את ניצן שייר, מוזיקאית ויוצרת בת 20, אולי אתם זוכרים בזכות הקול המלאכי שלה, ואולי גם בזכות מקלות ההליכה שליוו אותה במהלך התוכנית "דה וויס", שבה השתתפה, עדות אילמת לסיפורה המרגש.
מאז שהיא זוכרת את עצמה ניצן אהבה לשיר. שיעורי פיתוח קול מגיל צעיר, הופעות בטקסים של בית ספר, מגמת מוזיקה בתיכון. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה, מהדרך שלה. אלא שבגיל 15 הדרך הזאת לקחה תפנית קיצונית, שהרחיקה אותה הרחק הרחק מהבמות שעליהן חלמה.
היא החלה לסבול מכאבי ראש, חולשה כללית וסחרחורות שהלכו והחמירו עם הזמן. ככל שגברו הסימפטומים כך עלה בהתאמה גם קצב הבירורים והבדיקות, שלא הצליחו למצוא שם למכלול התופעות, ואפילו לא קצה חוט שיסביר את פשרן. בגיל 17 ניצן כבר לא הצליחה לתפקד וסבלה מתשישות כרונית, כאבי ראש, מיגרנות וחולשה.
בגלל שאף בדיקה לא הצליחה להסביר את מצבה הרפואי, היא נדרשה לערוך ניקור מותני, בדיקה פולשנית ולא נעימה, אך שכיחה למדי. רוב האנשים שיעברו אותה יתאוששו בתוך 24 שעות וימשיכו בחייהם, אך אצל אחוז אחד עד שלושה העצב עלול להיפגע. כבר תבינו מדוע לא מפתיע שניצן נפלה באחוזון הקטנטן של הסטטיסטיקה. וכך, עם פגיעה עצבית בעקבות הבדיקה, הכאבים שלה החמירו פי מונים, ואף קיבלו "הצדקה" רפואית.
הפגיעה העצבית הובילה לכאבים קשים מנשוא, לצד פגיעה בשיווי המשקל שלה. היא בקושי הצליחה ללכת, שלא לומר להרים את הראש מהמיטה. נערה צעירה ומוכשרת הופכת להיות נזקקת ותלותית בסביבתה. חודשי אשפוז ארוכים השפיעו לא מעט על מצב הרוח שלה, חייה נעצרו כליל, ורק האוזניות עם המוזיקה שאהבה הצליחו לתת לה ניצוץ של אופטימיות, שהחזיק אותה.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
לאחר הניקור המתני היא אושפזה בבית לוינשטיין למטרת שיקום. ילדה בת 17, בבית חולים שיקומי, לא יכולה לזוז, כשרק אמה לצידה. הבדידות הייתה קשה כמו הכאב. ובדיוק אז שמעה על האודישנים של "דה וויס". בלייב הראשון של התכנית היא מספרת איך היא שרה שם, ישובה על כיסא, כשמקלות ההליכה לצידה, כשפתאום זה היכה בה: זה המרפא שלה! זה הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות בחיים: לשיר, ליצור, להיות על במות, להדהד ולצעוק את המוזיקה שלה.
התובנה הזו כמו הדליקה מתג פנימי בה, והעניקה לה התבוננות חדשה על מצבה, נתנה לה דחיפה עדינה קדימה. היא קלטה שהיא יכולה להמשיך עוד ועוד עם כל הפרוצדורות הרפואיות שהציעו לה, אבל סביר להניח שהן לא ישנו את מצבה. היא קלטה שהיא נמצאת בעיצומו של לופ, מפל התערבויות, עוד ועוד בדיקות, שלא רק מנציחות את מצבה, אלא מחמירות אותו עוד יותר.
כשקצת התחזקה, היא נענתה להפצרותיה החוזרות ונשנות של אמה להצטרף למרחב מודעות, וכך דידתה לשם על קביים, היישר מבית לוינשטיין.
ניצן הגדירה את עצמה כאדם שהיה מאוד רחוק מעולם הרוח, אך משהו במפגש הזה, לדבריה, נגע בה בנימים העמוקים של נפשה, הזיז בתוכה את המוטיבציה לשינוי. היה שם קליק, אהבה ממבט ראשון. היא בכתה לאורך כל המדיטציה, שכן סוף סוף קיבלה צוהר אל "מאחורי הקלעים" של תודעתה. לראשונה היא פגשה את הדפוסים הקורבניים שרטטו עמוק בנבכי הלא המודע, את המסכנות והנזקקות שקיבלו ביטוי במציאות הפיזית של גופה. היא הבינה עד כמה הכאבים הכרוניים, כמו גם עצם העובדה שהיא הייתה מרותקת למיטה, שמרו עליה מחשיפה, מביטוי, מלהגשים את עצמה. היא הבינה שמתחת להכל, היא פשוט מפחדת להיות מי שהיא באמת, לחשוף את עצמה ואת האמנות שלה, וזאת הסיבה הלא מודעת שבעטייה המוח החכם שלה קבר אותה במיטה. זאת גם הסיבה שהיא עטתה על עצמה מעטה של שומן, שכבות של הגנה, שגם הן שמרו עליה מפני אותה חשיפה. האוכל, שתמיד היה מפלט מנחם עבורה, "עזר" לה לייצר עוד ועוד שכבות של הסתרה שכיסו והגנו עליה מפני העולם.
באמצעות הכלים התודעתיים שלמדה, היא החלה לקבל תמונה ברורה של הפתולוגיות המנהלות את חייה, ואט אט החלה להתיר את הפלונטר שנוצר בחייה.
אסטרטגיית הישרדות
חשוב להבין, שלכולנו יש מנגנונים ופתולוגיות כאלה או אחרות. לכל אחד השריטה הייחודית שלו, הנעוצה בשחר ילדותו, ואף קודם לכן, במבנה האישיות שאיתו נולד.
אהבה, אצל כל משפחת היונקים, היא לא מותרות, אלא קריטית ממש להתפתחות תקינה. ממש כשם שאנחנו זקוקים להזנה פיזית בצורת מזון ונוזלים, אנחנו זקוקים גם לאהבה.
כל ילד, כדי לקבל את האהבה הנדרשת לו, מפתח אסטרטגית הישרדות משלו. אסטרטגיה שבאמצעותה ישרוד וירוויח כמה שיותר אנרגיה. ד"ר דב ינאי, פרופיילר וחוקר מוח, מסביר בספרו הקוד האנושי SILVER ACE כי כל אורגניזם ביקום שואף לעשות את העסקה האנרגטית הטובה ביותר עבורו - העץ, לדוגמה, יצמח למעלה, כי שם השמש במלוא כוחה ולכן יזכה בעסקה האנרגטית הטובה ביותר כתוצאה מצמיחה זו, וכך גם אצלנו. אסטרטגיית ההישרדות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו שואפת לזכות בכמה שיותר אנרגיה בתוך ג'ונגל החיים. אצל ניצן זאת הייתה הקורבנות - זאת הייתה העסקה האנרגטית הכי משתלמת שהתודעה שלה הכירה וידעה. בכל פעם שהיא רטטה קורבנות היא קיבלה את מלוא תשומת הלב והאהבה שהייתה זקוקה להם. זה היה הרווח הלא מודע שלה מהכאב והנכות הפיזית.
ואין הכוונה שניצן נהנתה מכאבי התופת שלה, או התענגה על האשפוזים הממושכים, כן? רווח עשוי להיות תמורה שהלא מודע מפיק מהמנגנונים המוכרים לו, שכן כל מה שהוא יודע לעשות זה לשחזר את עצמו. כך, שגם אם מדובר בדברים פחות נעימים, זה עדין אזור הנוחות של המוח שלנו, שם הוא מרגיש בבית, אף שהבית במקרה הזה הוא בית חולים.
עבודת החקירה העמוקה שניצן עשתה, לצד תהליך הריפוי שהחלה, הביאו ללא מעט תובנות. היא התחילה להבין כיצד יצרה לעצמה את המציאות הכואבת של חייה, כיצד עצרה את עצמה בגלל הפחד שלה מהגשמה, כיצד עטתה על עצמה עוד ועוד שכבות של הגנה בדמות שומן עודף שיגן עליה מפני העולם המסוכן לתפיסתה.
בהתחלה, היא מספרת, התמלאה ברגשות אשם על כך, איך ייתכן שהיא עצמה בחרה במציאות של סבל כרוני? אך מהר מאוד למדה והבינה שאין כל מקום לאשמה, לא רק שהיא לא מקדמת בכלום, היא אף הורסת יותר, שלא לדבר על כך שהיא משמינה. היא החליפה את האשמה באחריות והחלה, לראשונה בחייה, לשנות את המנגנונים בתודעתה.
בקורלציה מדהימה, עם כל שכבה שהיא קילפה, עם כל חלק שלמדה לקבל את עצמה ולהפסיק להתבייש או להסתתר בו, עברה עוד ועוד שלבים בתוכנית, בהתאמה. מאודישן שנועד בשביל "הספורט" ובשביל להוציא אותה ממיטת חולייה, הגיעה עד לגמר, למקום השני המכובד, מוכנה לחשוף את עצמה ולזכות באהבה שלא מתוך חולי, אלא מתוך הגשמה, מתוך השירה המופלאה שלה.
עוד ב-mako בריאות:
>> מחקר חושף: למה נשים נמשכות לפסיכופתים?
>> חובבי פירה? יש לנו חדשות מעולות
>> שיחק עם הכלב שלו על הספה - ונותר משותק
היא המשיכה את העבודה התודעתית גם אחרי התוכנית והאהדה הרבה שקיבלה מהקהל והמעריצים שראו בה דמות להשראה. אני זוכרת איך יום אחד באחד הטיפולים, כיבינו את התשוקה לסוכר וקמח לבן, הרעל החוקי הממכר מכל, וכך בלי שום מאמץ, 20 קילוגרמים נשרו ממנה, פשוט משום שלא היה לה עוד צורך בשכבות מיותרות של כיסוי והסתרה.
ממש בקרוב ניצן תחגוג 21. הכאב עדיין שם, אבל היום היא יודעת לעבוד איתו, לדבר איתו כשהוא עולה, לפענח ולהקשיב את מה שהוא מבקש לספר לה. היא לא נלחמת בו ומצד שני גם לא משתמשת בו. היא נותנת לו מקום, מקשיבה לו כמו ילד קטן שהרגע נפל וצריך נחמה, ואז באומץ עוברת דרכו - לא משתתקת, לא נעצרת, לא קופאת, לא הופכת אותו למחלות חשוכות מרפא. היא פשוט ממשיכה באומץ בדרכה אל עבר ההגשמה שלה.
בימים אלה היא עובדת על חומרים שלה, שבקרוב יצאו לאוויר העולם, היא כותבת ומלחינה באנגלית, מחוזרת על ידי מפיקים ומוזיקאים מהעולם הגדול. "זה הריפוי שלי", היא מספרת על במת "לצאת מהמטריקס", אירוע פותח תודעה. היא עולה ברגליה לבמה, מדלגת על המדרגות, כשהקהל שואג מהתרגשות ושמחה. "חשוב לי להיות כאן היום, ולשתף אתכם בסיפור שלי", היא אומרת. "היום אני יודעת שככל שאני בביטוי גדול יותר, כך אני בריפוי גדול יותר. לעצמי ולעולם. היצירה שלי מהדהדת החוצה וזועקת דרך המוזיקה והמילים, את הכוח והעוצמה התודעתית שיש בכל אחד ואחת מאיתנו. כוח שכאשר אנחנו לא מודעים לו, אנחנו הופכים אותו להרס עצמי. אך ברגע שמבינים, זוהי נקודת אל-חזור בחיינו. שהופכת את הכאב הכי עמוק - לריפוי", היא מסכמת בבגרות ועוברת לשיר את אחד השירים המקוריים שלה.
>> בפעם הקודמת: יום אחד זה היכה בה – והבגדים פשוט נשרו
פריידי מרגלית - חוקרת תודעה, מייסדת תפישת "המטאיזם" ועומדת בראשה של קהילת "מרחב מודעות". הגיע הזמן לצאת מהמטריקס ולגלות את כוחה של התודעה? זה המקום להתחיל>>