בזמני, לא מאמינה שאמרתי את המילה הזו, היינו הולכים לבית הספר. התמזל מזלי ובית הספר היסודי שכַן פסיעה מהבית והייתי יוצאת לדרך ברגע ששמעתי את הצלצול, אבל בתיכון הסיפור היה אחר. גרתי בגבעתיים ובדרכי לתיכון חציתי שתי גבעות. לא זאת בלבד, אלא שבשעתו החליט משרד החינוך שתלמידי התיכון יתחילו ללמוד בשעת אפס, כלומר בשעה שבע ורבע התחילה השעה הראשונה.
כמי שלא יכלה להחמיץ דקה של שינה טובה, הייתי מכוונת שעון לשעה 6:50, סוגרת את הנודניק שלוש פעמים ובשבע קמתי מהמיטה ומיד התחלתי לרוץ. המרחק מהבית שלי לתיכון היה בקו אווירי אולי קטן, אבל בתוספת קורי שינה, עליות וירידות, הדרך התבררה כמכשול לא קטן לתחילת היום. למרות שלא ויתרתי על תוספת השינה, למרות שרצתי עשר דקות, מעולם לא עלה בדעתי מעולם לבקש מהוריי שיקפיצו אותי או לנסוע באוטובוס.
חיים בעצלנות תמידית
כחלק מאהבתנו לחיים בתוך קופסה, אנחנו מעדיפים להיכנס אליה ולא לנהוג בדרך הישנה והטובה, כלומר להגיע למחוז חפצנו באמצעות הרגליים. זהו חלק ממערך רחב יותר שמעדיף להישאר בבית ולא לצאת, להזמין אוכל ולא לבשל, לראות את הסרט ולא לקרוא את הספר. מדובר באיזו עצלנות תמידית שאנו שוקעים בה בנמנום ובטוחים שעשינו את עסקת חיינו, בכך שהסרנו מאמץ מהדרך.
כמה נהדר לשבת בתוך רכב: לסגור חלונות, לכוון את הטמפרטורה, לבחור מוסיקה. חלק מאיזו כמיהה לפרטיות ושקט מהבית, העבודה או החברה שבחוץ. פעם קראתי שהסיבה שאנחנו מחטטים באף ברמזורים היא כי אנחנו בטוחים שאנחנו לבד (עד שאנחנו מפנים מבט שמאלה ומבינים שלא...).
למרות זאת, יש לא מעט סיבות טובות ללכת ברגל יותר, ולא רק בגלל העניין האקולוגי:
- בריאות - לצעוד, להתאמן על סיבולת לב ריאה, לנשום אוויר טרי.
- חיבור לחוץ - להרגיש את הטמפרטורה על בשרנו, להסתכל לאופק, להנות מהטבע בסביבה.
- מעודד תשומת לב אחרת למה שפוגשים בדרך אם מדובר באנשים, פרחים או חיה פצועה.
- להתאמן בספונטניות – פתאום קורים דברים שלא תאמינו (ואני לא מתכוונת לפסיעה על יציקה חומה).
מדובר גם באחריות ממסדית: להפוך את ההליכה, גם בעיר, לאסתטית (למשל מדרכות מוצלות וירוק בעיניים) ובטיחותית (מסלולי אופניים נפרדים ודרכים מוגנות). בעיריות שונות מדברים היום על תכנון המרחב באופן שהיציאה החוצה ברגל תהיה מפתה ומשרה אווירה מזמינה. במקומות שכונתיים מתראים בחוץ לדבר, לשתות קפה, לשחק ואפילו משנים תוכניות בגלל מפגשים על הדרך.
טיול אחד ליום
הקורונה תרמה להסתגרות בבית. אני שמה לב שיותר קשה לי להוציא אותנו לטייל, להתפקנק, ללכת. אני מכירה את הורים שגוררים את הילדים באוזניים למסלולים ארוכים שמוציאים את המיץ וחושבת שהבחירה יכולה להיות מותאמת ופשוטה ולא בהכרח מאתגרת ומתישה. כמי שמכירה היטב את הטרוניות המשפחתיות ברגע שאני מציעה לטייל, אני משתדלת לזכור שכל סאגה כזו נגמרת בחיוניות שעושה טוב לכולם.
אני מכירה בית ספר בו ההורים קבעו מפת מסלולי הליכה מאזורים שונים, עם תחנות, כמו אוטובוס. כל יום הורה אחר הולך עם הילדים, כמו מאסף, עד לבית הספר. רעיון כל כך יפה, קהילתי, מגבש, ועל הדרך חוסך כניסות עצבניות לרכב, פקקים ליד שער בית הספר ולחץ מיותר בשעה קשה לכולם. בכלל, הרעיון של להתחיל את הבוקר בהליכה, הוא נכון לגוף ומאפשר נקודת זינוק רגועה יותר ליום שלנו.
אחד הפטנטים שחוזר על עצמו כמעט אצל כל מרואייני הפודקאסט שלי על יזמות אקולוגית, הוא להתחיל מצעד קטן. אי אפשר להפוך את העולם בין יום, למכור את האוטו לאלתר וללכת ברגל לעבודה – מרחק שלושים קילומטר. אבל להחליט שטיול אחד ביום עושים ברגל, נשמע אפשרי. למכולת, לעבודה או לספרייה, גם אם מדובר בהליכה של ארבעים דקות. לעודד ילדים ללכת לבית הספר או לחבר.ה וללכת איתם, כדוגמה.
ואם אתם לא אסרטיביים עם עצמכם – תאמצו כלב. הוא כבר יוציא אתכם לסיבוב רגלי, לא משנה מה.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.