יצאנו מהבית ב-7:15. אחרי חצי שעה בפקק, בן זוגי הוריד אותי בתחנת אוטובוס בדרכו לעבודה. בזמן שאני ממתינה לאחד משני הקווים שמגיעים למקום העבודה שלי, ראיתי עוד נוסעים פוטנציאליים שבייאושם תופסים מונית מזדמנת. נראה לי כאילו כל קו אחר עבר כבר פעמיים, ורק אלו שאני צריכה לא מגיעים. בסוף, אחרי 20 דקות, הוא הגיע. כמעט פספסתי אותו כי כתוב עליו "0 לא בשירות" ורק בקטן בצד מופיע שם הקו, מזל ששמתי לב.
שנים לא נסעתי באוטובוס. איפה בכלל מעבירים את הרב קו? יש לי בחילה וסחרחורת, הוא חייב לבלום כל כך חזק? וואו איזה סיבוב הוא עושה, אולי היה עדיף לחכות עוד 10 דקות לקו השני? אנחנו רק 3 אנשים באוטובוס, חייבים מסכה? לפחות הדרך פנויה יחסית, אולי כי חנוכה? זה היה נורא אבל עבר מהר, ובסוף אפילו הגעתי למשרד ממש מוקדם. מצד שני, שעה ורבע בשעות האלה? בטח באוטו הייתי מגיעה קודם.
אני לא מפונקת, באמת. עד לפני 4 שנים בערך הייתי עושה את זה כל יום: קמה ב-6, מחכה בתחנה, נוסעת שעה לפחות באוטובוס לכל כיוון ולפעמים גם מחליפה קווים בדרך. עשיתי את זה כל הצבא, בזמן המועדפת וגם כל התואר. 6 שנים, 5 ימים בשבוע, שעתיים-שלוש ביום בתחבורה הציבורית. כן כן, גם אז הייתה בחילה וסחרחורת, ורוב הימים נגמרו בכאב ראש. ואז, לפני 4 שנים, קניתי אוטו.
מודה, לא חשבתי על הסביבה, הייתי משמעותית פחות מודעת מהיום. חשבתי על נוחות, חשבתי ש-6 שנים ואלפי שעות שנשרפו בהמתנה זה מספיק. יותר מזה, חשבתי שנמאס לי להיות תקועה בבית בסופי שבוע או להיות נתונה לחסדם של בני משפחה וחברים שיאספו ויחזירו. כשקניתי את האוטו הרגשתי שקניתי לעצמי עצמאות. עצמאות יקרה ומזהמת, אבל האם לחופש יש מחיר?
האוטו הקטן שקניתי שירת אותי נאמנה, אך לא בהגזמה (פחות מ-10,000 ק"מ בשנה), עד שלפני חודש וחצי גנבו לי אותו. קמתי בבוקר שישי, התארגנתי וירדתי, ולקח לי כמה דקות להבין שהאוטו שלי באמת לא שם, ולא כי חניתי במקום אחר לילה קודם. גניבת אוטו זה עניין מבאס, זו תחושה שהעולם לא פייר, ומעבר לעוגמת הנפש ולהפסד הכלכלי, יש כמובן גם גל בירוקרטיה מעיק ומלא התעסקות שלא ייחלתי לו. ובכל זאת, הדבר הכי מבאס הוא ההבנה שאני כל כך תלויה בו.
באותו בוקר הייתי אמורה להסיע את סבתא שלי לקבל חיסון שפעת, לשמחתי גם הפעם בן הזוג נחלץ לעזרתי בעניין, וגם הסיע אותי לתחנת המשטרה לטפל בגניבה. בהמשך קיבלתי רכב חלופי זמני, אבל גם אותו כבר החזרתי, בתקווה שאגלה שזה לא כל כך נורא. באמת שרציתי שמצב הביש הזה יהיה הזדמנות, להוכיח לעצמי ולעולם, שבישראל 2021 (בואך 2022), דווקא לגמרי סבבה להסתדר בלי רכב פרטי. בגדול – התבדיתי.
כן, אני יודעת שיש לא מעט אנשים בארץ שעושים את זה, זה כנראה באמת יכול לעבוד במצבים מסוימים, למשל אם אתם תל אביבים שאף פעם לא עוזבים את העיר (או נוסעים להורים לכל הסופ"ש), או אם אתם גרים ועובדים סמוך לרכבת. אבל בנסיבות החיים הנוכחיות שלי, התנהלות בלי אוטו הופכת הכל למורכב יותר. זה לא שאני נוסעת בכל יום, אני עובדת מהבית בין יומיים לשלושה בשבוע – מה שחוסך המון זמן, זיהום וכסף. אבל עם טיפולים שבועיים, משפחה בצפון ובדרום, חברים, סידורים – ההתנהלות בלי רכב היא משהו בין לא נעים ללא אפשרי.
את הבחילות, כאבי הראש וכאבי הגוף אני יכולה לסבול (תכלס הם שם בכל מקרה, רק בעוצמות משתנות); גם את ההמתנה המעיקה בתחנה ואת בזבוז הזמן – כן הייתי מצפה שתדירות הקווים תהיה סבירה יותר ושעם כל נתיבי התחב"צ שסללו לאחרונה זה גם יהיה מהיר, אבל זה לא שעמידה בפקק עדיפה; אפילו את חוסר היעילות, כש-15 ק"מ שמפרידים בין הבית למשרד דורשים ממני להחליף לפחות שני קווים או אמצעי תחבורה, הייתי מוכנה לספוג – אם רק היתה לי דרך סבירה להתנהל בסופי שבוע וחגים.
אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לחיות חיים ברי קיימא וידידותיים יותר לסביבה, אבל איפה עובר הגבול שבין אחריות אישית להקרבה? לא מזמן חברה טובה אמרה לי ש"קיימות" זה קודם כל להתקיים, ושכדי להתקיים צריך לפני הכל שפיות נפשית. עבור כל אחד המשמעויות הן אחרות, וכל אחד מוכן לוויתורים אחרים, עבורי – הגבול שבין להתקיים בשפיות לבין לבטל את עצמי, עובר בעצמאות שלי ובחופש התנועה שלי. המשפחה והחברים הם השפיות שלי, ואם המדינה לא מאפשרת תחבורה ציבורית נאותה בכל יום ובכל שעה, ומאלצת אותי להחזיק אוטו כדי לפגוש אותם – אני מסרבת להרגיש אשמה על זה. אז כן, אני מתכוונת לקנות שוב אוטו פרטי מזהם, זו לא ההחלטה הכי 'אפס פסולת' שלי, אבל במצב הנתון – זו בהחלט החלטה מקיימת עבורי.