"תגידו, היה איזה רגע שבו הבנתם חד משמעית שזה היה הצעד הנכון?", אני שואלת את נורית גורן ויובל אלפנט – שני צעירים ישראלים, שארזו שבע מזוודות ושתי בנות, עקרו את חייהם ממרכז תל אביב והחליטו להקים חווה אקולוגית בכפר קניאס שבפנמה. השניים מסתכלים זה על זו בחיוך. מרים, בתם הקטנה צמודה לחזה של נורית, יונקת וזוחלת אל משחקיה לסירוגין לאורך כל שיחת הזום הטרנס-אטלנטית שלנו. "החפירה של הבאר", הם מישירים מבט אל המצלמה ועונים יחד "חפרנו וחפרנו ופתאום בבת אחת מים יצאו מהאדמה. אם היית אומרת לנו לפני עשרה חודשים - תהיה לכם באר עם מים מתוקים זורמים, לא היינו מאמינים לך. כל שלב בהקמה של החווה הזאת מלווה בהתרגשות מטורפת. שתלנו תירס - דמעות של אושר. אוטובוס המגורים שלנו הגיע - דמעות של אושר. מערכת שאיבה סולארית למי שתיה - דמעות של אושר. עוד ועוד רגעים קטנים שהם חלק מהגשמת החלום".
לפני המעבר, לא היה להם כל ניסיון בחקלאות. נורית, מתמודדת לשעבר במשחקי השף הייתה מדריכה סיורים קולינריים בשוק הכרמל, ובן זוגה יובל הוא דולה ומנחה לאבהות והורות. למרות זאת הרגישו השניים שפנמה מחכה להם. כשהכריזו בישראל על הסגר הראשון הם הבינו שהגיע הזמן לשינוי. "לא אנחנו בחרנו בפנמה, היא בחרה בנו", נורית צוחקת ויובל מסביר: "מהרגע שהחלטנו שאנחנו עוזבים, כל החיים שלנו התקפלו באופן אוטומטי. במקרה כל המנויים שלנו לטלויזיה וכושר ודברים כאלה בדיוק נגמרו בטווח של חמישה ימים לפני או אחרי הטיסה. הכל היה מדויק ברמה הזויה! החיים שלנו כאן היום הם מקבץ חלומות שהיו לנו כשעוד גרנו בישראל - להקים כפר נופש, לחיות קרוב יותר לטבע, לאכול אוכל בריא שאנחנו נגדל ולאפשר לבנות שלנו לגדול בצורה שתטיב איתן", הוא ממשיך. "כשיש לך מטרה לחיות חיים מחוברים לטבע ולאדמה הגבולות פחות קיימים".
הצצה לאורח חיים אחר
הרבה אנשים חולמים על חיים בכפר מרוחק, בקרבת בעלי חיים יפיפיים, ועל שלווה שמתחבאת אי שם, אולי רק בקצה השני של העולם, אבל מעטים אלו שבוחרים לקחת את הצעד. לצד הנוף עוצר הנשימה והעבודה המרגיעה בחווה, השניים מספרים על אתגרים רבים. "הייתה כאן משפחה שדיברה איתנו שבועות על כמה הם חולמים לעשות את המעבר שאנחנו עשינו. הגיעו לכאן בסוף, היו ארבעה ימים והבינו שעדיף להם במזגן בת"א. עזבי את הפחד מבעלי חיים מסוימים, מתנאי מזג האוויר השונים, מהחשמל והקליטה שנופלים לפעמים. האתגר האמיתי הוא התהליך הנפשי שעוברים", יובל משתף ונורית מצטרפת: "עברנו טלטלות ברמה הנפשית וזה היה מורכב גם כבני זוג וגם כהורים. ילד צריך להרגיש שתמיד יש לו קרקע בטוחה, והקרקע הזאת היא ההורים, לא מקום ספציפי. וכשההורים חווים משבר רגשי אז הילדים גם מרגישים ככה. זה מקרין לטוב ולרע. מצד אחד הבנות שלנו ראו אותנו מתמודדים עם אתגרים וזה לא היה פשוט. מצד שני - הן גם רואות אותנו מתגברים וככה לומדות על החיים שלהן, לומדות על עצמן, לומדות אילתור, גמישות מחשבתית, שאילת שאלות. הן לומדות איך ליצור את המציאות שלהן, לקחת אחריות על הבחירות שלהן. שואלים אותי - את לא מפחדת שיהיה להן קשה כשהן יגיעו לעולם האמיתי? וזה מצחיק, כי עכשיו הן בעולם האמיתי. וזה גם לא שהן מנותקות לגמרי. יש כאן אינטרנט, זה ראיון בזום. הן פשוט לומדות לסגל התבוננות קצת יותר ביקורתית".
החיים החדשים של נורית ויובל שונים מאוד מהחיים שהיו להם בת"א, אבל יש בהם גם מן הדומה. נורית מספרת למשל, שכשהיא פוגשת מטיילים אחרי צבא הם מזהים אותה מימי הראליטי או מהאינסטגרם כ'זאת שגרה באוטובוס'. "אני שמחה על ההזדמנות לתת להם הצצה לאורח חיים אחר", היא מספרת. "הם רואים אותי מחתלת בחיתולי בד, מגדלת לעצמי את האוכל, חיה בתוך כל הירוק הזה ומשתדלת לשקם את הטבע ולפגוע בו כמה שפחות. אני שמחה להעניק את ההשראה הזאת"
"הרבה אנשים באים לחיות חיים של ת"א או מנהטן בתוך פנמה. אנחנו הגענו לכאן עם המון פתיחות ללמידה. אנחנו כל הזמן אומרים לעצמנו – חיים רק פעם אחת. אנחנו רוצים להתחבר לצורה הכי מיטבית שאפשר לחיות בה. המתנות שאנחנו נותנים פה לבנות שלנו זה יותר שווה מיום כיף בקניון או מאיזה גאדג'ט חדש. מתנות כמו פיתוח יצירתיות, סקרנות ואפשרות להתחבר עם כל בן אדם גם אם הן לא יודעות את השפה המקומית".
לא באים לשנות
בחלקת גן העדן הקטנה שלהם, שפרוסה על פני 11 דונם הם יוצרים מיום ליום את החזון: כפר נופש קטן עם אוטובוסים בהם מבקרים יוכלו ללון; חווה אקולוגית בת קיימא שבה ניתן להתנדב וללמוד על שיטת הפרמקלצ'ר; וקולנוע בתוך הטבע בו יוקרנו סרטי העשרה והשראה. "מקום ללמידה, ללא הטפה או כפיה" - לדבריהם. בתוך המסע המשותף ללמוד על עצמם ועל הטבע, יש דברים שהם כן מעוניינים ללמד גם את אנשי המקום. תושבי הכפר אמנם מגלים מודעות סביבתית מעוררת השראה, אולם הידע שלהם בתזונה לוקה בחסר.
"הכפר נקי בטירוף ואין פח אחד בכל הכפר", מספרת נורית. "אבל מהצד השני - הם אוכלים מלא אוכל מטוגן, המון אנשים סובלים כאן מסוכרת, בעיות לב והשמנת יתר. חלק מהמטרות שלנו זה להנגיש את המידע על אוכל בריא ודרך הקמת החווה לעודד את תושבי המקום לאכול בצורה מאוזנת ולשלב יותר ירקות. הכל גדל כאן בקלות, זה האקלים הכי מתאים לגידול ירקות, אבל הם פשוט לא רגילים לאכול אותם".
תוך כדי החיפוש אחר קומפוסט עבור החווה, גילה יובל שאנשי הכפר נוהגים לזרוק זבל אורגני וגזם בשולי הנחל. המקום הפך לקומפוסט טבעי שבו החלו להשתמש בערוגות במקום כימיקלים. הוא מספר כמה הופתע לגלות שאנשי המקום משתמשים בכימיקלים כשיש להם מקור טבעי לדשן מצוין. "אנחנו לא רוצים לשנות את המקום, אולי רק להעשיר אותו", הוא אומר. "גם ברמה התרבותית וגם ברמת השתילה והגידולים בחווה. הבסיס הוא מה שיש כאן, אין לנו כוונה לשנות את השורש, לא באנו להיות נטע זר אלא להשתלב בחברה הקיימת. כל המטרה של החווה היא לאפשר לכל אדם להיות מי שהוא ולא לנתב שום דבר בכוח. זה מה שאנחנו יוצרים בחווה, כי זה גם מה שיש לנו בלב".
נורית מצטרפת אליו ומוסיפה: "עוקבים אחרי באינסטגרם כמעט עשרת אלפים אנשים, כל אחד מהם שונה ממני ואני לא מנסה לשנות את הדרך או הבחירות של אף אחד. ובכל זאת - אני מקבלת אינסוף הודעות של אנשים שמספרים לי שבזכותי הם שינו משהו בחייהם. שהמילים שלי עזרו להם בכל מיני דרכים. אם לא היה את המימד הזה של נתינה ושל שותפות - שום דבר ממה שאנחנו עושים כאן לא היה שווה את זה"
כעת, המטרה היא לקחת את מה שהתחילו השניים צעד קדימה ולהזמין עוד אנשים לקחת חלק במסע שהתחילו, ולטובת העניין נדרש גם מימון, "החלטנו לצאת לגיוס המונים ולאפשר לעוד אנשים לקחת חלק, ליצור כאן יחד איתנו משהו חדש. הכסף הזה יאפשר את הטיפוח של הקרקע, רכישת ציוד, נטיעת עצים, כלי תחזוקה, פיתוח של השטח, וגם התמודדות עם כל מני בירוקרטיות שצפו ועלו," מסבירים יובל ונורית, "בחרנו להקים כאן חווה גדולה שתוכל להיות בית ומקום לצמיחה, למידה ושינוי עבור עוד אנשים מלבדנו. הרי לא לכולם יש את האפשרות הכלכלית והנפשית להתחיל את המסע הזה מאפס כמו שאנחנו עשינו".
