הסיפור התחיל כך: באחד מסידורי המטבח, מצאתי קנקן שתיה שקוף מפלסטיק, יפה אך עם סדק בקצהו. תכננתי לזרוק אותו אי אילו פעמים, אך מסיבה נעלמה כלשהי הוא נדחס בין מדפי הכלים. באחר צהריים עם מצב רוח מאוד מסוים, פירסמתי, לא בלי בושה, את תמונת הקנקן בקבוצת פייסבוק של יד שניה באזור מגוריי והנחתי בצד, סקפטית לגבי האפשרות שנשמתו תיוושע.
כעבור כמה דקות תגובה למודעה, זוג צעיר שרק עבר לאזור מחפש מכל הבא ליד לטובת אבזור המטבח. שאלתי בחשדנות מתי הם יכולים להגיע, והבחורה כתבה לי – עכשיו. תוך שגבָּתי המורמת נוגעת בתקרה, שלחתי לה מיקום וכעבור רבע שעה נחת בסלון זוג צעיר וחייכן שנראה כמו שיצא הרגע מצילומי מלכת המדבר. ככל שהם התלהבו מהקנקן כך דמיינתי את המצלמה הנסתרת שתצא תכף מאחוריהם.
אבל הם היו אמיתיים לגמרי ומפה לשם הרתחתי קפה. ישבנו בסלון והם סיפרו לי את קורותיהם העליזים. הם רק עברו לאזור ואין להם כלום בבית. היא – עוסקת באפייה והביאה לנו כמה עוגיות לאות תודה והוכחה, הן היו הטעימות ביותר שאכלתי בזמן האחרון; הוא – מתעסק בתיקונים ובשיפוצים, ולפתע שם לב למִתקן הכביסה מאלומיניום, שהספיק לשכוֹל שני פסים. כבר ניסינו כמה וכמה תיקונים – דבק חם, אזיקונים, מסקנטייפ, אפילו ביקשתי מהילדים להפסיק להחליף בגדים, כי הכביסה מכבידה על המתקן.
יש מה לעשות? שאלתי את הבחור בנימה מאתגרת, הוא התרכז היטב ואז החליט שאפשר לרתך. טוב לרתך אני לא יכולה, מלמלתי. ברור, הוא קופץ רגע לאוטו, להביא כלים. תוך חמש דקות הסלון שלנו הופך למעבדה כימית. הבחור בחליפה ובמסכה, כולנו מתרחקים והוא מתחיל להרעיש. אחרי דקה, הוא אומר שהחוטים דקים מידי לריתוך, אבל יש לו פתרון אחר. אפשר לקשור במקום הפסים שנפלו - חוטים. גם חוטים יש לך? הוא חושב לרגע ונזכר שאין לו. אבל זוג חברים שלהם בדרך למסיבה, בטח יוכל להביא. כמה כיף להיות צעיר, פנוי, ספונטני, עם מלא, אבל מלא – זמן.
הזוג הנוסף שנחת בביתנו, הביא חוט שנקשר על ידי השיפוצניק והעלה את ערך מתקן הכביסה עשרות מונים בעיני ילדיי, תוך שהם בולסים את העוגיות. מסתבר ששני הזוגות היו בדרך למסיבת גרדרובה – החלפת בגדים, ובאופן כמעט לא ייאמן, המסיבה מתרחשת אצל שכנה שלי, ממש כמה בתים ממני. לאחר שצעדנו קילומטר עם שקיות בגדים על כתפנו, הגענו לבית קטן עם חצר ענקית, שם ישבו כמה חברים סביב מדורה. בתוך הבית, שרובו סלון, פוזרו שולחנות בגדים לפי הקשרים – נשים, גברים, בנים, בנות. התחלתי למיין את הבגדים שאספתי בחופזה מארונות הבית ושמחתי להעביר אותם הלאה. בתחושת התנשאות עברתי בין השולחנות, בטוחה שהבגדים פה לא לרמה שלי ובכלל - אני לא לובשת בגדים שיש להם ריח של אנשים אחרים. אך פתאום ראיתי עליונית יפה וכמעט חדשה. עמדתי בתור למראת המדידה, קשקשתי עם עוד נשים שכמוני, יש להם ילדים ואין להן זמן, ובכל זאת הגיעו למסיבת ההחלפה הלוהטת. המשכנו למָרק ליד המדורה.
סמוך לשעה עשר (חצות של האימהות), רגע לפני שהרכב של האיש המודאג שבא לאסוף אותי הופך לקישוא, בפתח שער החצר, נפרדתי בדמעות מחבריי החדשים. אחזתי בשקית עם שני מכנסי טייץ לקטנות, שמלה חגיגית בשבילי וזוג מכנסיים לגדול, וניסיתי להתרכז בהליכה אל הרכב, זאת לאחר שתי כוסות היין ששתיתי במהלך המדידות (אין ספק שיין הופך עמידה מול מראה לאירוע כמעט נחמד). חזרתי הביתה וחשבתי – זה היה חלום? נפלתי במקרה על אחר צהריים מאוורר, פגשתי אנשים נחמדים, יש לי שמלה חדשה לפסח הקרוב ולאלה שאחריו, מתקן הכביסה שלנו הרוויח כמה שנות חיים נוספות ונפטרתי מקנקן סדוק בידיעה שיש לו מקום ומשמעות בעולם הזה.
ישן זה החדש החדש
פולחן היד השניה בביתנו תמיד היה מפואר. אני מחזיקה בשיאים שלא תאמינו. במקום הראשון, לוקחת את כולם בהליכה: הגיטרה שלי מגיל 14 עברה שני סבבי תיקוני שעווה בעקבות נפילות, והסאונד שהיא מפיקה רק משתבח עם השנים; יש לי מנורה מהילדות, מגבת מהצבא ושאל שנקנה בהודו עם חרכי גיצים ממדורות משלושת העשורים האחרונים. כל תכולת הבית שלי נרכשה באתרי יד שניה או נאספה, לעתים לעיניה המזועזעות של אמי, כשאני גוררת שולחן מפינת הרחוב. לא תאמינו מה אנשים זורקים וכמה אפשר לגלות בהליכה דרוכה על מדרכות.
גם כשהילדים נולדו, לא נכנעתי לחנויות ציוד התינוקות ולסלוגנים המתקתקים שלהם, שמעבירים את המסר: אם את אוהבת את הילדים שלך – תקני להם חדש! הנה אגלה סוד: לילדים בני שבוע או שלוש שנים, ממש לא אכפת אם הם ישנים על מיטה שנבנתה על פי מידות אצל נגר שיקי באלפי שקלים, או התקבלה באתר אגורה ממשפחה מרובת ילדים תמורת חיוך. ישן זה החדש החדש. וגם הטוב. כי הוא אקולוגי – לא משתמש וזורק אלא מפיק מהחומר כל מה שאפשר.
מיומנות נוספת שאני נוהגת להתפאר בה, למרות שכבר כמה פעמים ילדיי החביאו לי את הדבק החם - היא תיקון והשמשה. אני מדביקה הכל – ספרים, סוליות, כיסאות. לעתים אפילו מדבקות. אמא שלי תופרת לנו חורים במכנסיים, תיקים, ציפות. עכשיו האיש החזיר מתיקון אצל סנדלר אוהל משפחתי שהריץ' רץ' שלו התעייף. בסדנת כתיבה אצלי בבית מישהי הפילה ספל קרמיקה מתוך סט שקיבלתי מתנה. בעוד אני מביטה בצער על הכוס המנופצת, אחת המשתתפות שאלה אם היא יכולה לקחת את החתיכות, מסתבר שהיא עוסקת באמנות מוזאייקה. שכחתי מהצער והבאתי שקית, נשכבנו כל נשות הסדנא על הרצפה ואספנו לה את השברים, היא הפכה אותם לאמנות.
מסירת הקנקן הסדוק הזכירה לי, שלכל, אבל כל, מה שלי אין בו עוד צורך, למישהו אחר יש. מאז, אני לא זורקת שום דבר, אלא מבררת, ממיינת ומשחררת. בתקופה הזו, כשמבצעי נובמבר עד הכריסמס מפתים אותנו לקנות ולקנות ומבצע ומבצע, הרשו לי לבשר על המבצע של החיים שלכם – יד שניה: החלפה, תיקון, מסירה. מה לא תמצאו שם? אם אתם לבד – אולי תגלו זוגיות, אם משעמם לכם – אולי תחשפו לתחומי עניין חדשים, תתוודעו לרעיונות, תתמלאו עשן מדורה, תשתו יין. ומעבר לאלה, תחסכו המון, המון כסף. על הדרך, גם תחנכו את הילדים שלכם לשיתופיות ותיפָתחו להזדמנויות חדשות, שלא חלמתם.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.