פריש, שכבר ראה ושמע הכל. "השואלת, בחורה נורמטיבית, סיפרה לי שהיא מטיילת בהודו כבר כמה חודשים, ושכל התקופה הזו היא הייתה "סחית" אבל שלקראת סוף הטיול היא רוצה להתנסות", משחזר פריש. הוא היה כבר 17 פעמים בהודו, סייר בכפרים, התגורר בגסט האוסים וישב בערב על המרפסת עם מיטב הנוער. "כל החבר'ה שפגשתי הם ילדים נורמטיביים שעושים את המסלול שכבר הפך מובנה בחברה הישראלית כחלק מתהליך ההתבגרות – הטיול הגדול שאחרי הצבא. פגשתי סטודנטים לרפואה, חיילים קרביים, שלא הפריע להם להחזיק צ'ילום בערב ולעשן".
גם אם זה התקף חד פעמי - הנזק נגרם
90 אחוז מתנסים, אבל מספיק אחד שייכנס לסרט. "בשנות ה-90 קראנו לזה: מגואה לגהה. הודו בעיקר הייתה ידועה במסיבות ה"Full Moon", מסיבות טבע, הצעירים ידעו מה המסיבות הללו, אבל בארץ ההורים והממסד לא היו מודעים. עד שבחודש דצמבר 95 הכל התפוצץ בפאניקה מוסרית, אחרי שכתבים נשלחו לגואה ודיווחו מה קורה שם. כותרות בעיתונים היו מאד דרמטיות: אלפים נוסעים להתמסטל בחופי גואה, חוזרים לבתי חולים חולי נפש", מוסיפה ד"ר חגית בוני-נח, יועצת לרשות הלאומית למלחמה בסמים ומרצה לקרמינולוגיה באוניברסיטת אריאל. ד"ר בוני-נח היא תרמילאית לשעבר בעצמה, שכיום עוסקת במחקר אודות הקשר בין תרמילאות וסמים.
פגשתי סטודנטים לרפואה, חיילים קרביים, שלא הפריע להם להחזיק צ'ילום בערב ולעשן". | צילום:
K13 ART, Shutterstock
מה קורה שם בהודו או בדרום אמריקה, שלא קורה בישראל?
"הקנאביס בהודו הכי משובח, יש ג'ארס - חשיש הודי שנחשב חזק יותר. גם חבר'ה שעישנו בעבר מקבלים בבת אחת כמות גדולה של חומרים או משתמשים בסמי הזיות כמו קטמין, LSD פטריות, אקסטזי. לוקחים מכל הבא ליד. למרביתם לא יקרה שום דבר, אבל יש את אלה ש"מתפלפים". ואז צריך לחלץ אותם משם ולתת טיפול בארץ. במרבית המקרים זה התקף חד פעמי, לא מחלת נפש, אבל הנזק נגרם.
"כשהסמים מגיעים למוח הם עלולים לגרום לחוסר איזון של מוליכים עצביים שבמוח (נוירוטנסמיטורים) כמו דופמין או סרוטונין. אלה מצבים שיכולים לגרום להתפרצות של מחלת נפש כמו סכיזופרניה, אבל לא בהכרח אצל כל אחד. הם מפרים איזון טבעי במוח, וזו הסכנה".
איך זה מתבטא?
"בדרך כלל זה מתחיל בהתקף פסיכוטי, דיבור על דברים לא הגיוניים, כמו הקשר בין חייזרים ומהירות האור, מעלה חרדות ופרנויה. יש כאלה שמרגישים שהבגדים מכבידים על הגוף ומתפשטים, אחרים מפתחים התקף מאני ומתחילים לחלק את הכסף שלהם לעוברים ושבים. הם מבולבלים, פוגעים בעצמם או בסביבה. לפעמים החברים מנסים להסתיר מההורים, מתקשרים לחבר או לאח. עד שמבינים מה קורה ומפעילים את חיליק מגנוס וחברת הביטוח שתחלץ. המחלצים מגיעים לשם ומחזירים את האדם בחזרה לארץ לבדיקה ראויה, כי בהודו בתי חולים לא הכי מפותחים ועושים שימוש בשיטות שלא עושים פה".
גם מצב פיזי יכול להגביר את השפעת הסמים
פריש: "חווית התרמילאות היא תופעה מרתקת בחברה הישראלית, שאני חוקר ולומד שנים רבות. היא התחילה בתחילת שנות ה-80, כלומר זו תופעה חברתית של 35 שנה, זה לא דבר של מה בכך. וזה לא הולך להסתיים. כ-40 אלף יוצאים מדי שנה לטיול תרמילאים. ואז הם חוזרים לארץ כך שלתופעת התרמילאות יש השפעה משמעותית ומכרעת על מה שקורה פה בארץ, ומכיוון ש-90 אחוז מתנסים בשימוש בסמים – קנאביס לסוגיו ושורה של סמי הזיות, זו אחריות שלנו כחברה להכין אותם לקראת המצבים הללו".
אפשר לדעת מראש מי ייקח סמים ומי "יתפלפ"?
פריש: "צריך להבין את המשמעות של המשפט 'סם פוגש בן אדם'. המפגש הזה יכול להסתיים בלא כלום, ויכול להסתיים כשהילד מתפלפ. ההבדלים רבים ונובעים ממבנה האישיות, חוויות שצבר, וזה לא רק בגלל ההבדל במצב הנפשי, גם מצב פיזי מסוים יכול להשפיע. קלקול קיבה למשל. זה יכול להיות מסוכן לכל אחד ואין שום פרמטר שיכול לנבא למי זה יקרה ולמי לא".
אז מה עושים? אוסרים עליהם לנסוע?
"משתדלים לצייד אותם בסימנים מזהים ובהנחיות מה ניתן לעשות ולמי לפנות. ככל שנצליח להגביר את המודעות, ופה ההורים נכנסים לתמונה, יכול להיות שנוכל לעזור ליותר".
אלה ההנחיות עליהם ממליצים ד"ר בוני-נח ופריש:
פריש ממליץ לקבוע כללי תקשורת מקובלים, למשל שיחה פעם בשבוע ביום קבוע. "חשוב להקפיד שהתקשורת לא תהיה רק בפייסבוק או בוואטסאפ, אלא בשיחת טלפון או סקייפ, כדי שאפשר יהיה לראות ולשמוע אותם".
ואם נדמה להורים שקורה משהו, שהילד לא כתמול שלשום?
פריש: "אל תתפתו לאמירות בנוסח "תעזבו אותי בשקט, הכל יסתדר". אם עוברים יום-יומיים וזה לא מסתדר, אל תחכו, קבלו ייעוץ ושלחו חילוץ במידת הצורך, לפני שהמצב מתקבע".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
