לפעמים אני מזועזעת מרמות הלחץ בחגיגות יום הולדת של ילדים קטנים. כאילו להורים אין מטלות על הראש, הם שואפים להפוך את האירוע לבלתי נשכח, שהווטסאפ של הגן או הכיתה ימשיך לדבר עליו שנים אחרי. בפועל, מרוב הודעות אף אחד לא זוכר שום דבר, ההורים מותשים מההפקה והילדים צריכים לפזר בדרך כלשהי (ריב, בכי, צעקות) את הסטרס שהצטבר מהאירוע.
זה נכון לגבי כל הטקסים שהתרוקנו מתוכן בעידן שלנו" בחתונה, במקום לחשוב על המעבר לחיים בזוג, על ציון הברית בין שתי נשמות, החתן והכלה עסוקים בטעימות ובסידור שולחנות; לקראת לידה, ההורים הטריים עסוקים עד מעל הראש ברשימת הקניות, במקום להכין את עצמם למעבר המטורף לשלב ההורות; באירוע הברית הילד עובר מילה, על רקע הגשת מנת הדג ובפסקול של התקליטן המזדמן של האולם. הרי התינוק לא זקוק לכל אלה, מה שבאמת הוא צריך זה שקט, חיבוק, את אמא ואבא שלו. ערב החתונה מסתיים בין לילה ומה שנותר הוא כל השנים שאחרי, ללמוד להיות יחד. בת המצווה בה הילדה התאפרה בסלון ילדות והונחתה בלימוזינה או כדור פורח לאולם, מסתיימת ועל הילדה לנחות, גם נפשית, מההגזמה, ולחזור לעמוד מול אתגרי ההתבגרות היום יומיים. מסיבת יום ההולדת נגמרת בקול תרועה רמה, והילדים חסרי אונים מול מפל המתנות והציפיות ("נהנית?"). הם שבים להיות ילדים פשוטים ויפים כשהיו, חסרי תארים. אולי אנחנו בוחרים לעסוק בצדדים הטכניים של הטקסים הללו, כי אנו לא מסוגלים להכיל את המשמעות האמיתית של מושא החגיגה.
בספרה 'מסר האנשים האמיתיים' (הוצאת מודן), מרלו מורגאן כותבת על מסע במדבר אוסטרלי עם שבט אבוריג'ינים שמראים לה אפשרות לחיים אחרים. באחד הפרקים היא מספרת על ציון יום הולדת, באופן שכלל אינו מזכיר את איך שאנחנו חוגגים היום. כאשר אדם מרגיש שהוא גדל – הבין משהו, התפתח, עבר שלב, הוא מכנס את השבט ומספר על כך. זוהי אינה חגיגה שקשורה לתאריך, לאירוע, או למתנות. אלא לרעיון שמקדש התפתחות פנימית, רגשית, נפשית.
אני רוצה להציע רעיון לחגיגה בת קיימא – מבחינת העולם והנפש גם יחד. לקראת האירוע, כל אירוע, לחשוב עם עצמנו - על מה החגיגה? מה אנחנו רוצים לציין? אם מדובר ביום הולדת של ילד.ה, לשאול איך השתנינו? מה למדנו? מהן ההנאות והאחריות כתוצאה מהתבגרות, זוגיות, הורות? אולי שיחה כזו תאפשר לחגוג ממקום אחר, והנה כמה רעיונות לאירוע עצמו:
- התאמה: מה הילד אוהב? מה התחביבים שלו? הייתי בחתונות בהן היה ברור שלא החתן ולא הכלה אוהבים לרקוד, הם רק חיכו שהאירוע שהם עצמם הפיקו - הסתיים. אז למה מסיבת ריקודים? כי זה השטאנץ? כי ככה כולם? התאמה של האירוע לאופי שלנו היא קריטית כדי שנהנה ממנו ולא נרגיש שזו הצגה שמשוחקת כלפי חוץ.
אני זוכרת שחגגתי יום הולדת לבתי, שהיתה מאוד ביישנית והרגשתי שיום הולדת של כל הגן, לא תתאים לה. מצד אחד התבאסתי כי בגן הזמינו לימי הולדת של בנים או בנות או כולם יחד, ומצד שני ידעתי שהיא לא בנויה לכמות כזו של ילדים. תוך דיון בנינו היא הזמינה שלוש חברות וחגגנו באופן מותאם אליה, למרות חוסר הנעימות שלי מול אימהות בגן. - חגיגה אחת: לא בגן, ואז בחוג, ואז עם המשפחה, ואחר כך עם חברות רחוקות, ולקינוח עם חברות קרובות. הפסטיבל המתמשך הוא עומס אדיר לא רק על הילדים, גם על ההורים!
- להנמיך : להוריד את הווליום של המפעיל, לעשות עוגה בת קומה אחת ובלי ציורים של הילד בכל מקום, לעזוב את הראוותנות.
- צניעות: עד גיל 4-5 אפשר לחגוג מסיבה קטנה, כמספר שנות הילד.ה - כך מספר הנוכחים, ילדים קטנים לא יכולים להכיל באמת את הבלגן הזה. לא צריך להזמין עוגה, אפשר לאפות. לא חייבים לקנות בגדים מיוחדים, אפשר להשתמש בשמלה שכבר יש לנו. לא במקום מפונפן, אלא בבית.
- מתנות: הכי יפה זה להכין מתנות במו ידינו. בני היה בגן בו הביאו ליום ההולדת של חבר מה שמצאו בדרך – עלה, אבן, חרוב. זה היה מקסים באופן שאין לתאר. אם הולכים על קנייה עדיף למשוך לכיוון של מתנה מרוכזת מהחברים בגן / בכיתה, במקום עשרות מתנות בשקל מסין שנשברות אחרי יומיים, עם ים עטיפות ואלפי שקיות ניילון.
אישית, אני כבר מזמן הפסקתי להביא מתנות לחברות ולאנשים היקרים לליבי. המרתי את הקניות בבילוי משותף: הליכה לסרט, הופעה או מסעדה לטובת זמן איכות יחד, לכבוד יום ההולדת, כמובן עם ברכה מחממת לב. - ברכה: להשקיע. בציור, במילים אישיות. לספר על החברות ולאחל לילד.ת יום ההולדת איחולים ספציפיים שנוגעים לאישיותם החד פעמית.
- הגשה: בכלים רב פעמיים, זה יותר בייתי ויפה. בכל זאת בחרתם בחד פעמי? אז קרטון ולרשום שם של ילד על כל כוס כדי שלא על כל שלוק תישלף מהשרוול בנונשלנטיות - כוס נוספת.
- מתוקים: דווקא הורים שמאוד מקפידים על תזונה בריאה - ביומולדת מפציצים. כי זה פעם בשנה, אז מה הסיפור? הסיפור הוא שלוקח זמן להוריד את הטורים מכמות הסוכר שילדים אוכלים ביומולדת. פירות וירקות צבעוניים הם קישוט טעים ובריא ולעתים הרבה יותר אהוב על הילדים ממה שאנחנו חושבים. אפשר בתמורה להפציץ בגיוון.
- קישוט: בלונים זה פסה – אפשר להכין קישוטים מנייר עיתון שאפשר לשמור גם לשנה הבאה, או להוציא את החבר'ה של סוכות.
אני מכירה כמה ילדים והורים, שחווית יום ההולדת שלהם היא טראומטית. לא רק בשל תסמונת 'הקיץ של אביה', אלא דווקא מהמקום ההפוך, בו גודל החגיגה לא התאים לילד.ה ויצר מצוקה אמיתית. מחשבה על מהות האירוע במקום על המפגן שלו, יכולה להחזיר אותנו פנימה, להסתפקות בשמחה אמיתית של מפגש ותשומת לב למשמעות של הטקס.
מיה הוד רן, סופרת, מטפלת בכתיבה ובסיפור, מנחת סדנאות כתיבה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי מקצוע, מרצה על מסע הגיבור.ה, פעילה סביבתית ומפיקת הפודקאסט סיפור ירוק, על יזמות אקולוגית.