גם בזמנים כמו שלנו לא קל להיות אישה, והמשברים הכלכליים וההומניטריים שנגרמו בעקבות מגפת הקורונה לא מסייעים לעניין. רק לאחרונה פרצו בבנגלדש מהומות בעקבות פשיטות רגל של שני מפעלי טקסטיל מקומיים, שבהם הועסקו בעיקר נשים. העובדות והעובדים הפגינו בטענה שהם לא קיבלו את משכורותיהם האחרונות. במהומות נורו המפגינים בידי המשטרה בנשק חם ובכדורי גומי, ותשעה בני אדם נפצעו. בעוד שהעולם הולך ומתקדם לכיוון ניצול משאבים יעיל יותר, במקומות שונים ברחבי תבל ממשיכות הנשים להיות פגיעות יותר להשלכות של משבר האקלים – כל זאת בזמן שהן נעדרות מהדיונים על הפתרונות למשבר.
קיימות כיום עדויות רבות לכך שהבדלים בין המינים הם גורם שמשפיע על עולם הצרכנות. לא רק שיש שוני בכמות ובאיכות הצריכה בין נשים לגברים, אלא שסטריאוטיפים מגדריים משפיעים על הצורה שבה נשים וגברים חושבים על צריכה בת-קיימא. גברים נוטים לצרוך פחות מוצרים סביבתיים שמקושרים בעיניהם לנשיות, כי הם דואגים לדימוי הגברי שלהם (לדוגמה, הם נוטים פחות להסתובב עם תיק קניות לשימוש חוזר). מנגד, על פי מחקר שנערך בארה"ב ב-2019, נשים לא נמנעות ממוצרים שמקושרים לגבריות, כמו טכנולוגיות ביתיות לחיסכון באנרגיה.
על פי מחקר אמריקאי שפורסם ב-2018 בכתב העת המדעי Group Processes & Intergroup Relations, גם סוגי הפתרונות הסביבתיים שבהם בוחרים הגברים והנשים לנקוט במטרה לצמצם את השפעתם על הסביבה קשורים לגישות ונורמות מגדריות. מעניין לראות שגברים צפויים להעדיף פתרונות לוגיים ("גבריים", כביכול) לבעיות סביבתיות, כמו הטלת מיסים על מוצרים מזהמים, ונשים צפויות לקדם פתרונות סביבתיים שקשורים לצדק חברתי (ומכאן נחשבים ל"נשיים" יותר), כמו שילוב של קבוצות מוחלשות בתהליך הייצור.
אין ספק שבשנים האחרונות נושא הצרכנות הסביבתית הפך למשמעותי מבעבר, ויותר חברות ומפעלים עושים מאמצים כדי להציע לצרכנים מוצרים שפגיעתם בסביבה מופחתת. כחלק מהמאבק למען צרכנות סביבתית יותר, האו״ם פרסם ב-2015 17 יעדים לפיתוח בר-קיימא. יעד מספר 5 ברשימה הוא כזה שנראה כביכול כלא רלוונטי לתחום הסביבה: ״השגת שוויון בין המינים והעצמת כל הנשים והנערות״. עם זאת, כיום אין ספק שלשוויון מגדרי יש קשר הדוק לקידום צרכנות סביבתית יותר.
מספר מחקרים שונים גורסים שאי אפשר לקדם התפתחות בת-קיימא מבלי להעצים נשים, וששוויון מגדרי הוא לא רק עניין של זכויות אדם – אלא גם תנאי מקדים למאבק הסביבתי. במחקר מ-2016 שבו נבחן המצב באתיופיה נמצא שהנשים במדינה נפגעות מההשלכות הסביבתיות של משבר האקלים – ומנגד, הן לא חלק ממקבלי ההחלטות שעוסקים בנושא. על פי החוקרים, כל עוד אין שוויון מגדרי ונשים לא יכולות למלא את תפקידן הכלכלי, החברתי, הפוליטי והסביבתי – המדינה לא תוכל להגיע לפיתוח בר-קיימא.
לא זכאיות לזכויות בסיסיות
האתגר הגדול בתחום זה שוכן בשרשראות האספקה של המוצרים – כלומר, כלל המערכת שמטרתה לייצר את המוצר ולספק אותו ללקוח. בתעשיית הטקסטיל לדוגמה, רוב העובדים במפעלי הייצור הם נשים. נשים אלו נפגעות מההיבטים הבעייתיים של התעשייה: אם זה ההיבט הסביבתי, כמו השימוש בחומרים רעילים, או ההיבט החברתי, כמו תנאי ההעסקה הקשים שמאפיינים את התעשיות האלו.
במדינות מתפתחות רבות, מיליוני נשים עובדות באופן לא-רשמי, כך שהן לא מקבלות זכויות חברתיות ותעסוקתיות בסיסיות. בהודו, לדוגמה, מספר הנשים שעובדות בעבודה לא-רשמית עומד לכל הפחות על כ-95 אחוז מהנשים המועסקות – כ-120 מיליון נשים. גם במקסיקו מספר העובדות שלא זכאיות לזכויות בסיסיות גדול מאוד, והוא עומד על כ-12 מיליון נשים – כ-60 אחוז מהנשים המועסקות. בבנגלדש, 85 אחוז מעובדי הטקסטיל הם נשים, ושכר המינימום עבור משרתן הוא כ-5,300 טאקה (כ-205 שקל) לחודש. לפי הערכות, השכר הדרוש לכיסוי הצרכים הבסיסיים במדינה הוא כ-8,900 טאקה (כ-345 שקל) לחודש.
"אף אחד לא מדבר על מה שקורה בשרשרת הייצור"
דרישות מצד הצרכנים הובילו זה מכבר להקמתם של מדדים סביבתיים אצל חברות שונות, כמו כלי חישוב טביעת רגל אקולוגית שמציע ארגון Global Footprint Network לחברות. עם זאת, לא קיימים מדדים דומים לערכי מגדר בפסי הייצור. "הביקורת הציבורית היא מה שדוחף את התעשייה קדימה והופך אותה לטובה יותר – והיום היא עדיין לא באמת קיימת בכל הנוגע למגדר״, אומר עתניאל גאדג׳, מומחה להקמה ולניהול של שרשראות אספקה בנות-קיימא בתעשיית האופנה (תחום ששרשראות האספקה שבו מורכבות, כאמור, בעיקר מנשים). ״הלקוח לא חושב על הנושא, הוא שקוף לו, ואף אחד לא מנסה לקדם אותו״.
לדברי גאדג', התאגידים הגדולים מדברים על שוויון מגדרי בחדר המנהלים – אך שם בלבד. ״היום אוהבים לדבר על הנשים הרבות שעובדות בחברות, אך אף אחד לא מדבר על מה שקורה בשרשרת הייצור״, הוא אומר. ״אם יש שוויון מגדרי, הוא מתבטא רק במקומות שבשליטה ישירה של החברה, ולא במפעלים״.
יש לציין שלא מספיק רק לרצות לחולל שינוי בתחום – יש גם צורך לקדם את השינויים הנכונים והמתאימים. ״גופים שונים עורכים מחקרים רבים לגבי מצבן של הנשים והפגיעות שלהן, אבל עדיין קשה מאוד לתרגם את הממצאים לשינוי״, אומר גאדג'. לדבריו, הסיבה המרכזית לכך היא קיומם של פערי תרבויות. ״עולמות הייצור הם בינלאומיים, ולכן הפתרון שיתאים למיאנמר יהיה שונה מזה שיתאים לארצות הברית או לבנגלדש. התרבויות השונות מתייחסות לנשים באופן שונה: במיאנמר, למשל, לנשים יש מעמד תרבותי גבוה". בבנגלדש, לעומת זאת, נשים עדיין נלחמות על זכויותיהן.
#שלמו לה
על אף הקשיים, בשנים האחרונות החלו להתבצע צעדים שמטרתם לשפר את מצבן של הנשים בשרשראות הייצור. תקופת הקורונה הובילה להקמתו של קמפיין #PayUp, שבו נדרש ממותגי אופנה לשלם עבור הזמנות שהתבטלו עקב המשבר. קמפיין זה הוביל בהמשך להופעתה של התגית "#PayHer" ("#שלמו לה"), שמתמקדת בצדק מגדרי, ברשתות החברתיות. בזכות היוזמה, גויסו בחזרה מהמותגים כ-15 מיליארד דולר (חוב הביטולים הראשוני הוערך בכ-40 מיליארד דולר). אומנם מדובר בצעד ראשוני אחד, אך ניסיון העבר בלא מעט מאבקים חברתיים-סביבתיים הוכיח לנו שמודעות ציבורית היא לעיתים כל מה שצריך כדי להתחיל ולהניע מהלכים גדולים.
הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה