"את חייבת לטעום את זה", אליק פלמן אומר לי ואני מתיישבת על הספה בסלון הקטן שלו. אני מרגישה בבית אפילו שהכרנו לפני פחות משעה. "זאת עוגה שהכנתי מאפס. יש בה קמח שטחנתי מהחיטה שצמחה כאן, דבש מהכוורת, שמן זית מהעץ וביצה מהתרנגולות בלול. שום דבר בעוגה הזאת לא נקנה בסופר". הוא מגיש לי שלוש פרוסות עוגה זהובות על צלחת לבנה, ולמרות שאני טבעונית כבר מעל עשור ברור לי שאני רוצה לטעום אותה. ברור לי גם שאף אחד לא סבל בדרך כדי לייצר אותה, ושזו כנראה העוגה הכי אקולוגית ומוסרית שאוכל בחיי.
אליק פלמן הוא ד"ר לפילוסופיה, מרצה במכללת שנקר ובטכניון והוא ככל הנראה האדם היחיד בארץ שמגדל לעצמו את כל האוכל שהוא צורך. המרחב ששייך לו משתרע על פני כשני דונם בישוב כליל. בשטח הזה הוא בנה לו בית קטן בגודל 40 מ"ר, בלי טיפה אחת של בטון; רק מעץ, אבן ואדמה. ואת כל מזונו הוא מגדל בעצמו על דונם אחד: חיטה, חומוס, פול, עצי זית וירקות המתאימים לאקלים הים תיכוני, לצד שתי כוורות דבורים וכמה תרנגולים ותרנגולות שלדבריו "גרות בשטח יותר גדול מהבית שלי". את החשמל לביתו ולאוהל שהוא משכיר - מספקים לו ארבעה פאנלים סולאריים ואת הצרכים בשירותים שלו מכסה שכבה של נסורת ולא במים.
כשהגעתי לבקר אותו ראיתי בעיקר אדמה עירומה עם קצת עשביה. הוא הסביר לי שהחיטה זקוקה לגשמי החורף, ושבעוד כמה חודשים כל השטח יתמלא בה והוא לא יצטרך להשקות כלל. אז הוא יקצור אותה וישמור בביתו, והיא תהיה לו למאכל למשך שנה שלמה, עד החורף הבא.
"לפני שלושה שבועות הכל היה פה עמוס זיתים", הוא מספר ומצביע על שני עצי זית עתיקים. "יש יום אחד בשנה שבו אני מוסק. זו עבודה עדינה, רגועה, שקטה. מורידים את הזיתים עם מסרקים או עם מכשיר מסתובב קטן. ואז אני לוקח אותם לכפר אבו סנאן, לבית בד מסורתי על אבני ריחיים. שם מייצרים שמן זית בכבישה קרה ואני מאחסן אותו במיכלי נירוסטה. ביום עבודה אחד אני מצליח לייצר פה שמן זית שמספיק לפחות לשלושה אנשים למשך שנה שלמה".
- למה לגדל לעצמך את האוכל?
"ישראלי ממוצע צורך בערך 15 דונם רק לגידול האוכל שלו. 15 דונם זה נשמע לי מספר לא נתפס. כל מה שאני צריך זה דונם אחד של גידולים", הוא משתף ואז מצביע על השיחים הפראיים שהוא סירב לביית. "תסתכלי על העושר של הצמחייה הזאת. כמה חיים היא תומכת. זה מרחב שמאפשר המון צורות חיים בתוכו", הוא מצביע על אזור גידול החיטה ואומר: "לעומת זאת, אזורי גידול של מזון עבור האדם הופכים למדבר עבור בעלי החיים. במפה המנטלית שלהם השטח הזה נמחק, אין להם מה לחפש פה. זה המחיר שהטבע משלם על זה שאנחנו מגדלים לעצמנו מזון".
את השנים הראשונות שלו בכליל הוא זוכר היטב, כשהחליט לנסות ולגדל את מזונו בעצמו. בימים ההם הוא למד על המחיר שהטבע משלם - לא רק מקריאה בספרים על קיימות אלא ממש דרך הגוף, דרך הפעולות שהורסות את הטבע. "אם את חיה בעיר אבל אוכלת פחות או יותר את מה שאני אוכל כאן - אז השטח שנדרש כדי לגדל את האוכל שלך לעומת האוכל שלי הוא די זהה. ובכל זאת יש הבדל. הקטע הזה שאת רואה בעיניים שלך את הטבע נהרס כדי שיהיה לך מה לאכול. את בידיים שלך עוקרת ויוצרת שטח שבו אפשר לגדל יבול. זאת חוויה מאוד קשה שלא הייתי רוצה לחזור עליה. וזה רק בשטח הקטן שלי, של דונם אחד, כשאני עושה מקסימום מאמץ כדי לפגוע בטבע כמה שפחות. אין אצלי ריסוסים, אין הובלות, אין כלים כבדים שנכנסים וחורשים, אין פלסטיקים, אין ניילונים, אין כימיקלים. ועדיין רואים כמה השינוי שעשיתי בשטח דרמטי" הוא מסביר. "האפשרות השנייה היא לא לראות ולא לדעת, אבל איפשהו רחוק בארץ אחרת מישהו יעשה את הפעולות האלו ועוד הרבה יותר מזה – בשמך".
מה הטבע היה מעדיף?
כשאליק מסביר על הבחירה לחיות חיים מקיימים יותר הוא שב ותוהה - "מה הטבע היה חושב על זה?" הוא משווה למשל בין משפחה שממחזרת ומפחיתה קניות לבין משפחה שבוחרת להביא לעולם שני ילדים ולא שלושה, אבל שותה כל יום מכוסות פלסטיק חד פעמיות. "איזו משפחה הטבע היה מעדיף?", הוא שואל. והתשובה היא כמובן – את המשפחה הכביכול מזהמת, זו שיש בה פחות ילדים. כיוון שכל ילד נוסף ידרוש מהטבע בממוצע 60 דונם שיהרסו על מנת שהוא יוכל לחיות באותה רמת חיים כמו הוריו.
"אני זוכר, כשרק הגעתי לכאן, מישהי אמרה לי להקשיב לעשבים. לדמיין אותם בסוף היום מרכלים עליי ביניהם בלילה. אני רוצה שהם יגידו – 'אליק הזה אחלה בחור, יצא איתנו גבר'. אני רוצה שירגישו שבאמת עשיתי כל ניסיון כדי להתחשב גם בהם. אז כן, מבחינתי בטח שהטבע נחשב. ברור שחשוב לי לפחות לדמיין מה הוא היה אומר, מה הוא היה מעדיף", הוא משתף.
אליק מסביר את הדברים האלו בפשטות, בלי להטיף, בלי להחליט עבור אחרים איך לחיות את חייהם. כשאני שואלת אותו אם זו הסיבה שלו אין ילדים הוא עונה שלא, הוא פשוט מעולם לא הרגיש שזה צעד שהוא רוצה לקחת.
לא ללכת בדרך הסלולה
בימים אלו יצא לאור ספרו החדש של אליק פלמן - "ספר דרך" (הוצאת אסיה), בו הוא שוזר את סיפור הבנייה וההקמה של ביתו ושל השדה שלו, לצד הגות פילוסופית, תובנות ומחשבות על טבע, אקולוגיה, יחסים, חברה, נתינה ועוד. "כשדמיינתי את הקורא שלי, ממש ראיתי מישהי יושבת באיזה אוטובוס בהודו בדרך לאנשהו. כי זה ספר שלוקחים איתך למסע", הוא מספר. ובהקדמת הספר הוא מסביר: "בספר הזה פועם חיפוש…למצוא את הדרך לחיות את החיים שמאמינים בהם מבלי להיכנע למסלולים השגורים, הכבושים. אני לא משוכנע שהתשובות שמצאתי נכונות. אני משוכנע למדי שהשאלות נכונות".
לאורך הראיון שלנו, לעיתים, במקום לענות תשובה בעל פה, הוא מושיט ידו אל הספר, מחפש באצבעותיו את העמוד הנכון ומכריז - "אני אקריא לך". ואני יושבת מולו בשלווה ושומעת את מחשבותיו הכתובות בקולו, עם האינטונציה והכוונה שבה הן נכתבו. הבית קטן, אבל את הנשמה הייחודית של אליק מרגישים מכל פינה בו. הוא מדבר בהתרגשות על המקלחת שבנה ומימיה משמשים להשקיית עצים, מספר על הטרמיטים שזחלו דרך קורות העץ ונעלמו כלעומת שבאו, השאירו מאחוריהם רק צורות גיאומטריות יפיפיות. תכננתי לראיין אותו למשך שעה ולצאת לדרכי, ומצאתי את עצמי מבלה איתו כמעט ארבע שעות ומסתלקת רק כשכבר התחיל לרדת החושך.
-זה נשמע כאילו אתה לא חושב שאתה מיוחד. כאילו כל אחד יכול לעשות את מה שעשית...
"אני מבין שאם הייתי לוקח בחיי פנייה אחת אחרת - יכול להיות שלא הייתי מגיע לכאן, אבל כנראה גם לא הייתי חי את המסלול הקבוע שיש לרוב האנשים. כל אחד יכול להבין שהדרך הסלולה, הרגילה, פחות מתאימה לו, ולבחור קצת אחרת, במובן הזה אני לא מרגיש מיוחד בכלל", הוא אומר. "אני נולדתי בקישינב וגדלתי בבאר שבע. לא חסר לי כלום כן? אבל גם לא הייתי הכי מבוסס. כשהגעתי לקורס טיס - שם הבנתי מה זה לבוא מרקע פריווילגי. קלטתי פתאום כמה זה שונה ממני. ובכל זאת, תמיד ידעתי שאני צריך לקחת כל מיני צעדים כדי לבנות לי חיים אחרים. ברור שאם אתה נמצא במאבק ובמקום הישרדותי אז בטח יהיה לך הרבה יותר קשה לקחת את ההחלטות שאני קיבלתי ולשנות מסלול, אבל מעבר לזה - כל אחד ואחת יכולים לצאת לדרך שלהם".
