ערב אחד עברתי במטבח ובמבט חטוף ראיתי את האיש עומד ליד הכיריים ובוהה בקומקום. המחזה היה מעניין אז התקרבתי ושאלתי – מה אתה עושה? הוא ענה – מחכה שהמים ירתחו. התשובה הזו היתה קונספט מהפכני עבורי. הרי אם היה מדובר בי, בשש הדקות של ההרתחה הייתי מסדרת מדיח, מרוקנת את הזבל ביד אחת ובשניה משקה את העציצים בכניסה, כותבת התחלה של מאמר, חוזרת למורה של הבת שלי, וכשהייתי שומעת את הקומקום שורק, הייתי רצה באופן אולימפי לגז ומכבה את האש.
ההתרוצצות שלי תואמת את העידן. במקום בו כוכבים נולדים בין יום, המזון המהיר כובש את קיבתנו, והמחשבה הרווחת היא שככל שאספיק יותר אהיה מאושרת, אני משתלבת היטב בנוף. ובכל זאת נראה שאנחנו רודפים אחר הזנב של עצמנו ומתמלאים לחץ - הסימפטום העיקרי לתחלואה של התקופה.
הטכנולוגיה היתה אמורה להרוויח עבורנו זמן: במקום לרדת לנהר ולדפוק בגדים על סלעים – מכונת כביסה. במקום לרכוב על חמור לתל אביב במשך יומיים – עולים על רכבת ומגיעים תוך ארבעים דקות. במקום להקליד את הכתבה הזו במכונת כתיבה ולשלוח אותה בדואר, אני מתקתקת על מקלדת ומעבירה תוך שנייה במייל. אז אם הטכנולוגיה היתה אמורה להקל עלינו, איך אין לנו זמן?
כשהתחלתי לגלגל את הרעיון לפודקאסט שלי, שוטטתי בדיוני פודקאסטרים מנוסים על זמני פרקים. היו שטענו שאנשים היום רוצים הכל מרוכז, קצר וקולע,הם המליצו על פרקים של עשר דקות - רבע שעה גג. אחרים גרסו שאם למישהו חשוב, הוא ישמע גם פרק באורך שעתיים ושזה לא יכול להוות שיקול עבור היזם. התחלתי להקליט את הפודקאסט, והבנתי שאני שייכת לז'אנר המיושן של פרקים ארוכים, כי אני רוצה להוביל לשיחה עמוקה, לתת למרואיינים שלי להרגיש נוח ולהביא סיפור שלם.
הורים לנער פגוע בו טיפלתי, שאלו אחרי שלושה שבועות – "נו, משהו זז? כי אנחנו לא רואים שום שינוי..." הם ציפו שאחרי שלוש שעות של טיפול, אחזיר את הבן שלהם מתוקן. אני יכולה להבין את הכמיהה לריפוי מהיר, גם אני מוצאת את עצמי מצפה שתהליכים שדורשים הבשלה, יקרו אתמול. אבל אני גם מבינה, שמפעלי חיים, מעשי אמנות, למידה, שינויים - דורשים סבלנות.
כאן ב-mako, כתוב לקוראים ליד כל כתבה כמה זמן ייגזל מחייכם כשתקראו אותה, אבל מה לעשות שלא כל פעולה, או הצלחה, או קשר, עובדים בקצב מוגדר וידוע מראש? אנחנו ממהרים לנטוש מערכות יחסים כשהן לא עובדות לנו מהר כפי שציפינו. מתאכזבים מכישלונות כי ההצלחה לא מופיעה בקצב של האחרים, לפחות כמו שנראה ברשתות. רצים אחרי הזנב של עצמנו ולא נמצאים כמעט בשום רגע, בנוכחות. לא פעם אחרי מרדף מאירוע לאירוע במהלך היום, אני שואלת את עצמי בסופו – איפה הייתי?
הפעם היחידה בחיי בה חתכתי כי הרגשתי שאני לא יכולה לעשות הכל יחד, היתה אחרי הלידה השניה. הבנתי שאני לא יכולה להעביר לילה ללא שינה ואז לקבל מטופלת בקליניקה בפיהוק. הייתי צריכה לבחור, סגרתי את העסק. גם עכשיו אני מבינה שלא מספיק להגג על כמה זה הורס לי לעשות דברים במקביל ומתוך הצורך להספיק. עלי להיות פעילה, לקבל החלטה, לבחור: להניח את הטלפון בתיק כשאני נפגשת עם חברה. להישאר במטבח כשאני מבשלת (זאת אחרי ששרפתי אי אילו מזונות). לסגור את כל שאר החלונות במחשב – כשאני כותבת. לעשות דבר אחד בכל פעם. עבור אדם אמביציוזי כמוני זה לא קל.
אני אדם מהיר מטבעי, יודעת לחלק קשב, ובכל זאת רוצה לבדוק - כיצד לאמץ הרגלים מאטים? השלב הראשון היה להתחתן עם מישהו שהקצב שלו רבע משלי, אותו אחד שעומד וממתין שהמים ירתחו. בהתחלה זה היה מקומם, אחר כך התחלתי להודות ביתרונות. סימן ההיכר המרכזי לשינוי, הוא השבתות שלנו. פעם דחסתי ללו"ז פגישות חברים, טיולים, ארוחות. היום אני יודעת להנות משבת ביתית של רביצה וזרימה לפי החשק של הרגע הזה.
הכתיבה מאטה אותי. כשאני כותבת אני לוכדת אירועים מהיום או מהעבר, מהמציאות או מהדמיון, ומעניקה להם נפח, ומאפשרת להם להתפרש על מניפת רגשות ויריעת זמן רחבה. הקריאה היא מקום איטי עבורי. לא סרט באורך שעה וחצי שמוגש לי על המסך תוך שאני לועסת, אלא פינוי זמן, ריכוז והקשבה לסיפור מצטבר בפרקים, ומורכב לאיטו בדמיוני. הרגל שאימצתי לאחרונה, הוא לתרגל יוגה. שעה וחצי של התמקדות בנשימה, ללא תכלית מוגדרת. תנועות הדורשות מאמץ פיסי, אך בתוך תרגול איטי וקשוב. אני גם מנסה - לא תמיד בהצלחה – להימנע מלהביט בשעון במהלך השיעור.
אבל יותר מכל, הטבע הוא המורה האולטימטיבי להאטה. הוא מראה לי איך לשים לב, מצביע על הזמן. אני מביטה על עץ התפוז בחצר, מיולי התחיל הפרי הקטן הקשה והירוק לרקום צורה. חצי שנה הוא גדל בנינוחות, ללא דאגה ובלי הוראות הפעלה, הוא יודע בתוכו שיבשיל להיות פרי עסיסי ומתוק. הגשם הראשון הנביט בחצר זרעים שחיכו באדמה אולי שנה. העורב ברחוב מכה בקליפת אגוז הפקאן שוב ושוב בסבלנות עד שתתבקע. ומעל כולם - החתול המרוח במרפסת בנינוחות עם מבט מזוגג בעיניים קורץ כאומר - אני לא עושה כלום ולא תוציאו ממני שום רגש אשמה על זה.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק על יזמות אקולוגית.